פוסט מאת חגית נהיר-ירון
אני לא הולכת לחדש לכם שום דבר בשורות הבאות שאכתוב. אבל אני לא יכולה אלא לכתוב אותן. כי ככה זה.
כשמשהו מפריע לי, מטריד את מנוחתי ולא מסתדר עם כל מה שאני יודעת. אז זה בוער לי באצבעות.
וכשבוער- כדאי לכבות.
אז ככה- אני בת מזל. הרבה דברים גורמים לי להרגיש כך. למשל המשפחה שלי, העשייה החינוכית שאני כל כך
אוהבת, הילדים שאני פוגשת לאורך המסע שלי כגננת, החברים היקרים שמלווים אותי בדרך. והנה עוד משהו
שגורם לי להרגיש בת מזל. לפני 15 שנה בערך (יום יותר או יום פחות), כשרק התחלתי את המסע המקצועי שלי
(למי שלא יודע התחלתי את דרכי כבעלת משפחתון.
כיום אני בעלת תואר שני בגיל הרך- מדריכת הורים וגננות ובעלת פעוטון ) היה לי האומץ להרים טלפון לד"ר
עדה בקר ולבקש ממנה הדרכה. היא נעתרה משום מה (היא אומרת שכנראה מתוך סקרנות), ומאז היא מלווה אותי.
היום היא כבר עדהל'ה בשבילי.
מעדה קיבלתי המון כלים חשובים, ויש לה השפעה משמעותית על עיצוב השקפת העולם החינוכית שלי ועיצוב
דרכי המקצועית. והפעם רציתי לספר לכם על אחד ממשפטיה, שמלווים אותי הן כהורה ומדריכה והן כאשת חינוך.
עדה אומרת- "אנחנו לא מחנכים. אנחנו מתנהגים".
נשמע קטן ופשוט, לא? אז זהו שככה זה עם אמירות משמעותיות כל כך. ברגע שמישהו ניסח אותן במילים הן נראות
מובנות מאליהן (איך לא ניסחתי את זה ככה בעצמי).
דוגמא אישית
אם אתה רוצה שילדך לא ישקר- אל תשקר לו או אל תשקר על ידו (רצוי שלא תשקר בכלל). אצלי בגן למשל הצוות
יודע שאף פעם לא אומרים לילד דברים שלא מתכוונים אליהם. ואם אמרת לילד- אתה רוצה שאתקשר לאמא-
האמירה חייבת להיות מלווה בטלפון אמיתי לאם. ללא שקרים והמצאות.
אם אתה רוצה שילדך יהיה יצירתי ובעל חשיבה פתוחה- הראה לו שאתה כזה בעצמך. תשתדל לחשוב מחוץ לקופסא-
ביחד איתו. הראה לו שלכל בעיה יש בדרך כלל יותר מפתרון אחד ושאין באמת שחור ולבן בחיים, המציאות באה
בדרך כלל בחמישים גוונים של אפור (?).
אם אתה רוצה לגדל ילד חברותי (ומי שלא יודע למה זה משתלם מוזמן לקרוא את המדריך המצוין להורים שכתבה עדה),
היה חברותי בעצמך. בקיצור- דוגמא אישית. כי ככה אנחנו מחנכים.
ואם אתה רוצה שילדך יהיה אחראי ויפגין משמעת, וידע להתאפק- היה כזה גם אתה. אחרת מה שהילד יבין זה בדיוק
את המסר ההפוך- שלא כדאי ולא משתלם להיות כזה.
ועכשיו לשורה התחתונה- לקראת יום העצמאות בגן אני מראה לילדים את הסמלים הלאומיים שלנו. אני מלמדת אותם
איך נראה הדגל שלנו, מראה להם את המנורה ומדברת על ההבדל בינה לבין חנוכייה של חנוכה. אני שרה איתם את
"שרה שרה איפה את גרה" של אילאיל שרון האהובה עליי- שיר שמנסה בצורה פשוטה לגרום לילד להבין מהי רב תרבותיות.
ולקינוח אני מראה להם את התמונות של ראש הממשלה ונשיא המדינה, ומסבירה להם שראש הממשלה הוא כמו הגננת
של המדינה. וככזה- (ואת זה אני לא אומרת להם. הם מבינים את זה לבד. כי אני מתנהגת ולא מחנכת) הוא אמור להוות
עבורם דוגמא אישית.
את זה נראה לי שנתניהו וריבלין קצת שכחו בליל הסדר האחרון. וזה כואב לי בלב. חבל. אולי היה עדיף שהיו נותנים לאיזו
גננת טובה ותיקה ומנוסה להוביל קצת את המדינה…