"אתה מקנא" אומרים לבן השנתיים הרוצה שאימו תיקח אותו על הידיים בעוד היא מניקה את אחותו הקטנה.
לאם המניקה, לאב או לבן המשפחה המתבונן במחזה מן הצד ברור שהפעוט רוצה שאמו תרים אותו בזרועותיה בדיוק בשעה שהיא מניקה
את אחותו הקטנה מפני שהוא חש שהיא תופסת את המקום הפיזי והרגשי שתפס הוא עצמו רק לפני זמן קצר.
אך כשאנחנו אומרים לפעוט עצמו שהוא "מקנא", אנחנו מכניסים אותו למסגרת הרגשות המוכרים לנו. המושג קנאה מגדיר בעינינו אדם
המבקש לנכס לעצמו את מקומו של אחר, את רכושו או את חבריו. הוא לוטש עיניו אל מה שלא שייך לו. ברור לנו כי המסגרת המתאימה
שבתוכה ניתן לשים את רגשותיו היא "קנאה".
אבל, למען האמת, איננו יכולים להיות בטוחים בכך שהפעוט אכן חש קנאה.
- איך אנחנו יכולים לדעת באמת שהוא מקנא?
- מנין לנו הוודאות שזה הרגש שהוא מרגיש?
- ובכלל, איזה רגש הוא קנאה?
- ל-מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו משתמשים בפועל "מקנא"?
ייתכן שהפעוט רצה חיבוק, תשומת לב, עניין, משחק, תמיכה או עזרה. ואם כך, איך כל הצרכים האלה מתבטאים במושג מונחה-הרגש הקרוי "קנאה"?
כשאנחנו ממהרים להכניס את התנהגותו של הפעוט בן השנתיים למסגרתו של מושג טעון כל כך כמו קנאה, ומצמצמים את רצונותיו למילה אחת
שאינה מוכרת לו עדיין בלי לעמוד על דקויות התנהגותו, ייתכן שאנחנו מונעים ממנו לפתח לאורך זמן מערכת יחסים אוהבת ותומכת עם אחותו.
בעשורים האחרונים הנחו אותנו שיש ללמד את ילדינו את שמות הרגשות השונים כבר בגיל צעיר. אנו אכן מבצעים את ההנחיה, וכך, עוד לפני
שלמד את אוצר המילים הבסיסי אנחנו כבר מעמיסים על הפעוט את נטל ההגדרות הלא מדויקות שלנו, שספק אם הן מתאימות לכל סיטואציה.
ואנו עושים זאת במיומנות כזאת, כשכאשר ילדינו מתבגרים ומבקשים להסיר מעליהם את הנטל הזה הם כבר מתקשים בכך מאוד משום שהדברים
כבר הופנמו על ידם.
"אתה כועס?" שואלת האם את בן השנה וחצי הזורק חפץ על הרצפה.
"לא יודע", יענה (כביכול) הפעוט. "את חושבת שכעס הוא שגורם לי לזרוק את החפץ על הרצפה?" "אני לא יודע אם זה הרגש – אבל אני יודע
בביטחון שכיף לזרוק את החפץ ולראות מה קורה לו".
אם נאמר לפעוט:" אני לא מסכימה שתזרוק את ה… " או "שב ותאכל בלי ללכלך…" איך זה נשמע לכם? האם משפט כזה יכול להחליף מונחים
פחות ברורים לפעוט.
מחקרים מראים, כי ילדים לומדים הרבה יותר מהר את שמות הרגשות השליליים מאשר את שמות הרגשות החיוביים. כשאנו מביעים רגשות
שליליים, הדבר מלווה אצלנו בטון ובהבעות פנים שנחרתים עמוק בלב, יש להם עוצמה רגשית רבה יותר מאשר אלה של הרגשות החיוביים.
על אופן התקבעות הרגשות אצל פעוטות, קראו את התמלול של השיחה שקיימתי בנושא וויסות רגשי. |
שימת הדגש על רגשות שליליים ולא על רגשות חיוביים מובילה לתופעות לוואי, וביניהן ניתן בקלות לחשוב על רגשות אשמה.. בדיוק סוג הרגשות
שממררים את חיינו מילדות ועד זקנה.
אם אנחנו רוצים ללמד ילדים את שמות הרגשות מוטב להפחית מחשיבותם של רגשות שליליים. ולהטביע בנפשם של ילדינו רגשות חיוביים
שמוקדש להם בחיי הנפש שלנו מקום שולי יחסית.
איזה שמות רגשות כן כדאי ללמד ילדים?
