הבעות פנים בינקות

הבעות פנים

כיצד לומדים ילדים להבין שאדם אחר הוא שמח או עצוב, כועס או חושש?

הבנה של רגשותיהם של אחרים הוא דבר מה שאנו מצפים לו אצל כל בן אנוש נורמלי, אולם המקורות של הבנה
זו אינם מובנים מאליהם. הם חלק מיכולת כללית יותר להפיק משמעות מהמחשבות, הרצונות והאמונות של
אנשים אחרים. בפסיכולוגיה התפתחותית, רק לאחרונה החלנו לתהות לגבי המקורות של יכולת שכלית זו.

ניתן לטעון שהחיים הרגשיים של אדם אחר מספקים נקודת מוצא טבעית עבור ילדים המבקשים להבין את המצבים
המנטליים של אנשים אחרים. ילדים יכולים לדעת בקלות כיצד אנשים אחרים מרגישים כיון שרגשות הם לעיתים
קרובות גלויים לעין בפניו של אדם. מצבים רגשיים הם במובן זה שקופים ואילו אמונות ורצונות אינם בולטים לעין.
אחד מהצופים הקפדניים בילדים אנושיים, צ'רלס דארווין, הגיע למסקנה זו. בספרו הקלסי "ביטוי של רגשות באדם
ובחיה" (1872) הופתע דארווין מהדמיון בהבעות הרגשיות של בני עמים שונים. הוא טען שקיים בסיס אוניברסלי
מולד לביטוי הרגשי שלנו, והשערה פשוטה ואמיצה זו ממשיכה להשפיע על המחקר העכשווי על רגשות והתפתחות
רגשית.

בנוסף לכך, טען דארווין, טענה פחות מבוססת, שלעיתים קרובות המפרשים שלו התעלמו ממנה והרלבנטית לכל דיון
בנושא, היא הדרך בה אנו לומדים לזהות רגשות של אחרים. הוא האמין שמצויה אצלנו יכולת מולדת לזהות הבעות פנים
של ביטויים רגשיים. בכך הוא התכוון לא רק שהילד הצעיר יכול לראות שהבעה רגשית אחת שונה מאחותה אלא שהפעוט
יודע באופן אינסטינקטיבי את המשמעות של הבעה זו. הוא ציין גם שזיהוי אינסטינקטיבי זה יוצר תגובה רגשית בילד
המתבונן. דארווין מספק את הדוגמא הבאה מבנו בן 6 החודשים:
"המטפלת שלו עשתה את עצמה בוכה וראיתי שפניו מיד עטו ביטוי מלנכולי כשפינות פיו יורדות בחוזקה. ילד זה כמעט
שלא ראה ילד אחר בוכה ובודאי לא אדם מבוגר בוכה ואני מפקפק אם בגיל כזה יכול היה לחשוב על נושא זה.
לכן נראה לי שרגש מולד פנימי אמר לו שהבכי המדומה של המטפלת ביטא עצב. והבנה זו דרך הרגשות האינסטינקטיביים
של סימפטיה עורר בו עצב (1872 עמ' 368)".

חשוב לשים לב שכל אחת מהטענות של דארווין קשורה לחברתה. באופן ספציפי, אם לא היה רפרטואר אוניברסלי של
הבעות פנים רגשיות – אם הבעות הפנים היו נוצרות כתוצאה מהמנהגים המקומיים, לא היתה אפשרות לטבע לצייד את
התינוק בידע מוקדם כיצד לפרש ביטוי כלשהו, כמו שלא ניתן לצייד את התינוק בידע מוקדם של אנגלית או סינית.
יתירה מזאת, אם לא היתה יכולת להכרות פנימית היינו רואים אפשרות מיידית מעטה להעברה רגשית ממבוגר לילד,
מכיוון שהביטוי היה עשוי להיות מעורפל וחסר משמעות בעיניו של הפעוט. בהמשכו של פרק זה נבחן את טענותיו של
דארווין לגבי הבסיס המולד לייצור ולזיהוי של ביטויים רגשיים ביתר פירוט. נתחיל עם הטענה שלו שהבעות פנים הן
אוניברסליות.

