להסתכל פנימה או להסתכל החוצה-
רגשות זה לוקסוס – או למה העיסוק ברגשות עלול להיות בזבוז זמן?
רגשות – בעבר (לא מזמן) נחשב העיסוק בהם לאיזוטרי ולא חשוב. המוטו השולט (הלא מדובר כמובן) היה: "מה אכפת
לי מה אתה מרגיש? חשוב לי מה אתה חושב חשוב לי מה אתה מבין, תאמר מה אתה עושה, רוצה וכו'.
במאה האחרונה (לא נזכיר שמות חוץ מפרויד) ככל שהפכנו יותר אינדיבידואליסטיים ופחות קולקטיביסטיים
(כמו שהיינו אלפי שנים קודם) כך העיסוק ברגשות הלך וצבר תאוצה והפך את חיינו (באופן הפוך למצופה)
לקשים ומסובכים. ורגע לפני שכולם שופכים את התינוק עם האמבט הנעים שהוא משתכשך בו- מה שאני מנסה
לומר לכם הוא שהבנה והכרה של רגשותינו היא חשובה, אבל אין צורך שזה יהיה חזות הכל.
בואו ניקח דוגמא מגן הילדים (כמובן) : אני נכנסת לגן לערוך תצפית על ילד שמתקשה להתאקלם חברתית.
לאחר שיחה קצרה עם הגננת אני מתיישבת בצד חמושה בקליפבורד שלי ורושמת כל ניואנס, מילה ורמז שאני רואה.
בלי פירושים, רק מידע.
אני רואה שהילד שלי (ברגע שאני צופה עליו הוא כבר שלי) רוצה להצטרף לשלושה ילדים שמשחקים במכוניות.
הוא ניגש ושואל "אפשר לשחק אתכם? וב99% מהמקרים הילדים אומרים לא.
הוא מרכין ראש והולך לפינה. ושם הוא חווה מסכת של רגשות: עצוב, כועס, מתעצבן, נעלב, אולי בוכה, פניו נפולות וכו'.
רגשות – אין לי עכשיו זמן לזה
מניסיוני, הבחנתי שאם הגננת תיגש אליו היא תתייחס ברוב המקרים למצבו הנפשי, תנחם אותו ואולי תציע לו משהו
אחר לשחק בו. למה היא עושה זאת? כי כך הכשירו אותה! ראשית להתחיל מהרגש.
אולם השיחה עם הגננת אינה מקלה על הילד. נהפוך הוא – הוא מתחפר עמוק יותר באכזבה ובכשלון שלו, ומתחיל גם
לחשוב רעות על הילדים האחרים. הם מגעילים ודוחים ולא יפים ובכלל. אז מה הועילו חכמים בתקנתם? אין לי מושג…
מה הנזק? ברור.
אז בואו ונדמיין לרגע שאנחנו (וגם הגננת) עובדים עכשיו בשיטת 'אין לי עכשיו זמן לרגשות' (שם שהמצאתי עכשיו.
אפשר גם שיטת "רגשות זה לוקסוס"). הפנייה אליו תהיה שונה בתכלית. נניח בצד את ההסתכלות המיותרת פנימה
(כאמור לרגשות) ונתמקד במציאות – במה שקורה בחוץ, באירוע עם הילדים האחרים.
נשתמש בסדרה של שאלות שמטרתן למקד את הילד במה שקורה לפניו. שאלות כגון: מי אמר מה, למה, כמה ומה אפשר לעשות.
והילד שלי כבר מזמן נרגע, מזמן עסוק בלשקול את מה שקורה לפני, כבר מזמן מבין שיש פתרון לבעיה חוץ מבכי ואומללות.
ואם יש צורך אני נשארת בשטח כדי לראות שהוא מבצע את מה שדיברנו עליו. בסיום הוא מצליח להשתחל לקבוצה ובסופו
של דבר אם ישהה שם כמה זמן יהפוך לאחד מהחברה.
אני מחכה לרגע שבו ילד בן שלוש או בן ארבע יפנה לגננת ובמקום להגיד בבכי: "הוא לא רוצה לשחק איתי", הוא יאמר:
"שושי, את יכולה לעזור לי להצטרף למשחק של…"?
שיטת 'להסתכל החוצה' מלמדת את הילד להפנות את כל תשומת ליבו למה שקורה סביבו, לחוקים שהוא חייב להכיר,
לטכניקות שהוא חייב ללמוד לבצע, למצבים מתחלפים במהירות שאליהם הוא חייב להסתגל, לילדים השונים על מאפייניהם.
מי יותר קרוב אליך ויעזור לך, מי לא ממש סחבק שלך וצריך לפתות אותו או לשכנע אותו, מי הילד שאם מדברים אליו בהגיון –
מוצאים מסילות לליבו… או במילים אחרות- במקום להתבוסס בעולמנו הפנימי, בואו נפשיל שרוולים, ניקח את ארגז הכלים
ונצא לתקן את מה שצריך תיקון שם בחוץ.
4 תגובות
פסיכולוגים יקרים
פעם אתם אומרים לפתח את השפה הרגשית של הילד ולשהות ברגש ופעם אתם מבטלים אותו ודורשים מהילד להיות פרקטי….
מסכימה עם איריס ,מה קרה לתיקוף ,איפה הוא נעלם?
הגישה שהצגת עדה יקרה הגיונית ביותר בעיניי.
כשיצורים חברתיים כמונו נתקלים בדחייה, הצד ההישרדותי שלנו מתעורר לתגובה. לאחר השיח המברר עם הגננת, הילד איננו נמצא עוד בערעור השרדותי( לא מדובר דווקא במצבים דרמטיים). כעת, יש פניות לברר ולטפל בצד הרגשי. בבחינת: גם וגם.
תודה לך עדה!
תודה, נורית. זו בדיוק הכוונה – שלא נסיט את תשומת הלב של הילד למרכיבים הפחות חשובים לפתרון הבעיה. כמוש את מציינת במקרים שבהם הילד מגיב בבכי או באומללות רבה אפשר להתחיל במרכיב הרגשי אבל להמשיך במהירות (אם ניתן) למרכיבים האחרים.