לוין קיפניס – שנה הלכה, שנה באה – קריאה חתרנית

לוין קיפניס
"שנה הלכה, שנה באה
אני כפי ארימה
שנה טובה לך, אבא,
שנה טובה לך, אמא
שנה טובה, שנה טובה! "
 

אני לא יודעת האם אתם מכירים את כל הבתים של השיר המקסים הזה, שכתב לוין קיפניס בשנות ה-50.
כהרגלינו אנו שרים אותו בארוחת החג, ולראשונה שמתי לב לתופעה מעניינת: הילד הדובר בשיר,
שולח ברכות שנה טובה: לאימא, לאבא, ואחריהם לדודו הגיבור, לנוטר בעיר ובכפר (מי יודע היום מהו "נוטר"?).
עד כאן הבתים המוכרים.

בהמשך, מוסר הילד ברכות שנה טובה לשלל האנשים הבוגרים בחייו, אשר שומרים, מגינים ומאפשרים לו לחיות
בארץ: לטייס אמיץ (רוכב במרום שמים), למלח עברי (עושה דרכו במים), ולכל עמל בניר וגם במלט
(ללא אזכור דת ולאום!). ורק לבסוף, בבית האחרון, נאמרת גם שנה טובה ומתוקה "לכל ילדה וילד".

ומה משך כאן את תשומת לבי? ולפתע הבנתי עד כמה הזמנים השתנו. בשנות ה-50, הילדים המנומסים שולחים
איחולים וברכות לכל בעלי התפקידים החשובים בחייהם. (אפשר לשאול מדוע מאחלים שנה טובה רק לאמיצים
ולשומרים ולא גם "למורָה ולגננת", אחרי הכל גם הן אמיצות ועמלות… אבל זה נושא אחר).


הפליאה אותי העובדה שהילדים והילדות בשיר נזכרים אחרונים!

זה בלט לי כל כך על רקע היחס המועדף שילדים זוכים לו בימינו. כיום אנחנו רגילים לשים את הילד במרכז,
במקום הראשון ובראש סדר העדיפויות שלנו.
אנחנו שואלים את דעתו בכל נושא, מתחשבים בו ללא הרף, מכבדים אותו ולא דורשים שיכבד אותנו.

החברה שלנו כיום הרבה יותר אינדיבידואליסטית, והחינוך שם דגש על טובתו והעדפותיו של הילד. העבודה שלנו
כהורים, כגננות וכמחנכים נתפסת לעתים כמובנת מאליה. בשנות ה-50, כחלק מהחינוך ברוח הסוציאליזם שראה את
החברה כמכלול היררכי, על הילדים היה מוטל להכיר תודה ולכבד את המבוגרים. אילו היה נכתב השיר היום,
היו מילותיו כנראה – "שנה טובה ומתוקה, לי, לעצמי המתוק ולכל מי שאני מכיר."

אז מה דעתכם? פעם היה יותר טוב…?

אשמח לקרוא את תגובותיכם כאן למטה.

שנה טובה לדוד גיבור
אשר על המשמרת
ולכל נוטר, בעיר, בכפר,
ברכת "חזק" נמסרת.
שנה טובה, שנה טובה!שנה טובה, טייס אמיץ,
רוכב במרום שמיים,
ורוב שלום מלח עברי,
עושה דרכו במים.
שנה טובה, שנה טובה!

שנה טובה לכל עמל
בניר וגם במלט,
שנה טובה ומתוקה
לכל ילדה וילד!
שנה טובה, שנה טובה!

מוזמנים לשמוע את השיר של לוין קיפניס בביצועים ישנים ונדירים באתר "זמרשת" – 
אתר ששווה להכירו ומרכז שירים עבריים נדירים:

אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

18 תגובות

  1. עדה יקרה שלום, כמו תמיד גם הפעם נהניתי לקרוא את תובנותייך לגבי מצב חינוך הילדים בימינו. אכן, בניגוד לעבר (והתופעה הולכת ומתגברת במהירות עצומה), הילדים היום עומדים במרכז ובכל מחיר. יש לכך סיבות רבות וגם פנים רבים. אציין רק חלק מהם: *ההורים היום עסוקים, יותר מבעבר, בפיתוח הקריירה שלהם ולכן לעיתים קרובות סובלים מ"רגשי אשם" המביאים אותם להעמיד את הילדים בקידמת הבמה, כשהם מבלים ביחד. *בעקבות האמנה לזכויות הילד (מסמך חשוב מאין כמוהו) הורים מאבדים את הסמכות ההורית שלהם ומוותרים ללחצי הילדים, עקב מחסור בכלי התמודדות עם התביעה החינוכית הנדרשת. *חלק גדול מההורים הצעירים גרים רחוק מהוריהם (נגמרה תופעת החמולות) – דבר שמקטין את היכולת להעברה בין דורית של ידע וניסיון. *יש בוודאי גם השפעה ללחץ החברתי הנובע מהאופנה לתת לילדים את מרכז הבמה כל הזמן. עד כה באשר לחלק מהסיבות הגורמות לתופעה וכעת למשמעויות שתופעה זאת גורמת להן: *ילדים אינם מפתחים יכולת ל"דחיית סיפוקים", דבר שיקשה עליהם בעתיד להתמודד עם דרישות החיים. *ילדים אינם זוכים לחינוך טוב שיתן להם מושג לגבי – מותר ואסור / דחוף וסובל דיחוי / "כבד את אביך ואת אימך…" / "והדרת פני זקן" או כפי שכינית זאת בדברייך "לכבד את האנשים החשובים ששומרים עליהם ומגינים עליהם". את כותבת לעיתים קרובות על החברה האינדיבידואליסטית של ימינו ולבטח יש לכך השלכה על העמדת הילדים במרכז. לשאלתך האם פעם היה יותר טוב או לא – איני נוטה לנוסטלגיה והתרפקות על העבר. יחד עם זאת נראה לי כי ההורים של ימינו (במידה הרבה יותר גבוהה מהמחנכות) סובלים מחוסר ידע והבנה לצרכיהם של הילדים ומשקיעים את כל מרצם בריצוי הילדים ובפיתוח יכולותיהם האינטלקטואליות. הכוונה היא כמובן טובה ויש לה גם השלכות חיוביות, אך היא מתעלמת כליל מהצרכים של הילדים למענים בתחומים של התפתחות רגשית, חברתית ומוטורית. על כך אני בהחלט מצטערת.

  2. מכירים. בוודאי. גם את השיר וגם את זמרשת.
    השתנה העולם, השתנתה הסביבה.
    הילדים נשארו "אותו דבר": תלוי במה נקיף אותם.

  3. ממש מזדהה עם דבריך, לדעתי זו מציאות כואבת
    וכל הצדדים יוצאים ממנה- בהפסד גדול!
    אני רואה את ההשתקפות של המציאות כמשל של השתקפות המראה.
    היכן אנשים תולים את המראה בבית?
    ושמתי לב שכשהייתי ילדה תלו מראה בבית בגובה מתאים לגובה ההורים.
    כשהסתכלנו עליה במשאלת לב כמוסה -מתי נהיה גדולים. לגדול!
    והיום לילד יש מראה שנתלית נמוך- הוא רואה בת רק את עצמו
    (אולי עם השתקפות של ההורים מהצד לפעמים).
    וההתמודדות של לגדול -הופכת לטעמי -קשה !
    אהבתי את התגובה של דרורית:
    "הילדים נשארו “אותו דבר”: תלוי במה נקיף אותם."

  4. תודה על המאמר עדה!
    מעניין. אבל כמי שגדלה כילדה בתקופה ההיא, של השיר ו"גן גני", אני זוכרת גם כמה אהבנו לשיר אותו בגן ואני גם זוכרת את הביטוי: "אחרון אחרון חביב" ו(אפילו" "אחרון ולא פחות חשוב" ) שהיו שגורים אז. ומאידך היום ילדים כותבים מכתבים לחיילים שאינם מכירים, "העורף" מכין חבילות לחיילים וישנם עוד גילויים רבים מסוג זה ושוב מאידך לכיוון השני – אני זוכרת את ההקצבות בתקופת הצנע ואת המנות, למשל של בננות ושמנת, שהיו הורים שויתרו כבר אז על חלקם למען ילדיהם וגם את הביקורות על כך שנשמעו ברקע. ושוב לימינו – גם היום יש סבים וסבתות רבים שעוזרים ומשקיעים ותורמים לחינוכם של הילדים ועוזרים להורים בעוד שגם אז ההורים היו מאוד עסוקים כי היו צריכים למשל, לכבס ביד ולכל המשפחה, לבשל על פתיליות והתנאים היו הרבה יותר קשים ועם הרבה פחות אמצעים מקלים ובעיר היו ילדי מפתח. (והספרות מלאה בתיאורים אותנטיים). ואני גם מכירה הרבה זוגות צעירים של ימינו שמשקיעם בילדיהם ממש בחינוך טוב ואכפתי ומקריאים ומטיילים ברגל ומלמדים ולומדים כדי להבין ולדעת ולעשות פחות טעויות.