דמיון בין תרבותי

כדי לקבל עדויות לאוניברסליות של הבעות פנים מסוימות כתב דארווין לאנשים שונים וביקש מהם לספק לו תיאור
של הפעולות שמבצעות הפנים והקשורות לרגשות מסוימים. הוא כתב לאנשים ברחבי העולם: אוסטרליה, ניו זילנד,
בורנאו, מלזיה, סין, הודו, אפריקה, דרום אמריקה וצפון אמריקה. הוא היה מעונין במיוחד לקבל מידע על אנשים שהיה
להם קשר מועט עם אנשים אירופאיים, וקיבל למשל דיווחים על אוסטרלים אבוריג'ינים מבודדים.

מחקרים מהשנים האחרונות שעוסקים בהשערה הבין- תרבותית של דארווין הושפעו מאוד מהעבודה של
PAUL ECKMAN וצוותו, שבדקו בגיניאה החדשה נחקרים שמעולם לא פגשו אנשים לבנים. צוות המחקר סיפר
לנחקרים סיפורים טעונים רגשית ובסיום הסיפור היה על הנחקרים לבחור תמונה המתארת את הבעת הפנים
המתאימה לסיפור. התמונות תארו אנשים בני המערב עם הבעות פנים אופייניות. הסיפורים היו אמורים לעורר
שישה רגשות שונים: שמחה, עצב, כעס, גועל, הפתעה ופחד.

התוצאות היו חד-משמעיות ומשכנעות. המבוגרים שהאזינו לסיפורים בחרו תמונות שבהן היו הבעות פנים שתאמו
את הסיפורים בארבעה ביטויים: שמחה (92%) כעס (84%) גועל (81%) ועצב (79%). הם דייקו פחות בהפתעה
(68%) ובהבחנה בין הפתעה לפחד (43%) אך יכלו להבחין בין פחד לבין שאר הרגשות השליליים. תוצאות דומות
התקבלו גם אצל ילדים. תוצאות אלה תומכות בהשערה על האוניברסליות של הבעות פנים רגשיות.
המבוגרים התבקשו גם להדגים את הבעות הפנים שתוארו בסיפור, למשל הפתעה או פחד. הבעות הפנים צולמו,
ואנשים במערב שצפו בסרטים שצולמו בגינאה החדשה שפטו נכון את הבעות הפנים של הנבדקים הזרים.

הוכחות התפתחותיות

מחקרים התפתחותיים של ביטויים רגשיים אצל ילדים הפיקו תועלת רבה מהעבודה האנליטית שנערכה עם מבוגרים.
EKMAN & FRIESEN (1978) בנו מערכת קידוד שמאפשרת לצופים לתעד ולזהות את כל השינויים שנעשים בשרירי
הפנים. נערכה רשימה של 58 אברים שונים שחלקם משויכים באופין אופייני לרגש מסוים ואחרים שאינם קשורים
לרגש אחד. מערכות קידוד פשוטות יותר, המאפשרות לצופה להשוות סט של תנועות עם מערכת מוגדרת לכל רגש
בסיסי פותחה על ידי שני החוקרים שלעיל וכן IZARD (1979). למשל, הנוכחות של גבות מקושתות, עינים גדולות
ופה פתוח מתאימים להבעה של הפתעה.

מה גילו שיטות קידוד אלה לגבי ההתפתחות שלביטויי רגש במהלך הינקות? המחקרים של IZARD וצוותו בדלוור
מציעים נקודת פתיחה טובה (IZARD ET AL 1980). תחילה הם תהו האם תינוקות מייצרים הבעות פנים שניתן
להבחין ביניהן. הם צילמו תינוקות בני חודש עד 9 חודשים עם אמהותיהם בעת קבלת חיסון, כאשר מתקרבת אחות
וכו' והכינו סדרה של שיקופיות שהציעו דוגמאות טובות של רגשות שונים: שמחה, עצב, הפתעה, ענין, פחד, מיאוס,
כעס וגועל. אז בקשו משופטים לקבוע איזו הבעה מבטא התינוק. היו להם מ- 81% הצלחה עבור שמחה, ועד
37% למיאוס. הזיהוי גבר לאחר פגישה קצרה שבה למדו השופטים לזהות הבעות פנים באופן כללי.

