LISA J. BERLIN,  L.J., CASSIDY,J. & BELSKY,J. (1995).

LONELINESS IN YOUNG CHILDREN AND INFANT-MOTHER ATTACHMENT –  LONGITUDINAL STUDY

MERRILL-PALMER QUARTERLY, 41,1, PP. 91-103.

תקציר

למרות שחוקרים החלו לאחרונה להבהיר את המרכיבים של בדידות בילדות, רק מעטים התייחסו
באופן אמפירי למבשרים ההתפתחותיים של בדידות.  תיאורית הצמידות מספקת נקודת ראות
אחת שממנה ניתן להעריך את המבשרים המשפחתיים של בדידות בילדות. במחקר זה נבחנה
ההנחה שמבשר אחד של בדידות בילדות המוקדמת הוא התקשרות לא-בטוחה.  ההנחה היא
שעל בדידות רבה ביותר ידווחו ילדים, אשר כפעוטות סווגו כבעלי דפוס התקשרות לא-בטוח-אמביולנטי.
כפי שנובא, הבדידות הרבה ביותר בילדות דווחה על ידי ילדים שסווגו בינקות כלא בטוחים-אמביולנטים.
על בדידות מעטה ביותר דווחו ילדים שסווגו בינקות כלא-בטוחים-נמנעים, ועל רמה בינונית של
בדידות דיווחו ילדים עם דפוס התקשרות בטוח.  הדיון בממצאים כולל התייחסות לתרומה היחסית
של התקשרות אם-ילד וטמפרמנט הילד, וכן נערכת השוואה לספרות על בדידות אצל מבוגרים.

מעטים יתווכחו עם הטענה שבדידות, שתוארה על ידי ווייס (1973): "כדחק/מצוקה כרונית… מטרידה
ללא מאפיינים של פדות/גאולה/שחרור (עמ' 15)", היא התנסות שלילית. מחקר על בדידות אצל
מבוגרים ואצל ילדים הראה שרוב האנשים תומכים בתיאור לעיל
(למשל: CADýSSIDY & AHER 1992 PEPLAU & PERLAMAN 1982 ). לאחרונה, חוקרים
של מרכיבים חברתיים ופסיכולוגיים של בדידות בילדות הדגימו את הקשיים של ילדים בודדים.
מחקרים של ילדים בכיתות ג'-ו' הצביעו על כך שילדים שמדווחים על בדידות וחוסר סיפוק חברתי
יטו להדחות על ידי עמיתיהם (למשל ASHER & WHEELER 1985 ) ולדווח על כשירות נמוכה.
(RUBIN HYMEL & MILLS 1989 ). המנעות/נסיגה חברתית היא מרכיב נוסף של בדידות.
במספר מחקרים על ילדים דחויים, ילדים נמנעים-דחויים דיווחו על יותר בדידות מאשר ילדים
דחויים-אגרסיביים (BOIVIN THOMASSIN & ALAIN  1989  PARKHURST & ASHER 1992
קשר בין בדידות להמנעות חברתית הוארה גם על ידי מחקרי אורך שבהם מדדים של המנעות פסיבית,
רגישות/בידוד ובידוד/ המנעות ניבאו בדידות בגילאי ד' ו-ה'
(RUBIN ET AL 1989 RUBIN & MILLS  1988 ).

מרכיבים דומים זוהו גם בגן ובכיתה א'. במחקר עכשווי ילדים צעירים שדיווחו על בדידות רבה יותר נטו
יותר מאחרים להדחות על ידי עמיתיהם  (CASSIDY & AHER1992 ). בדידות אצל ילדים צעירים
אלה היתה קשורה גם להתנהגות חברתית: ילדים בודדים מאוד תוארו על ידי מוריהם ו/או עמיתיהם
כיותר אגרסיבים, יותר מפריעים, יותר נמנעים/נסוגים וכפחות פרו-חברתיים. (CASSIDY & AHER1992).