    יש ויש, כרגיל מיני אז.

    בברכה
    אלישבע

  5. פעם ילדים רצו להיות גדולים – להיות כמו אבא ואמא. היום ההורים אפילו מתלבשים כמו הילדים (או הפוך) ההיירארכיה נעלמת. פחות כבוד ל"גדולים" יותר כבוד ל"קטנים". יש לזה השלכות מרכות לכת בחברה ובפרט בחברה ישראלית שבה הילד כה במרכז. היה טוב לו גם ילדים של היום היו מבינים את הhierarchy שבו יש לכבד קודם את ההורים, אחר כך כן אלה ששומרים עלינו – ואלה שילדים שואפים להיות כמוהם . כמו בשיר אולי זה לא נורה שהדור הצעיר ילמד שלא תמיד ילדים מקבלים ראשון?. (בשיר חסרים הסבים….. השיר נכתב בתקופה שבה רבים מהם נספו בשואה)

  6. ללא ספק,פעם היה טוב יותר!
    היו הרבה יותר כבוד והערכה למבוגרים ומילה של מורה/גננת היתה כבדת משמעות.
    היום ההורים מנהלים את מערכת החינוך.הם רוצים להחליט מי ילמד,מה ואיפה והם מעבירים את אותו המסר לילדיהם ולכן ההתרופפות הקיימת בחינוך כיום.
    חבל שזה כך!כל אחת מאיתנו צריכה לעשות ככל שביכותה על מנת לעצור את זה ,גם אם זה רק בחלקת האלוהים הקטנה שלה.
    אחד ועוד אחד….בסוף זה הרבה!
    בידינו הכח לשנות.
    בואו נעשה זאת!

  7. נכון מאד!
    לדעתי רוב ההורים כיום לא מבינים את הטעות בהעמדת הילד במרכז.
    קיים גבול דק בין הצורך לטפח את כישרונותיו ואיכויותיו של הילד, לכבד אותו ולתת לו למקום להתפתח,
    ובין פינוק, התבטלות של ההורים מול הילד, טישטוש גבולות ואי מתן כבוד לסמכות באשר היא (הורית, בית סיפרית וכו'…).
    בסופו של דבר, הילדים, כשיתבגרו ויגדלו ויגלו את העולם…. "יאכלו אותה". יש שלב בו אדם למד שהעולם לא סובב סביבו,
    ועדיף להבין את זה בגיל מוקדם…

  8. קוראות וקוראים,
    הנושא ההבדלים והשינויים בגישות החינוכיות, ובעיקר בתופעת "הילד במרכז" מעורר אתכם, שלא לומר מתסיס – הפוסט הזה התגלה כמעורר תגובות במיוחד. כמה אנשים כתבו לי במייל, לחלקם אין פייסבוק ואני רוצה להעלות את תגובותיהם כאן.

    1. כותבת טובה:
      יפה יפה,
      אך פעם בילדותי לפחות כילדה לא קיבלנו הרבה ולא היינו במרכז
      ולא ביקשו מאיתנו , למשל: לנקות,לסדר,היה לנו ברור מאליו אך עם כבוד רב לבריות,נימוסים והליכות.
      אולי בגלל התחרות " בית חרושת לציונים ופחות ערכים.
      היום דור חכם יותר, מעיז יותר,לטוב ולרע,
      " כל דור ודורשיו "
      שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל ובתוכם את.

    2. כותבת יפעת:
      אכן אני מסכימה כי הזמנים השתנו, לדעתי הפרנו את האיזון ; אני באופן אישי כאם וכגננת מנסה בכל יום חאזן בין הפרט במשפחה ובקבוצת הילדים בגן , משימה מורכבת יותר היום , בעולם מהיר, טכנולוגי המאפיל לעיתים על עולם חברתי- רגשי , והדגש על ה אישי.. מאידך גיסא זהו אתגר חינוכי ! שנה טובה ומשפחתית , יפעת

    3. עדנה תוהה:
      הבעיה אותה את מעלה בפוסט מוכרת וכואבת.
      ניתן להרחיב ולשאול היכן החינוך לציונות, לאהבת הארץ, לעזרה הדדית?