מחקר זה מראה שתינוקות יכולים להפיק הבעות פנים מובחנות וניתנות לזיהוי. מחקרים דומים נוספים הראו
שתנועות הפנים של התינוק אינן אקראיות אלא הן קשורות באופן פסיכולוגי בעל משמעות לאירועים שהתרחשו
בצמידות להבעה.

באחד מהמחקרים הראשונים והמקיפים ביותר (HIATT CAMPOS & EMDE 1979) הוצגו לתינוקות בני 10-12
חודש ששה מצבים: שניים היו אמורים לעורר שמחה (מחבואים וצעצוע נופל), שניים לעורר הפתעה (צעצוע שנעלם
או שינה את זהותו) ושניים לעורר פחד ( הנחת הילד בקצה השולחן והתקרבות של אדם זר). המחקר הצליח בחלקו.
במהלך המשחקים התינוקות נראו שמחים: הם חייכו, הופיעו קמטים מסביב לעיניהם כפי שקורה אצל מבוגרים.
הבעות פנים אלה הופיעו מעט במהלך האפיזודות של פחד והפתעה. אבל בשני אירועים אלה התינוקות הגיבו
בדרך פחות ספציפית.

ממצאים אלה הם מעודדים אבל אינם חזקים דיים. במיוחד חשובה השאלה האם התינוקות הראו הבעות פנים
שהיו חיוביות באופן כללי או שליליות באופן כללי במקום להביע הבעות ספציפיות כפי שטענו דארווין ואקמן.
שתי ההבעות השליליות המרכזיות – כעס ולחץ- הובחנו באופן ברור במחקרים אחרים. למשל, אצל תינוקות
בני שבעה חודשים עוררו במהלך הניסוי כעס על ידי כך שתסכלו אותם, הציגו בפניהם ביסקויט ולאחר זמן קצר
לקחו אותו (STENBERG CAMPOS & EMDE 1983). החוקרים השתמשו בשיטת הקידוד של אקמן ופריזן
ובעזרתה זיהו כמה ממרכיבי הכעס: גבותיהם של התינוקות התחברו יחד והופיע קו אנכי ביניהן, הריסים היו
מתוחים והפה היה מכווץ או מרובע.

תגובות של תינוקות למצוקה נבדקה כאשר התינוקות קיבלו חיסון כואב (IZARD ET AL 1983).
התגובה העיקרית הראשונית בין בני 2-8 ח' היתה מצוקה והדבר מדהים כיון שהתנועות היו אותן תנועות שזוהו
במחקרו של דארווין (1872) 100 שנה קודם לכן:" העיניים היו סגורות בחוזקה כך שהעור סביבן היה מקומט
והמצח השתנה לFROWN. הפה נפתח לרווחה כאשר השפתיים קיבלו צורה משונה, בערך כמו מלבן והחניכיים
וניתן לראות את השיניים".

מחקר אחר מראה שניתן לזהות הבעות פנים מסוימות אפילו אצל יילודים
(GANCHROW STEINER & DAHER 1983).

התינוקות קיבלו ביום הראשון לחייהם נוזל מתוק או מתוק מאוד או מר או מר מאוד. הבעת הפנים של היילוד
השתנתה בהתאם לסוג הנוזל. טעם מתוק עורר הפרדה קלה של השפתיים, ליקוק קצבי ולעיתים חיוך קל ואילו
הטעמים המרים עוררו פה פתוח או סגור עם פינות יורדות , דחיפה חוזרת של השפתיים ומצמוץ מהיר.
כאשר צופים ניסו לזהות את התגובות של היילודים לטעמים מהבעות פניהם בלבד ללא מידע על הטעם שהוגש
הם זיהו שהתינוקות לא אהבו את הטעם המר ונהנו מהטעם המתוק. בנוסף לכך, הצופים יכלו לומר מתי התינוקות
טעמו מהנוזל המרוכז יותר בניגוד לטעמים הקלים יותר. נראה שתינוקות יכולים לבטא לא רק הבעות פנים
ייחודיות אלא גם עוצמות שונות של ההבעה.