למרות שמחקרים אלו החלו להגדיר את המרכיבים של בדידות בילדות יש מעט  בדיקה אמפירית
של המבשרים ההתפתחותיים של בדידות. כמה מהראשונים לפתח תיאוריות לגבי מבשרים אלה
גילו את עקבותיהם ביחסי משפחה מוקדמים (למשל SULLIVAN 1953  WEISS 1973 ).
ההשערות שלהם משקפות מסורת פסיכואנליטית שבה תהליכים מוקדמים במשפחה מוצגים
כמבשרים חשובים של יחסים בהמשך. (למשל אריקסון 1963, פרויד 1933/1965 ).
בעוד  שקשרים בין בדידות ויחסי משפחה נבדקו והודגמו במחקרים על בדידות אצל מתבגרים
ומבוגרים (למשל, LOBDELL & PERLMANN 1986   SHAVER & RUBENSTEIN 1980),
חוקרים של בדידות בילדות רק התחילו להתייחס לקשר זה על ידי בדיקה בו-זמנית של מדדים
של בדידות בילדות ואספקטים שונים של תפקוד משפחתי. למשל, התגלה ידע לגבי הקשר בין
בדידות בילדות לבין 'מבנה משפחתי': אצל ילדים שגרו עם שני ההורים או עם הורה אחד דיווחו
על פחות בדידות מאשר ילדים שגרו בסידור אחר למשל גרו עם קרובים או במשפחות אומנה
(QUAY 1992 ). ברור שעדיין נשאר לבדוק שאלות רבות על המרכיבים המשפחתיים של בדידות בילדות.

תיאוריית ההתקשרות (בולבי 1969,1973,1982 ) מספקת פרספקטיבה אחת שממנה ניתן לבדוק
מבשרים משפחתיים של בדידות בילדות. בולבי טען שהטרנסקציות היומיומיות החוזרות של התינוק
עם המטפלים בו תורמים להתפתחות של ציפיות.  ציפיות אלה, בתורן, מתארגנות למודלי עבודה
מנטליים/קוגניטיביים של המטפל, העצמי, ובסופו של דבר לאיכות הטיפול המצופה ביחסים
אלה ובקשרים קרובים אחרים.

למרות שבולבי לא קישר באופן מוצהר בין התקשרות לבדידות הוא כן טען שפעוטות המקבלים טיפול
לא רגיש יפתחו התקשרות לא בטוחה ומודלים מנטליים של אחרים כלא נגישים ושלא ניתן לסמוך
עליהם ומודלים משלימים של עצמם כלא ראויים לטיפול רגיש. כתוצאה ממודלים מנטליים אלה
לילדים לא בטוחים יהיה קושי לא רק לבטוח ולסמוך על אחרים אלא גם להכיר בערך עצמם.
תפיסות אלה ייטו להפריע להתפתחות של יחסים תומכים וכך יעמידו ילדים לא-בטוחים בסיכון
לאותם קשיים רגשיים-חברתיים שחווים ילדים בודדים, כולל יחסי עמיתים גרועים. עדות אמפירית
לקשר בין התקשרות אם-ילד לא בטוחה ויחסי עמיתים גרועים עולה ממספר מחקרים
(למשל JACOBSON & WILLE1986  LAFRENNIERE & SROUFE1985  PASTOR1981 ).
לאור ממצאים אלה השערת המחקר הנוכחי היא שהתקשרות לא בטוחה היא מבשר חשוב
של בדידות בילדות המוקדמת.

באופן  ספציפי יותר, הציפייה היא שעל הבדידות בילדות הרבה ביותר ידווחו ילדים שסווגו כלא
בטוחים- אמביוולנטים בינקות. הנחה זו תואמת את  המודל ההתפתחותי של מבשרים וממשיכים
של נסיגה חברתית שהציעו ROBIN & LOLLIS  (1988 )  ואשר נשענת על שתי מערכות של
ממצאים אמפיריים. ראשית, כפי שנטען קודם לכן, ישנה עדות אמפירית לקשר בין נסיגה חברתית ובדידות
(BOIVIN ET AL 1989 CASSIDY & AHER 1922  PARKHURST & ASHER 1992 RUBIN ET AL 1989  RUBIN & MILLS 1988 ).