    4. רבקה נזכרת:
      את השיר הנפלא אנחנו שרות בגן…המון שנים
      לי זה מזכיר זכרונות נעימים ואני נולדתי בשנות ה60 [עד 120]
      להכיר טובה לכול אחד ואחת
      כי כול אחד מאיתנו…מאוד מאוד מיוחד
      להכיר את העברית הנפלאה ש..פעם היתה
      למקצב שאין אותו עכשיו
      לריחות של "שנות טובות"
      לחזור לשנים הנפלאות
      אנחנו בגן "ממחזרים שירים" ומי מצטרפות למקהלה?
      הסבות והסבים
      שנה טובה … לכול האנשים

    5. עדי כותבת:
      אין לי פייסבוק אבל בכל זאת רציתי להתייחס לשיר שצרפת. אני גננת שנה שנייה לגילאי טרום טרום.
      בהחלט אפשר לומר שכל תקופה והקשיים שלה. פעם לא היה ניתן להעלות על הדעת לשאול מה הילד רוצה, שלא לדבר על להתחשב ברצונותיו. רצון המבוגרים היה קדוש. הילדים קיבלו מרותם בכניעה. אני זוכרת איך אמא שלי תמיד אומרת שכשהייתה ילדה, אם התנהגה לא יפה, מספיק שרק אבא שלה הסתכל עלייה והיא הייתה משפילה מבט ומרגישה איום ונורא. עד כדי כך לא היה אפילו צורך במילים- כבוד ואימה במבט בלבד.
      היום, יש ילדים שגם אלף מילים לא יגרמו להם להתחרט כי הכל מגיע להם, העולם שייך להם. ההורים והמבוגרים הפכו להיות מספקי הקפריזות של הילדים העיקר שיהיו מרוצים, שלא יכעסו או חלילה יהיו מתוסכלים רחמנא ליצלן.
      אז שתי התקופות מציגות את הקשיים הנלווים- תקופה של כניעות מוחלטת של הילד ועריצות המבוגר מול תקופה של עריצות הילד וכניעות המבוגר. ככה אני רואה את הדברים

  9. לדעתי הכל תרוצים, יותר קל לתת לילד לעמוד במרכז,ולנהל להורים את החיים. הרבה יותר קשה לתת דוגמא אישית, ולגרום לילד לכבד את המבוגרים, זאת עבודה קשה שכלית ורגשית, להיות המבוגר במעגל המשפחתי.

  10. תודה לך עדה, על שאת מעלה נושא כאוב כל כך. אני למדה שילדים לא יודעים להודות והמילה תודה אינה שגורה בפיהם של הילדים. אבל נשאלת השאלה האם ההורים שלהם יודעים לעשות כן? התשובה ידועה לכל. ילדים הם חקיינים מעולים, אם ידעו הוריהם להודות לגננת ולמורה על העמל הרב. שלא כמו כל בעל מקצוע אחר, אשר מקבל את שכרו בעיקר מתפוקה בחומר, אצל אנשי החינוך השכר שמחזיק אותנו ומתדלק אותנו להמשך עשייה היא מילת התודה. ההוקרה על ההשקעה הרבה בכל ילד וילדה, על החיבוק והתבוננות בכל אחד מהם. כל אלה ועוד מובאים לידי ביטוי בתלוש שכר. מקווה שתצלחי להעלות את המודעות. ועד אז תודה לך על המחשבה.

  11. משה כותב:

    עדה, דברים כדרבנות כתבת, יישר כחך!
    מסכים לכל מילה. אילו היום היה נכתב שיר שכזה, באמת נראה שאת הילד היו מעמידים במרכז:
    "אל תסבירו לי
    אם לא שאלתי.
    אל תקראו לי באמצע משחק,
    ביחוד אם רק התחלתי.
    דברים שאני לא אוהב –
    אל תכריחו אותי לאכול,
    וכשאני רוצה לעזור
    אל תגידו: "זה אתה לא יכול!"
    אל תצעקו עלי
    לפני כולם,
    ואל תקחו אותי לאנשים
    שאין לי מה לעשות אצלם".
    (יהודה אטלס, "גם הילד הזה הוא אני").
    "את אבא ואמא לא אשאל,
    כי הגדולים לא יבינו בכלל!"
    ("כובע הפלאים", לאה גולדברג, בתוך "מה עושות האיילות?")
    אולי זה מעליב לפעמים
    אולי זה עובר את הגבול
    אבל אם מנשקים אותי על הפנים
    אני תיכף מנגב בשרוול.
    – – –
    – כְּשֶׁהוֹלְכִים בִּשְׁעוֹת לִפְנוֹת עֶרֶב
    – לְטַיֵּל עִם אָחִי, יוּבַל,
    – פּוֹגְשִׁים אֶת הַגְבֶרֶת פּוֹזְנֶר
    – שֶׁאוֹמֶרֶת: "כַּמָּה הוּא גָּדַל!"