לסיכום, מחקרים אלה מאשרים שתינוקות יכולים לבטא מספר הבעות פנים מובחנות בנסיבות המתאימות

הטווח והסלקטיביות של הרפרטואר האקספרסיבי של התינוק עוד לא נקבע אולם אין ספק שביטויים של שמחה,
כעס ומצוקה מבוטאים באופן שיטתי. יש חשיבות רבה לשיטתיות זו. יש לזכור שהאוניברסליות של הבעות פנים
רגשיות אינה בהכרח קובעת את היותה מולדת, מכיון שניתן להניח שילדים בכל העולם לומדים לחקות את מה
שהפך לקוד אוניברסלי לביטוי של רגשות. אולם, העובדה שתינוקות בחודשי החיים או בימים הראשונים לחייהם
מפיקים ביטויים רגשיים מתאימים ומובחנים משאירה בסימן שאלה את ההשערה לגבי יכולת החיקוי של התינוק
ומציעה במקום זאת, כפי שהניח דארווין, שקיים קשר ישיר ובלתי נלמד בין מצבים רגשיים ספציפיים לבין
הבעות פנים ספציפיות.

עדיין, ניתן לטעון שגם הצופים בתינוקות אינם יכולים לשלול את ההנחה של חיקוי. ישנם מחקרים המציעים
שיילודים הם מיומנים מאוד בחיקוי של תנועות פנים, כך שבעצם הם יכולים ללמוד כיצד להפיק הבעת פנים
מסוימת דרך חיקוי. מספר מחקרים הראו שהם יכולים לחקות תנועות של לשון ושל שפתיים
(MELTZOFF & MOORE 1977) מחקרים אחרים הציעו אפילו שיילודים בני יומיים או שלושה יכולים
לחקות הבעות פנים אם כי הממצאים שנויים במחלוקת (FIELD ET AL 1983 1982 KAITZ ET AL 1988).

תינוקות יכולים להראות שמחים או כועסים לא כיון שהבעת פנים כזו היא מערכת מסמלת מולדת ואוניברסלית
אלא כיון שהם בחנו אנשים אחרים, מבוגרים או ילדים, שהפיקו הבעות כאלה והם מפיקים אותן דרך חיקוי.
אם נסתכל על השערת החיקוי ביתר קפדנות, נראה שהיא אינה כל כך הגיונית אפילו אם אנו מסכימים
שניתן לחקות הבעות פנים מלידה. למשל, החוקרים STERNBERG ET AL (1983) צפו בפנים הכועסים
כאשר לקחו מהתינוק את הביסקויט שהציעו לו קודם. אין ספק, שתינוקות בני 7 חודשים ראו מדי פעם פנים
כועסות אצל אחד ממטפליהם, יתכן שהם יכולים לחקות הבעת פנים זו אולם לא סביר להניח שהם ראו את
אחד המטפלים שלהם כועס כשלקחו ממנו ביסקויט.

ההשערה של חיקוי יכולה להסביר כיצד התינוק למד לחקות הבעה מסוימת אולם קשה להסביר כיצד התינוק
למד לבצע את ההבעה בנסיבות המתאימות. שוב, כדאי לשים לב לתגובות של יילודים. איננו יכולים ברצינות
להניח שהיה להם זמן לצפות כשמבוגרים מפיקים הבעות פנים שונות בתגובה לטעמים שונים ולהעתיק הבעות
אלה באופן תואם. הרבה יותר הגיוני להניח שקיימים מעוררים מסוימים שמפעילים באופן כמעט אוטומטי הבעות
פנים מסוימות. אכן, בנוגע להבעות פנים של עצב, הפתעה ופחד חסר לנו עדיין מידע שיטתי לקשר שלהן
למפעילים מסוימים אולם ההנחה שלי היא שעדיין לא הדגמנו את הטווח המלא של הרפרטואר של התינוק.
לעת עתה, הרפרטואר המוגבל של התינוק שכבר הוכח מספק לנו תמיכה טובה לטענה של דארווין שלבני
אדם יש רפרטואר מולד ואוניברסלי של הבעות פנים.

הכרה של רגשות

כפי שכבר צוין בתחילת הפרק, התצפיות של דארווין הובילו אותו למסקנה שתינוקות לא רק מפיקים הבעות פנים
על בסיס מולד, אלא גם מזהים ומגיבים להבעות אלה על בסיס מולד. ההוכחה של דארווין שצוטטה קודם לכן היתה
שבנו בן ששת החודשים ראה את המטפלת מעמידה פנים שהיא בוכה ופניו קיבלו הבעת מלנכולית מיד כשפינות
פיו נוטות כלפי מטה.