שנית, ישנה עדות לקשר בין הדפוס הלא בטוח -אמביוולנטי לקשיים חברתיים בהמשך המאופיינים
על ידי פסיביות ונסיגה חברתית. למשל, בהשוואה לפעוטות אחרים, אלו שסווגו כלא בטוחים -אמביוולנטים
בינקות פנו  לעמיתים בהצעות המעטות ביותר והיו בעלי הנטייה הגבוהה ביותר להתעלם מהצעות
חברתיות של עמיתיהם (PASTOR1981 ). באופן דומה, ילדי גן שסווגו כלא בטוחים-אמביוולנטים
בינקות קבלו ציונים נמוכים יותר מילדים אחרים על מדדים של כשירות כמו בטחון ואסרטיביות
(ERICKSON SROUFE & EGELAND 1985 ) ועל השתתפות חברתית ושליטה חברתית
(LAFRENIERE & SROUFE1985 ). לבסוף, בהתייחס לבנים, בשני מחקרים נמצא קשר בין
הדפוס הלא בטוח-אמביוולנטי לבין נסיגה חברתית.  במחקר אחד, ילדים בני 6 שסווגו בילדות
כאמביוולנטים קיבלו את הציונים הגבוהים ביותר על המדד של מופנמות
ב- ACHENBACH CHILD BEHAVIOR PROFILE  ועל ארבעה סולמות של בעיות התנהגות
כולל דכאון ונסיגה חברתית (LEWIS ET AL1984 ). במחקר אחר, שבעה מתוך שמונה בנים בגילאי
בי"ס אשר סווגו כפעוטות אמביוולנטים ואשר פיתחו בעיות התנהגות זוהו כפסיבים-נסוגים
(RENKEN E & ET AL1989 ).

למרות שניתן לצפות שרוב הבדידות בילדות תדווח על ידי ילדים שהיו אמביוולנטיים, לא היה
ברור האם הבדידות המעטה ביותר תדווח על ידי ילדים שסווגו כבטוחים או אלו שסווגו כנמנעים.
מצד אחד, בהתחשב במחקר הקושר יחסי עמיתים להתקשרות אם-ילד בטוחה
(למשל JACOBSON & WILLE 1986 LAFRENIER & SROUFE 1985 PASTOR1981 )
ניתן לצפות שהבדידות המעטה ביותר תחווה ולכן תדווח על ידי ילדים עם סיווג התקשרות בטוח.

מצד שני, למרות  שנראה שיחסי עמיתים בעיתיים מאפיינים ילדים שסווגו כנמנעים בילדות, הדפוס
הנמנע התגלה כקשור להימנעות הגנתית, אידאליזציה, ונטייה להימנע מביטוי של אפקט שלילי
(AINSWORTH ET AL 1978  CASSIDY & KOBAK 1988 MAIN 1981 MALATESTA ET AL 1989 ).
למשל, במחקר אורך של בני שלוש, בו רוב הילדים הלא בטוחים 81% היו מהסוג הנמנע,
נתגלו הבדלים בין קבוצות ההתקשרות בתגובות של ילדים להפסד במשחק תחרותי עם בוחן
(LUTKENHAUS & GROSSMAN 1985 ). למרות שהילדים הלא בטוחים ביטאו עצב כשהפסידו,
בהמשך הם שיתפו  את הבוחן בפחות עצב (על ידי הבעות פנים וקשר עין) מאשר ילדים בטוחים.
לפיכך, נראה שסביר להניח שבמחקר הנוכחי הילדים הנמנעים ימעיטו לשתף בפגיעות רגשית
וכתוצאה ידווחו על פחות בדידות. במחקר הנוכחי התקשרות אם-ילד בגיל 12 חודשים נבדקה
כהקדמה לבדידות בילדות המוקדמת שהוערכה בגיל 5-7. הניבוי היה שהבדידות הרבה ביותר
תדווח על ידי ילדים שסווגו בינקות כאמביוולנטים.