    – לוּ לַגְבֶרֶת פּוֹזְנֶר
    – הָיוּ צוֹבְטִים בַּלֶחִי,
    – הִיא בְּוַּדַּאי הָיְתָה
    – פּוֹרֶצֶת חִישׁ בְּבֶכִי.

    – אָז לָמָּה הִיא צוֹבֶטֶת
    – בַּלֶחִי אֶת יוּבַל
    – וּמַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת
    – בְּלִי שׁוּם סְלִיחָה בִּכְלָל?
    – (חגית בנזימן, "צביטת לחי")
    – בַּסּוףֹ אֲנִי הָלַכְתִּי
    – לַשְׁכֵנָה בַּקוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה,
    – כִּמְעַט חָזַרְתִּי כְּבָר כְּשֶׁנִפְתְּחָה הַדֶּלֶת
    – וְהִיא עָמְדָה לְפָנַי כְּמוֹ קָמָה מִשֵּׁנָה.

    – חִיְּכָה בִּפְנִים מֵעֵבֶר לְפָּנֶיהָ
    – וּבְקוֹל שֶׁכְּמוֹ לֹא הִשְׁתַּמְשׁוּ בּוֹ כָּל הַיּוֹם
    – "רֶגַע", שָׁאֲלָה, "מָה?" הִנְמִיכָה אֶת הָרַדְיוֹ
    – וְאָמְרָה שֶׁאֵין לָהּ חָלָב וַחֲבָל וְשָׁלוֹם,

    – וְשׁוּב חִיְכָה וְסָגְרָה אַחֲרֶיהָ אֶת הַדֶּלֶת.
    – שָׁמַעְתִּי שֶׁסוֹבְבָה אֶת הַמַּפְתֵּחַ
    – סִבּוּב עַל כָּל מַדְרֵגָה.
    – "לֹא אֵלֵךְ יוֹתֵר לְשָׁם", אָמַרְתִּי לְאִמָּא
    – "אֲפִילוּ אִם לֹא תֹּאפִי אֶת הָעוּגָה".
    (נורית זרחי, "בסוף אני הלכתי").

    "שירי חוצפה" הייתי מכנה אותם.
    מצד אחד, ליבי נוטה להבין את מגמת המשורר/הכותב. הוא מעוניין ליצור תחושה של הזדהות עם תיסכוליו של הילד הצעיר, הנתון לשליטת ההורים/המבוגרים. הוא קורא קריאת תיגר על המבוגרים ועל המימסד שהם מייצגים (כדוגמת שירם הידוע של להקת פינק פלויד, "החומה"). מאידך, יש כאן מסרים מאד מאד אנטי חינוכיים, כפי שהיטבת להגדיר זאת, המעמידים את הילד במרכז.
    באשר לשאלתך מדוע לא הזכיר לוין קיפניס את הגננת והמורה, דומני שהסיבה איננה משום שהוא שכח אותן, או משום שאין רצון להכיר להן טובה. צדקת בדברייך, שאולי הן צריכות להיות הראשונות שלהן יכיר הילד טובה. דא עקא, כיצד תיראה הגננת/המורה כשהיא מלמדת את הפעוטות לשיר שיר שכזה? הרי זה כאילו היא מבקשת את הכרת תודתם. באנגלית קוראים לזה Fishing for Compliments. ואני, בעומדי בפני תלמידי כיתתי, נוהג לדלג על קטעים של הכרת-תודה למורה – בשיר או בסיפור – אם משום ענווה, ואם משום שאני מעוניין לעקוף/לחמוק מהמבטים המרמזים שבעיניהם: "הנה, הנה, הוא רוצה שנודה לו, הוא מעוניין אולי שנכתוב לו מכתב תודה לראש השנה"… ובזאת בוודאי אינני מעוניין. הכרת התודה של התלמידים כלפי המורה או הגננת צריכה לבוא, לדעתי, אם לא מהילד עצמו (שאינו מודע עדיין לצורך להכיר תודה למורה) – מההורים. ואותם, כך נראה, אין באפשרותנו לחנך.
    בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה!
    משה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

צהרון אוהב חברים

חשיבות התפתחות הכישורים החברתיים בגילאי הגן ותפקיד מובילת הצהרון ביצירת אקלים חברתי מאת: נופר ירושלמי- ספדה, יועצת חינוכית ומנחה חברתית. כישורים חברתיים כוללים מיומנויות המאפשרות

היי, תרצו להעמיק עוד לעולם המיומנויות החברתיות?
לקבל כלים, ידע, הכשרות ומענה מקצועי?
הקליקו למידע נוסף