לפניכם רשימת מילים, שחלקן מתארים רגשות ואחרות שמתארות מצבים:
* שמחה
* אושר
* שביעות רצון
* הנאה
* סיפוק
* חיבה
* אהבה
* התרגשות
ועוד
כרגיל, אשמח לקבל מכם תגובות. יש עוד כל כך הרבה מה לומר על הנושא.
14 תגובות
ערב טוב,
אמת.
אני מסכימה עם מה שנכתב ,משום שכך גם אנחנו וגם ילדינו מקטלגים רגעים וחוויות רגשיות ביום-יום,כשלרוב הילד לא מבחין מהו הרגש אותו חווה.
לדוגמא :כשאני מסבירה מדוע לא לנהוג/לדבר בדרך מסויימת שעלולה להעליב את האחר.בני הבין שזה רגש שלילי ובכך עושה מניפולציות רגשיות ומספר לי סיפורים(כשאין לי מושג האם הם אמיתיים) שהעליבו אותו.
כמו-כן,הדוגמא לילד מקנא מאחיו הצעיר,יכולה לטשטש לנו מה שמתרחש מעבר לתיוג "מקנא".כגון צורך אחר של הילד מאיתנו.
במקרה המאמר הגיע אליי בתיזמון מצויין!
אני בעד:-)
נהנתי מאד לקרוא את המאמר ומסכימה בהחלט שיש לפתח רגשות חיוביים ולהפחית רגשות שליליים
כמה פשוט כמה נכון.
כאמא לשלושה גוזלים רכים אני חייבת לציין ששאלת הקנאה תמיד עולה על ידי חברים, ואילו אנו חיים עם זה בבית בשלווה ואהבה. (עם אותם מצבים שהילדים מראים במעשים שגם הם קיימים וצריכין ורוצים את אמא)
אולי בגלל שאני אכן לא תופסת את זה כקנאה אלא כל פעם בהקשר של הסיטואציה ומקבלת את זה באהבה וככה גם מטפלת ומנסה להשכין שלום בית
לקרן ורונית, בדיוק. אנחנו ממהרים להשתמש בשמות הרגשות הכוללניים, כי זה נוח וקל, וכך למדנו אנחנו בילדותנו ובמהלך השנים, אבל אם נקשיב /נשים לב עוד קצת למה שעולה, נוכל לדייק במה שעובר על הילד שלנו. תודה.
עדה יקרה,
פשוט מרענן לקרוא כל פעם את התובנות שלך את פוגעת בול בכל ההתלבטויות היומיומיות שמציפות אותנו בתור הורים שבסך הכל רוצים את הטוב ביותר לילדיהם. מכל פוסט כזה אני לוקחת טיפים, חייבת לומר שלא תמיד קל ליישם אבל עצם זה שזה נמצא איפשהו שם בהכרה שלנו בסופו של דבר יביא תוצאות כאלה ואחרות.
תודה..
הי דורית, נהדר. כיף להיות גוזל עם עוד גוזלים בקן שלך. יחסים חמים עם אחים הוא אחד הבונוסים הגדולים של החיים.
זה מאוד נכון מה שכתוב. הבעיה היא שכסטודנטית לחינוך לגיל הרך יתייחסו לזה כאל התעלמות מרגשותיו של הילד כך שזה מאוד מבלבל
אשמח אם תגיבו לכך:)
ילדים חווים בעוצמה גדולה יותר רגשות שליליים, ולעיתים זה עלול להביא ילדים מסויימים "לירצות"להוציא מההורה עוד רגשות בעלות עוצמה כזו, ומאחר שעוצמת הרגשות החיוביים הינה אחרת: יותר שקטה, עדינה וכו' , עלול להיווצר מצב שהוא מעין "לופ" שקשה לצאת ממנו אח"כ. מצב שבו הילד מבקש על ידי התנהגויות שלילות- תגובות שליליות יותר , ופחות מבקש לעצמו התנהגויות חיוביות.ואז הילד אינו לומד את הכיף וההנאה שבלהתנהג באופן חיובי.
(מקווה שאני ברורה)..