כדי לחקור את היכולת של התינוק לזהות הבעות פנים רגשיות שונות, עשו מחקרים שימוש בעובדה שתינוקות
הם סלקטיביים לגבי מה שהם מסתכלים עליו. במחקר אחד, תינוקות בגילאי 4-7 ח' הסתכלו בתמונות של ארבע
נשים שונות שבטאו אותו רגש- שמחה או הפתעה (CARON, CARON & MYERS 1982). עם כל הצגה נוספת
של התמונות התינוקות הביטו פחות ופחות, אולם התינוקות הבוגרים יותר הראו התענינות מחודשת כאשר באופן
פתאומי הראו להם תמונה של אישה המביעה רגש חדש. כלומר התינוקות הבוגרים איבדו ענין כאשר ההבעה
שעל פני הנשים היתה דומה אולם יכלו לזהות כאשר חל שינוי ברגש.

מחקר שני הראה שתינוקות יכולים לעשות אף יותר מזאת. לא רק שהם מתייחסים לוואריאציות שונות של אותה
הבעת פנים כשייכות לאותו רגש, הם גם מעריכים שביטוי מסוים קשור לטון מסוים בקול.
WALKER-ANDREWS (1986) הציגה בפני תינוקות בני 7 חודשים שני סרטים בו זמנית: אחד מהם הראה פנים
עם הבעה כועסת והשני פנים עם הבעה שמחה. באותו זמן יכלו התינוקות לשמוע פס קול של קול שמח או כועס.
התינוקות נטו להביט בפנים שתאמו את פס הקול כלומר הביטו יותר בפנים השמחות כאשר הושמע פס קול שמח
ובפנים הכעוסות כאשר הושמע פס קול כועס. נראה כי תינוקות אינם מגיבים רק למאפינים המוצגים בפניהם
בדוגמאות שונות של אותה הבעה – למשל עיניים מתעגלות בתדהמה- אלא הם גם מחברים יחד סימנים שונים
של אותו רגש. הדרך בה ממשיגים תינוקות את המושג של ביטוי רגשי כולל כנראה סוג מסוים של תנועת פנים
כמו חיוך או FROWN יחד עם גירוי המוצג במודליות שונה (כלומר בטון הדיבור).

האם אנו יכולים להתייחס לממצאים אלה כתומכים בטענה של דארווין בנוגע ליכולת המולדת של הילד?

הממצא שילדים יכולים לקבץ דוגמאות שונות של אותה הבעה וגם לדעת איזו הבעת פנים שייכת לאיזה טון
דיבור בהחלט תואמים את העמדה של דארווין, אבל עדיין אינם מספקים תמיכה מלאה לעמדה זו.
החולשה העיקרית של המחקרים שתוארו לעיל היא שהם אינם מספקים לנו כל מידע לגבי המשמעות של
הבעת הפנים עבור התינוק. איננו יכולים לסכם שהתינוק מזהה שהבעת פנים מסוימת פירושה רגש כלשהו –
שחיוך משדר שמחה ואילו גבות מכווצות ושפתיים דקות משדרות כעס.

כיצד נוכל לחזור לטענות של דארווין וללמוד לגבי המשמעות שהתינוק מייחס לביטוי רגשי מסוים? טכניקה
ברורה אחת היא לחקור את התגובות הספונטניות של התינוק לביטוי אחד, בהשוואה לאחר, כפי שעשה
דארווין. אם אנו מוצאים שהתינוק מגיב באופן שונה ובהתאמה לביטוי של כעס בניגוד לביטוי של שמחה,
פירוש הדבר שבמידה מסוימת התינוק פירש את ההבעות באופן נכון.

