שבת בבוקר, הנכדים מתארחים אצלנו. תכננו יום קודם ללכת בבוקר לראות את הסרט "לשיר" בדיזינגוף סנטר.
מגיע הרגע לצאת לדרך ולנכדים ברור שנוסעים במכונית: כלומר, יורדים לחניה, נכנסים למכונית, נוסעים 5 דקות,
מחנים בחניון של דיזינגוף סנטר ועולים לסרט. וכך גם חזרה. כך הם רגילים. מה לא בסדר בזה?

אני מציעה שנלך ברגל. בני (אבא שלהם, בכושר מלא) מזדעזע. ברגל? זה נורא רחוק. אני: נכון נגיע בדיוק בזמן
לסרט ובינתיים נגלה עולם חברתי. אין ברירה (כלומר הסבתא המארחת החליטה). הולכים ברגל.

זו היתה חצי שעה של כיף. הלכנו לאורך רחוב דיזינגוף. ראינו אנשים מכל הסוגים, ילדים ומבוגרים ומה שביניהם.
ראינו כלבים מכל הסוגים והמינים. ראינו מוקשים חומים קטנים לאורך הדרך ועקפנו אותם. ראינו אנשים יושבים
בבתי קפה. ראינו חנויות סגורות (מזל…)  והסתכלנו בחלון הראווה שלהם. הסתכלנו על העצים למיניהם, על עליהם
שנשרו, על תינוקות בעגלות, עצרנו להגיד שלום אחרון לכיכר דיזינגוף, האכלנו את היונים. הסתכלנו בכיכר על אנשים
אחרים מכל הסוגים והמינים מתנהלים באופן שלהם. על אנשים שמצלמים את הכיכר למזכרת. דברנו על מה יקרה
כשיתחילו העבודות ואיך תראה הכיכר בעתיד.

להיות חלק מהקולקטיב

בקיצור, היינו חלק מהמרקם האנושי, העירוני המרתק. יצאנו ממצב של משפחה אינדיבידואלית, שעסוקה בעצמה
ובפעולותיה ונוסעת במכונית הסגורה שלה, והפכנו לחלק מקולקטיב.

במהלך ההליכה הנכדים הפנו את תשומת לבנו לכל מיני דברים שהם שמו לב אליהם, אנחנו הפנינו את תשומת ליבם
לכל מיני דברים שאנחנו שמנו לב אליהם. אבא נמרוד הרים את יובל על הכתפיים כשהתעייף לכמה דקות, ואז הזכיר
לו כמה הוא חזק. תשומת הלב שלנו היתה החוצה לעבר אנשים אחרים ודברים אחרים. לא היינו עסוקים במה
הילדים קיבלו או לא קיבלו. אף אחד לא התלונן, לא בכה, לא דרש כלום, לא הרגיש מקופח.

היינו משפחה חברותית. מומלץ.

כי משפחה חברותית זו התשתית ההכרחית ל-"לגדל ילד חברותי", ואולי באמת לספר הבא שאוציא כבר אקרא
"לגדול כמשפחה חברותית"…