איריס
תודה על המאמר. זה נושא מאד אקטואלי בשבילי והנושא מעסיק אותי מאד. הבת שלנו היא בת שנתיים וחצי כמעט ואני כאמא "מודעת" אכן משתדלת כפי שקראתי בספרים, לשאול/לשקף/להכיל את הרגשות שלה. כמובן מהזווית שלי… כמו שכתבת, אין לי את הזווית שלה. לפני כמה זמן היה לי ויכוח עם אחותי הגדולה שטענה שלעיתים שיקוף של רגשות שליליים לא עוזר לילד אלא "כולא" אותו בתוך הרגש הזה ומעצים את התסכול. זה מאד התחבר לי למה שכתבת במאמר. זה מעניין. זכור לי שלפני יותר מעשר שנים עבדתי כאופר במשפחה בניו-יורק עם שתי ילדות בנות תשע וחמש. האם מאד הרשימה אותי ולמדתי ממנה רבות. התקשורת ביניהן הדהימה אותי. הן כ"כ ידעו לבטא ולתת שמות לרגשות שלהן. זה היה שוק בשבילי כי זה הבהיר לי עד כמה אני לא יודעת. עדיין בגיל 21, הרגשות שלי היו מעין פלונטר עמום וקשה לפיענוח. האם יכולת הביטוי עזר לאותן ילדות? לפעמים כן ולפעמים לא. לא יודעת. לי זה עזר 🙂 כלומר זה הראה לי שיש כלי להתמודדות.זה היווה לי השראה. ולכן מתוך נסיון אישי, אני כן חושבת שמתן שם לרגשות יכול להקל ולעזור בהתמודדות. יחד עם עוד כלים כמובן.
את הבת שלי כיום, בגילה "המתקדם", אני שואלת על רגשות שליליים רק בסיטואציות מאד ספציפיות כשהיא חווה באופן ברור איזשהו רגש חזק ומתמשך. ואז אני שואלת אותה על רגשות מאד מיידיים ולא מורכבים – לפחות בעיני – אם אני רואה שהיא מאד נבהלה ממשהו, אני אשאל אותה אם היא נבהלה. אני יכולה לשאול אותה אם משהו מעצבן/מציק/לא נעים/מתסכל. לקנאה וכעס עוד עוד לא הגעתי… נראה לי מורכב ופטרוני מדי בשלב זה.
לסיום, אני מאד שמחה לקחת מהמאמר שלך את החשיבות בשימת דגש בשיקוף רגשות חיוביים. תודה !
עדה שלום, מסכימה עם כל מה שכתבת. באמת ילדים משום מה נוטים לקלוט את הדברים השלילים.אני תמיד מגיבה לילד שזורק משהו ואומרת לו- אני רואה שאתה נהנה לזרוק בא נראה מה עוד אפשר לעשות עם החפץ. כך אני מפנה את תשומת ליבו לדברים אחרים שאפשר לעשות. אני מאמינה שילד מגיל מסוים יכול לומר איך הוא מרגיש ומדוע. שבת שלום פנינה נבון
שלום פנינה,
לעיתים, הקליטה המהירה של המרכיבים השליליים נובעת מכמות האיסורים בשנת החיים השנייה. זו תקופה של התנסות לא מספיק מבוקרת מצד הפעוט ואנחנו מרבים באמירת "לא", " תזהר". לכן, השימוש באסטרטגיות בהן מסיחים את דעתו של הפעוט או מדגימים שימוש חיובי הן חשובות.
עדה המקסימה,
נהניתי מאד הגישה שלך מוצאת חן בעיניי, הדגש על החיובי ושימת השלילי באור עמום יותר
נכון, בגבולות שאנו מספקים לילדים יש מספיק "לא" ומספיק "אסור" יש הרבה אסרטיביות וטון משמעתי ומשמעותי להעברת המסר, אני מסכימה שחשוב מאד להעצים ולהאדיר לא רק בתיאוריה אלא גם במעשה.
אני גננת לילדים בני 3-4 ואם היו לי אי אילו התלבטויות לגבי כמות החיזוקים החיוביים שהם מקבלים ביום אז היום לקראת סוף שנה שישית שלי בגנים אני מרגישה יותר ויותר את ההשפעה החיובית שיש לכך הן על הביטחון והדימוי העצמי של הילד כאינדיבידואל ובקבוצה והן על "השקט הפנימי" להתנסות בסביבה בטוחה.
שהד,
אני חושבת שאין כאן התעלמות מהרגשות פשוט כפי שמבקשים ממך (במסגרת הלימודים) לא "לשפוט" התנהגות של ילד (למשל: "איזו ילדה מתוסכלת") כך אני מבינה, לפי המאמר, אנחנו לא אמורים "לשפוט" ולקטלג את הרגשות של הילדים אלא להתייחס באופן בלעדי למעשה עצמו. כמובן שבמידה וילד אומר "אני כועס" אז זה כבר רגש שהוא הביע בעצמו ואליו צריך להתייחס בהתאם.
האם אנחנו בכלל יכולות להגיב לכל אירוע בגן? יש כל כך הרבה אירועים שמתרחשים לידינו ולא תמיד ניתן להגיב מילולית, אבל ניתן להעביר לילדים את ההרגשה שראינו אותם, ואנחנו שם, ואם הם יהיו זקוקים לעזרה הם יוכלו לפנות. ותודה לבלבל.