קשר יומיומי עם תינוקות נותן לנו תחושה שהם מגיבים לשינויים בביטוי הרגשי

למשל, כאשר הורה מחזיק תינוק בן 6 ח' במצב של פנים-אל-פנים, מושך את תשומת ליבו, מחייך ומדבר בטון
חיובי וחיוני, התינוק יענה לעיתים קרובות באופן "תואם" על ידי חיוך או ווקליות חיובית (COHN & TRONICK 1987 ).
אולם, קשה לפרש תצפיות אלה של דיאלוג רגשי בין הורה לתינוק. במיוחד קשה לזהות במדויק את האספקטים
של הדיאלוג שהתינוק נענה להם. הסבר אחד הוא שתינוקות לומדים במהירות לצפות מהמטפלים בהם וממבוגרים
בכלל, להתנהג בחיוניות (ויטליות) והם נהנים כאשר המבוגרים אכן מתנהגים כך. התנהגות נלהבת זו תכלול בדרך
כלל חיוך וטון ידידותי, אולם כל תנועה של חיוניות עשויה לספק את התינוק. השערה זו תואמת את העובדה
שתינוקות נעשים בלתי נינוחים אם מבוגר ממשיך להיות חסר הבעה או חסר תנועה כאשר הוא ניצב מולם
(COHN & TRONICK 1983 FIELD ET AL 1986 GUSELLA MUIR & TRONICK 1988).
כדי לחקור כיצד התינוק מזהה ומגיב להבעות רגשיות עלינו לפרק את זרם האינטראקציה הנורמלי
ולהשוות את התגובות של התינוק לכל ביטוי בנפרד.

חלק מהמחקרים המוקדמים בנושא של זיהוי הבעות פנים השתמשו בטכניקה זו.
CHARLOTTE BUHLER (1930) והצוות שלה בווינה בילו מאות שעות בצפיה בקבוצה של ילדים בבית
יתומים שציפו לאימוץ. בעקבות התצפיות הם פיתחו מבחן שכיסה אספקטים שונים של התפתחות הילד
כולל התפתחות חברתית. פרטי המבחן לגיל 5 ח' הגדירו מובחנות של התינוק בין התנהגות שמחה לכועסת.
התיאור שנתנה בוהלר היה כדלהלן:" הבוחן מתכופף מעל לתינוק, מקרב את פניו לפני התינוק, מחייך,
פונה אליו בשפה ידידותית למשך 30 שניות. לפתע, הוא משנה את הטון, מקמט את גבותיו ומדבר לתינוק בכעס".

התינוק מקבל ניקוד עבור "חיוך ותנועות של שמחה בתגובה לגישה הידידותית ותגובה ותנועות שליליות
בתגובה לגישה הכועסת". בגיל 6 ח' המבחן דורש מהבוחן להסתיר את פניו מהתינוק ולדבר בטון ידידותי
ואחר כך בטון כועס. תגובה נכונה כלפי הטון של הבוחן תהיה כאשר התינוק יגיב בתנועות פנים התואמות
את הטון של הבוחן שאת פניו אינו רואה, (כך שאינו יכול לחקות את המבוגר). בגיל 7 ח' הבוחן נשאר שקט
עם הבעת פנים ידידותית ואחר כך כועסת. התינוק יקבל ניקוד רק אם תגובותיו תהיה תואמות.
בוהלר מדווחת כי בין 5ח' ל-7 ח' תינוקות מגיבים באופן מובחן לשתי הבעות שונות אלה ואילו מגיל 8 ח'
ומעלה התינוק מתחיל להתייחס לפנים הכועסים כמשחק או כבדיחה ומגיב בחיוב במקום בשלילה.

עבודה ראשונית זו היא מאוד מוצלחת. התצפיות של בוהלר גורמות לנו לצפות שמגיל 5 ח' ויתכן שאפילו
לפני כן התינוק יגיב באופן תואם להבעות פנים רגשיות שונות, במיוחד אם הבעות אלה תהיינה מלוות
בשינויים מתאימים בטון הדיבור. מחקרים מהשנים האחרונות התחילו לספק תמיכה משמעותית לציפיות אלה.

HAVILAND & LELWICA (1987) ביקשו מאמהות להשתתף בדיאלוג קצר עם תינוקותיהן בני 10 שבועות.
האמהות ישבו לנוכח התינוק והביעו אחד משלושת הרגשות הבאים: שמחה, עצב או כעס. כל רגש לווה בהבעת
הפנים המתאימה ובטון המתאים. הבעות הפנים של התינוקות בתגובה לאלו של האמהות צולמו ונותחו.
תגובותיהם של התינוקות הראו שהם הבחינו בבירור בין שלושת הרגשות, במיוחד אלה שהוצגו בפעם הראשונה.
למשל, בתגובה לפניה השמחות של האם הם הגיבו בשמחה, בתגובה לפניה הכעוסות הם נראו כועסים או
נשארו ללא תנועה. בתגובה לפניה העצובות הם לא נראו עצובים אבל הגיבו בפעולות באזור הפה של לעיסה
ויניקה. תוצאות דומות הושגו על ידי TERMINE & IZARD (1988) שבמחקרם מצאו גם שילדים נטו לשחק
במשחקים שהוצגו להם כאשר האמהות עטו הבעה שמחה ונמנעו ממשחק כאשר האמהות נראו כועסות.

