ימי התום

מאת: חגית נהיר ירון, גננת, בעלת ומנהלת גן בשוהם, בעלת תואר שני (M.A) בייעוץ חינוכי

קשה לישון בלילות קיץ אלו.
לא בגלל החום המעיק והדאגות מסוגיית ההתחממות הגלובאלית.
גם לא בגלל התחושה שבעידן של "פייק ניוז" קשה לסמוך ואי אפשר להאמין לשום דבר ואף אחד.
גם לא בגלל שנורה למוות אדם, על ידי שוטר במשטרת ישראל.
אפילו לא בגלל כרמל מעודה האכזרית שהרסה את חייהם של 18 פעוטות תמימים חפים מכל עוולה,
ואת חייהם של  הוריהם.

שלא תטעו לרגע. ברור שכל הדברים הללו מדירים שינה מעיני. אבל אני מרגישה חסרת אונים ביחס
אליהם. אין לי יכולת השפעה משמעותית על החלטות מדינה בנושאי אקולוגיה וקיימות. גם אין לי
שליטה על מניעת דעות קדומות בקרב שוטרי משטרת ישראל. מיותר לציין שאין לי הבנה איך אנשים
כמו כרמל מעודה קיימים בכלל. מה שמדיר שינה מעיני הוא השיח הציבורי והתנהגות האזרחים שמלווה
את כל אלו. ההתלהמות המילולית הבלתי מבוקרת ברשתות החברתיות. המהומות שרוויות יצר הרס
משתלח לכל עבר ללא הבחנה. לקיחת החוק לידיים ושריפת בתים. אבל דווקא בקשר לכל אלו אני
מרגישה שיש לי מה לעשות. ועוד איך.

אז איך עושים זאת? איך מייצרים שינוי?
התמזל מזלי להיות מחנכת לגיל הרך. ואולי תחשבו שאני נאיבית, אבל אני מאמינה בלב שלם שאם
אעשה את עבודתי נאמנה, יש סיכוי לא רע בכלל שהעולם בו יגדלו ילדי את ילדיהם יהיה עולם קצת
טוב יותר. אני כנראה כבר לא אגיע לכנסת, לא אחוקק חוקים וגם לא אהיה ראש ממשלה. אבל אולי,
רק אולי, מישהו מהנפשות הרכות המופלאות הללו שניתנה לי הזכות לחנך אותן, יגיע גם יגיע.
וכשישב שם, בצמתי ההחלטה החשובים, מה שינחה אותו יהיו אותם עקרונות שרכש כבר בגן הילדים…
עקרונות כגון אמפתיה, וחברתיות (ההבנה שאני חלק ממשהו גדול ממני שבלעדיו לא אסתדר).
מילים קטנות. עקרונות גדולים.

לא לחינם מכונות השנים הראשונות "הגיל הרך". הכל עוד רך וגמיש, וכל פעולה משאירה חותם, מייצרת
מסלולים עצביים חדשים במח, ובעצם מייצרת דרכי תפיסה ותגובה.
אז זה בדיוק הזמן לשנס מותניים ולהשחיז את המיומנויות החברתיות של הילד שלכם.

בואו נניח לרגע את המסכים בצד, כל עוד אנחנו יכולים לעשות זאת. ולא רק בגלל נזקי קרינה למח בהתהוות.
בואו נצא אל החצר, אל ארגז החול, אל גינות השעשועים. בואו נתפלש במים ובוץ, נצבע בצבעי ידיים ונלוש חימר.
ותוך כדי כך נלמד את הילד-  שהוא יחיד ומיוחד ואין כמותו בעולם, אבל גם שהוא חלק מחברה שהוא שותף
לבנייתה, שותף לזכויות ולחובות הכרוכות בחברות בה.
נלמדו לייצר קשר עין. לראות את האחר, לחשוב עליו, לנסות להבין אותו. ותמיד תמיד להושיט יד לעזרה.
אף פעם לא להתעלם ממצוקה.

בואו נאמן אותו  ביכולות תקשורת, שלנו נראות מובנות מאליהן-  לא על גבי המדיה החברתית, אלא
במקומות שבהם אתה פוגש את מבטו הישיר של בן השיח שלך.
בואו נלמד אותו עידון. אבל גם מיומנויות שיח וויכוח, ויכולת להביע את עצמו ולעמוד על שלו.
בואו נלמד אותו לשאול שאלות ולהטיל ספק, אבל גם לכבד ולהוקיר תודה.

ואם נצליח לעשות את כל אלו- יש סיכוי שהעתיד שלנו יהא קצת יותר ורוד.

אודה לכל מי שתגיב על הדברים שכתבתי.

שלכם, חגית