שיטה

המשתתפים היו 64 בכורים בני 5-7 (36 בנים ו- 28 בנות) שהשתתפו במחקר המשך של הקבוצה
השניה והשלישית (N=184 ) של פרויקט התפתחות הילד והמשפחה בפנסילבניה
(BELSKY ET AL 1984,1989 ).  מתוך 94 משפחות שאיתם ניתן היה ליצור קשר נענו 68 (72% ),
ומתוכם השתתפו 64 במחקר עצמו. המשתתפים היו לבנים, ממשפחות המעמד העובד
וממעמד בינוני, הגרים במרכז פנסילבניה.

הליך ומדדים

1. סיווג התקשרות אם-ילד נערך בגיל 12 חודש על ידי "מבחן הזר". 66% סווגו כבטוחים,
   13% כנמנעים ו22% כאמביוולנטים.
2. בדידות בילדות: כשהיו הילדים בני 5-7 ביקרה בביתם בוחנת ומילאה את
   ה- LONELINESS AND SOCIAL DISSATISFACTION QUESTIONNAIRE FOR YOUNG CHILDREN –  CASSIDY AND ASHER 1992.

זהו סולם בן 24 הגדים מתוכם 16 הגדים המעריכים רגשות בדידות של ילדים וחוסר שביעות רצון
חברתית בקבוצת העמיתים בביה"ס ושמונה הגדים כלליים הבודקים תחביבים. הבוחנת קראה
את המשפטים לילד שציין: 'כן', 'לא', 'לפעמים'.  התשובות קודדו על סולם של 1-3 וסוכם כדי
ליצור ציון בדידות כולל (טווח 16-48),  כשציונים גבוהים מציינים דיווח עצמי רב יותר על  בדידות.
טווח הציונים היה בפועל 16-30. לפיכך, בדידות וחוסר שביעות רצון חברתי היו קיימים במדגם זה באופן מוגבל.

תוצאות

ניתוחים ראשוניים גילו שהבדידות אינה קשורה לגיל הילד או למינו. כפי שנובא, נמצא הבדל
מובהק נמוך בין בדידיות גיל 5-7 לבין סוג ההתקשרות בגיל 12 חודש. הבדידות הרבה ביותר
דווחה ע"י ילדים שסווגו בגיל 12 חודש כלא בטוחים אמביוולנטיים. הבדידות המועטה ביותר
בגיל 5-7 דווחה ע"י ילדים שסווגו בגיל 12 חודש כלא בטוחים נמנעים. כדי לבדוק שוב תוצאות
אלה חולק המדגם לשניים, כשלקבוצה אחת ציון גבוה בבדידות ולקבוצה השנייה ציון נמוך יותר בבדידות.
ניתוח של c² מצא קשר מובהק בין בדידות להתקשרות.

דיון

מחקר זה שעסק במבשרים ההתפתחותיים של בדידות בילדות מצביע על קשר בין דיווח עצמי על
בדידות בגיל 5-7 והתקשרות אם-ילד שהוערכה בגיל 12 חודש. הקשר שנמצא בין בדידות לבין
התקשרות לא –בטוחה –אמביוולנטית תואמת הן מחקרים על בדידות בילדות והן מחקרים על
התקשרות אם-ילד אשר הצביעו על דמיון בקשיים החברתיים של ילדים בודדים ושל ילדים שסווגו
בינקות כבעלי דפוס לא בטוח-אמביוולנטי.

קיימים מספר הסברים אפשריים לבדידות הרבה יותר עליה דיווחו הילדים שסווגו כלא-בטוחים-אמביוולנטים
בינקות. הסבר אחד הוא שסיווג התקשרות זה תורם ליחסי עמיתים גרועים והמנעות/נסיגה חברתית,
שבתורה תורמת לבדידות. המצב בו ילדים לא-בטוחים אמביוולנטים נדחים ומוצאים עצמם מבלים זמן
רב לבדם, מביא לכך שהם מקבלים פחות הזדמנויות להשתתף באינטראקציות חברתיות מספקות
וכתוצאה מכך הם חשים בודדים.

