הוצאה לאור: מעריב הד ארצי
מתאים לגילאים: שלוש ומעלה
ביקורת: לוס אוריה מיטלמן
בכל אחד מאיתנו יש יצור פרא. המסע לארץ יצורי הפרא מאפשר לילדים ולמבוגרים
לפגוש את המקומות הפרועים והזועמים שלהם, לחוות ולהכיל אותם, ואל העולם הזה
אנחנו מתוודעים באמצעות סיפורו של מקס, שנקרא לו בינתיים מקס הזועם.
"ארץ יצורי הפרא" הוא ספר ייחודי, בין השאר בכך שהוא מדבר ישירות אל ילדים,
ומציע להורים מבט על עולמם. סיפורו של מקס חושף בפנינו את המורכבות של העולם
הרגשי חברתי של ילדים עצמאיים הנתונים להשפעתם של רגשות חזקים, ואת הפער
בין מה שילד עשוי להכריז שהוא רוצה לבין רצונו וצרכיו האמיתיים.
לילה אחד לובש מקס את חליפת הזאב שלו ונכנס להתקף זעם משתולל. לאימא של מקס
זה לא מתאים – היא מכנה אותו "יצור פרא" ושולחת אותו למיטה בלי ארוחת ערב.
על פניו של מקס עולה הבעת שביעות רצון, כמו אומר: "אני לא צריך אף אחד!"
חדרו של מקס הופך לעולם אחר והוא עולה על ספינת מפרש ומפליג "אל תוך שבועות
וחודשים ועל פני שנה ויותר אל ארץ יצורי הפרא". ברוח הסערה הרגשית, מקס בורח
ופוגש בעולם הדמיוני חברים מומצאים הדומים לו, המבטאים את הרצון שלו להשתייכות
ולהימצאות בחברת "ילדים/יצורי פרא" כמותו, ולהזדקקות, למרות חווית ה"לבד",
בשותפים למשחק.
אימו של מקס מכנה אותו "יצור פרא", אך את הכינוי הזה הוא דורש לעצמו
כלומר, הוא יחליט מיהו יצור פרא ומה יעשה, מה שמרמז על צורך שלו בעצמאות ובהגדרה עצמית.
המסר שמכוון אל ההורים, הוא שלילדים לעתים יש עולם שאליו הם אינם מוזמנים.
בעולם זה קיימים רגשות חזקים ולא תמיד נעימים, איתם על הילד להתמודד בעצמו בטרם
יוכל להימצא בקשר חברתי. כאשר הורים קוראים את הספר עם ילדיהם, יכולים הקורא
הצעיר והוריו להכיל תחושות כאלה, לדבר עליהן ולעבד אותן, למעשה לבנות מעין גשר בין העולמות.
בתחילה מנסים יצורי הפרא להפחיד אותו. אבל מקס לא מפחד, זהו כוחו כילד/יצור פרא
בפני עצמו – הוא פשוט מביט ישירות ומבלי למצמץ בעיניהם הנוראות. בארץ של מקס
החוקים עובדים אחרת – לא רק שכולם יצורי פרא כמותו, הוא גם מצליח להיות המלך
של הארץ הזו ולהכתיב בה את החוקים.
ואכן נראה כי מקס עצמו זקוק לגבולות ולחוקים. כאשר יצורי הפרא ומקס בראשם מסיימים
את ההשתוללות הנמשכת על פני שלוש כפולות עמודים מרהיבות, למקס נמאס, והוא ושולח
אותם לישון בלי ארוחת ערב – במפגן של עוצמה הוא מפנה כלפיהם את העונש שקיבל מאמו.
כאן אנו עדים להבדל הדק אך המשמעותי בין חברים ו"נתינים". יצורי הפרא, שהכתירו את
מקס למלך, אינם מספקים כדי למלא את צרכיו הרגשיים. הם עושים כל מה שמקס אומר,
כבובות גדולות עם מעט רצון חופשי. לאחר שהוא משלח אותם מעל פניו, מקס חש עצמו
בודד ורוצה "נורא להיות במקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכל." תחושת הבדידות
הזו רומזת לנו שלהיות "המלך" זה לא מספיק – מקס זקוק לפידבק, לשותפים חיים
ואמיתיים למשחק.
התפנית מגיעה מהעולם החיצון – ריחה של ארוחת ערב. אותו הדבר שנמנע ממקס
בתחילת הספר הוא שמושך אותו לחזור. חיוכו העצמאי והמתריס הופך בסוף הספר לחיוך
עייף, מרוכך. הוא מסיר את הכובע של חליפת הזאב ומסיים את המשחק עם יצורי הפרא.
לאחר שכילה את זעמו, הוא מסכים לחדול בו מההשתוללות, כדי לקבל את החום
ואהבה להם הוא זקוק.
הביקורת נכתבה כחלק מספר ההדרכה "חברים – זה כל הסיפור", העוסקת בספרי ילדים חברותיים.
