בדיוק בשביל זה צריך עצבים.

אמפתיה אצל ילדים  צעירים

לעיתים קרובות אני שומעת מהורים אמרות שמוכרות לכולנו:

 • כשהילדה שלי בת השנתיים שיחקה בגן המשחקים, ילדה אחרת באה וחטפה לה את המשחק. הילדה שלי הסתכלה בתדהמה ולא אמרה כלום. הרגשתי איום ונורא. תסכול, חוסר אונים, כעס… הרגשתי שלוקחים ממני משהו.

• הלכתי עם התינוק שלי לקבל חיסון. כשהאחות דקרה אותו הרגשתי כאילו דוקרים אותי.

 • איך התרגשתי כשהוא עמד בגן וברך על הנרות, ממש כאילו אני עומדת לפני כל האנשים האלה.

 מכירים? קורה לכם?

 ליכולת לקלוט את הצרכים של מישהו אחר יש תפקיד מרכזי בכשירות החברתית של כולנו, ובמיוחד ליכולת שלנו להיענות לצרכים אלה באופן רגיש ומדויק. אנחנו קוראים לזה אמפטיה.

 למה זה קורה לנו? למה אנחנו כל כך מזדהים עם מה שעובר על הילדים שלנו? מסתבר שאנחנו לא אשמים. זו מערכת העצבים שלנו שאחראית לתגובות האלה.

 היכולת לאמפטיה היא מולדת וגם משותפת לרבים מהיצורים החיים. לא קשה להאמין שגם לבעלי חיים יש יכולות אמפטיות – כל מי שראה לאחרונה, בלב מכמיר, סרטון על היפופוטם שעוזר להציל יחמור שפגע בו תנין, יודע שהעצבים האלה מטיילים אצל כולנו.

ובאמת, התגלית החלה במחקר שבוצע בקופים. חוקרים איטלקיים צפו בחבורות של קופים שאוספים צימוקים ובדקו את הפעולות המוטוריות המתרחשות במוחם. כך, כמעט במקרה, הם גילו כי אותו אזור במוח הפעיל כאשר הקוף אוסף צימוקים, פעיל גם כאשר הקוף צופה בקוף אחר (ואפילו בחוקר בחלוק הלבן) אוסף את אותם צימוקים.

 אז איך זה קורה? אם נחפור קצת במרחבי המוח שלנו נמצא שם עצבים שאחראים על התהליך. את העצבים האלה מכנים החוקרים עצבי מראה (Mirror neurons). פעולתם של עצבי המראה מיוחדת במינה.

 אנו רגילים לראות בפעילות המוח שלנו תאי עצב הפועלים בעת ביצוע פעולה מסוימת, למשל תאים האחראים על פעולות מוטוריות. תאי המראה, למרבה ההשתאות, הם אותם תאים בדיוק, הפועלים בעת פעולה מוטורית – אבל כאשר מישהו אחר עושה את הפעולה. כלומר, תאי המראה משקפים בתוכנו את הפעולה שאנחנו רואים ברגע נתון מבלי שאנחנו בצענו אותה.

 עצבי המראה מאפשרים לנו להבין פעולה כלשהי שאנו רואים ולחוות אותה כאילו הייתה שלנו. היכולות האלה מעידות שיש לנו קשר פנימי ישיר לחוויה הפסיכולוגית-רגשית של אנשים אחרים. זה קורה לנו הרבה גם כשאנחנו צופים בסרט או קוראים ספר.

 לא רק ההתפתחות הרגשית של תינוקות ושל ילדים מעורבת כאן אלא גם ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם. ייתכן שהיכולת הבסיסית ללמוד כתוצאה מחיקוי – אצל קופים ואנשים (“קוף אחרי בן-אדם”) מבוססת על פעולה זו של תאי המראה. ילד מסוגל לחקות פעולה אחרי שמתקיים שיקוף ותהודה של הפעולה במוח בזמן שהוא מתבונן בה. ההנחה של חוקרים רבים היא שעצבי המראה מעורבים גם ביכולת של תינוקות ושל ילדים לתרגם ולהבין סימנים לא מילוליים, במיוחד הבעות פנים, וגם ביכולת להבין את הכוונות של האחר.

 להיות אמפטי פירושו שהילד מפתח יכולת להבין את הצרכים הפנימיים של מישהו אחר, להבין מה עובר על האחר ומפעיל אותו ולהיענות בהבנה וברכות. זו פעילות אקטיבית – בונה, והיא מביאה פעמים רבות ליכולת ליצור קשרים חברתיים יעילים כבר בשנות החיים הראשונות. אצל ילדים שנמצאים על הקשת האוטיסטית פעמים רבות יכולת זו נפגעת, והחוקרים חושדים שהמקור לכך הוא בהיעדר או בפעולה לא תקינה של עצבי המראה האלה.

 ועכשיו אחרי הבסיס הנוירולוגי – אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה על נושא האמפטיה וחשיבותה בפרק מתוך הספר שלי “עם מי שיחקת בגן היום?”

 וכמובן להגיב

אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

3 תגובות

  1. כן הדברים כל כך נכונים כמה אנו רגישים לילדים שלנו , לכאב שלהם במיוחד . לי אישית קרה שהלכתי עם הבת שלי לבדיקת דם ובמקום להחזיק אותה , התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה .

  2. נהניתי מאוד מקריאת המיל הזה , הוסיף לי אנפורמציה, אני חושבת שזה בדיוק מה שקורה לכולנו

  3. בדיוק. זה קורה לנו לעיתים כה קרובות שבחלק גדול מהמקרים אנחנו לא מודעים לכך. הופך להיות כביכול הטבע השני של ההתנהגות ההורית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

מעבר גן

שאלות ותשובות הלקוחות מתוך הפורום הישן של אתר “הגיל הרך” שאלה- אנונימית: טליה שלום, בני בן ה-3.9 עבר לפני שבוע לגן בוגר יותר, הוא עבר

התמודדות עם שינויים

שאלות ותשובות הלקוחות מתוך הפורום הישן של אתר “הגיל הרך” שאלה – חני:  טליה שלום, ברצוני להתייעץ איתך לגבי בתי הבכורה. בתי בת ה-4 התחילה