בולבי (1973) הציע את המונח דגם פעולה מנטלי ותיאר אותו כפועל לצורך הכוונת ההתנהגות. מונח
זה מציע הסבר נוסף לבדידות הרבה יותר של ילדים אלה. כפי שנטען קודם דגמי עבודה מנטליים
נובעים מחוויות ראשוניות עם מטפלים. לאור המחקר הקושר הענות אמהית מועטה או לא עקבית
להתפתחות של דפוס התקשרות לא-בטוח-אמביוולנטי
(AINSWORTH ET AL 1978 BELSKY ROVINE & TAYLOR 1984) ייתכן שדגמי העבודה
של ילדים אלה גורמים להם להדגיש ולהגדיל מידע הקשור להתקשרות הן לעצמם והן לאחרים
(CASSIDY & BERLIN 1994 MAIN & SOLOMON 1986). ניתן להתייחס לאמוציונליות
הרבה ולשימת הלב הרבה למידע זה כאל אסטרטגיה (CASSIDY 1994  MAIN 1990).
תחילה, מטרת האסטרטגיה היא לקבל תשומת לב מדמויות התקשרות הנתפסות על ידי הילד
כממעטות במתן תשומת לב ולאחר מכן עוברת האסטרטגיה הכללה גם ליחסים אחרים. ייתכן
שעבור הילדים האמביוולנטיים במחקר זה הדיווח על יותר בדידות הובן כמודעות מכאיבה ליחסי
עמיתים לא מספקים ויחד עם זאת גם כנטייה קבועה להדגיש פגיעות רגשית.

הסבר שלישי לדיווח על בדידות רבה של הילדים האמביוולנטים מתייחס לטמפרמנט הילד.
(KAGAN 1984), במיוחד, טען שקימת נטייה לפגיעות טמפרמנטלית לרגשות חרדה במצבים
לא מוכרים (עמ' 58) והדבר הוא בעל חשיבות בהתנהגותם של ילדים אמביוולנטים בעת מבחן הזר.
לאחרונה, חוקרים התמקדו במימד הטמפרמנט המוגדר כ-"עכבה" שנראה לפחות בחלקו כמולד, יציב
לאורך זמן (BUSS & PLOMIN 1984  DANIELS & PLOMIN 1985,  BROBERG ET AL 1990  KAGAN ET AL 1987) ומנבא חלק מהתוצאות שמנבאת ההתקשרות, למשל יחסי עמיתים.  נראה שהמונח "בעל עכבה"
מתאר את הפרופיל החברתי של חלק מהילדים הבודדים ביותר כמו גם ילדים שסווגו כאמביוולנטים בינקות.

מכיוון שמרכיב קונסטיטוציוני כמו אינהיביציה (עכבה) התנהגותית עשוי להסביר את הקשר שמצאנו
בין דיווח על בדידות לבין התקשרות עם ילד בוצעו ניתוחי פוסט-הוק של בדידות וטמפרמנט בילדות.
למרות שהמידע במחקר זה לא כלל הערכות של עכבות בילדות, מספר מדדים בילדות נבדקו בשלבים
מוקדמים יותר של המחקר (BELSKI & ROVINE 1987). כמו-כן בדידות בגיל 5-7 נבדקה כפונקציה של:
א. ציוני הילד בגיל 7-10 ימים עפ"י הסקלה של ברייזלטון
ב. הערכות של אמהות על טפרמנט ילדן בגיל 3 חודשים
ג. 4 סקלות של השאלון של בייטס.
ד. חוסר-שקט נצפה בבית הילד בגיל 3 חודשים.

לא נמצאו מתאמים מובהקים. בדיקה נוספת של התקשרות אם-ילד עשויה להבהיר את הרמות הנמוכות
של בדידות שדווחו ע"י ילדים שסווגו כנמנעים בילדות. באותו אופן שייתכן שמודלים פנימיים של עבודה
של ילדים אמביוולנטיים הובילו אותם לכך שיחוו בדידות וידווחו עליה, כך ניתן להתייחס למודלים הפנימיים
של ילדים נמנעים כפועלים במטרה לדכא את ההכרה והביטוי של פגיעות רגשית, כולל בדידות.

לאור המחקר הקושר בין דחייה אימהית לבין דפוס התקשרות נמנע, מספר תאורטיקנים אפיינו
את המודל הפנימי של האדם הנמנע כמודל הפועל באופן הגנתי ומוציא/מנטרל מידע הקשור
להתקשרות מחוץ לתשומת הלב והזכרון
(AINSWORTH ET AL 1978 CASSIDY & KOBAK 1988 MAIN 1981 ). הוצאה זו מטרתה
למנוע הפעלה של התנהגויות התקשרות העשויות להיענות בדחייה נוספת. לפיכך עבור הילדים
הנמנעים במדגם זה אי הודאה בבדידותם עשויה לשקף נטייה להכחיש פגיעות רגשית לעצמם
או לאחרים (הבוחנים) או שניהם (CASSIDY 1994). הסברים אלה נשענים על ההנחות שילדים
נמנעים חווים לאמיתו של דבר קשיים חברתיים. לחילופין, ייתכן שציוני הבדידות הנמוכים משקפים
פשוט פחות בדידות.

חשוב להדגיש שהקשר שהוכח במחקר זה דומה לממצאים במחקרים על מתבגרים ומבוגרים.
למשל, במחקר על בדידות אצל מתבגרים ומבוגרים, נמצא קשר בין דיווח עצמי על בדידות לבין יחסי
הורה-ילד, שהוערכו כבעייתיים.
(HECHT & BAUM 1984, LOBDEL & PERLMAN 1986, SHAVER & RUBINSTEIN 1980).
נוסף לכך, במחקר שבו סווגו מבוגרים על-פי הדיווח שמסרו לגבי דפוסי ההתקשרות שלהם בתוך יחסיהם
הרומנטיים, אלו שהוגדרו כאמביוולנטיים דיווחו באופן מובהק על הרבה יותר מצבי בדידות מאשר אלה
שסווגו כבטוחים (HAZAN & SHAVER 1987). מאידך, חשוב לציין שבבדיקת יחסי עמיתים
והתקשרות בסטודנטים נמצא שבאחת משתי הזדמנויות בדיקה, דווקא תלמידים נמנעים ("דוחים")
ולא האמביוולנטיים ("מעורבים") היו אלה שדיווחו על יותר בדידות מאשר עמיתיהם ה"בטוחים".
(KOBAK & SCEERY 1988). מחקר נוסף המשווה את הקשרים בין בדידות והתקשרות
במבוגרים וילדים ישפוך אור נוסף אל הנושא.

לסיכום, למחקר זה שתי תרומות חשובות. ראשית, התגלה קשר שנובא תיאורטית בין בדידות אצל
ילדים צעירים והתקשרות אם-ילד, והובהרה משמעותה של המערכת המשפחתית כמנבאה בדידות
בילדות. שנית, למרות שחוקרים נוטים לעיתים לחבר את שתי הקבוצות של הנבדקים עם דפוס לא
בטוח לקבוצה אחת, הודגמה במחקר זה החשיבות של בדיקת שתי הקבוצות בנפרד. במיוחד בכל
הנוגע לביטוי של פגיעות רגשית (STEVENSON-HINDE & SHOULDICE 1990): ילדים נמנעים
נוטים להדחיק ביטוי של פגיעות ואילו ילדים אמביוולנטיים נוטים להדגיש את הפגיעות הרגשית
שלהם (CASSIDY & BERLIN 1994, CASSIDY & KOBAK 1988, MAIN & SOLOMON 1986).