אלו תוצאות חשובות. מגיל 10 ח' תינוקות מגיבים באופן מובחן ותואם לרגש שהובע על ידי האם. כלומר,
ממצאים אלה תומכים בטענתו של דארווין שתינוקות מזהים ומגיבים למשמעות של הביטוי הרגשי של המטפל.

עלינו לבחון שאלה נוספת. האם יתכן שתינוקות הם חקיינים טובים? זאת מכיון שראינו שיילודים עשויים להיות
מעורבים בחיקוי סלקטיבי של הבעות הפנים של מודל שמוצג להם. יתכן מאוד, שתינוקות אינם תופסים את
המשמעות שמאחורי החיוך או ההבעה הכועסת. אלא בפשטות הם מנסים ליצור הבעה הדומה לזו שמוצגת
בפניהם. הסבר זה אינו תואם את הממצאים של המחקרים שתוארו קודם. למשל HAVILAND & LELWICA (1987)
מציינות שהתינוקות היו פחות בתנועה כאשר האמהות בטאו כעס ונראה שתגובה זו לכעס דומה לתגובת הקפיאה
שניתן לראות אצל ילדי גן כאשר הם רואים או שומעים מבוגר המבטא כעס. (CUMMINGS 1987) וגם טרמין
ואיזרד מצאו שהתינוקות נטו להסיט את מבטם מהאמהות ולשחק פחות בצעצועים כאשר לאם היתה הבעה
עצובה. ממצאים אלה מראים שהתינוק אינו עוסק בחיקוי פשוט ובלתי מובחן של האם מבלי להתייחס למשמעות הרגש.

הרמזות חברתית (SOCIAL REFERENCING)

עד כה בחנו את הדרך בה מתפתח דיאלוג רגשי בין מבוגר לילד. המבוגר מביע רגש והתינוק נענה בהתאם.
עתה נבחן סוג תקשורת מורכב יותר, שבו המבוגר אינו מתקשר ישירות עם הילד אולם מבטא עמדה רגשית כלפי
חפץ או אירוע מסוים בסביבה. אם הילד יכול לפרש את התגובה של המבוגר באופן נכון נוכל לצפות שהוא יגיב
לחפץ או לאירוע באופן שונה. למשל, אב ותינוק פוגשים אדם זר. האב מסתכל בזר ומברך אותו באופן חיובי,
עם חיוך וטון דיבור שמח. התינוק קולט את העמדה הרגשית הזו ונראה שהוא יטה יותר מאשר בדרך כלל
להתקרב לזר. הוכחה לפונקציה של סימנים אלה של הביטוי הרגשי של המבוגר כבר התקבלה.
וכיום מגדירים תופעה זו כהרמזות חברתית.

המנגנון זוהה במפורט על ידי MARY KLINNERT והצוות שלה בדנבר (1983). הם הבחינו שלקראת
סוף השנה הראשונה כאשר מציגים לילדים חפץ שהם אינם בטוחים לגביו הם נוטים לעיתים קרובות להביט
באימם כנראה כדי לקבל הדרכה. האם יכולה לספק הדרכה על ידי חיוך מעודד או מבט חרד.
KLINNERT (1984) בחנה תינוקות גילאי 12-18 ח' והציגה בפניהם צעצועים. כל צעצוע הוצג בנפרד
במרחק מה מהפעוט. כאשר הילד הביט באם האם השתמשה בהבעת פנים ספציפית: שמחה, פחד או
הבעה נטרלית. האם הביעה אותו רגש למשך זמן ארוך שאפשר לילד להסב את מבטו ולחזור ולהביט בה.
התוצאות היו ברורות לגבי ההבעה השמחה והכועסת. בדרך כלל, לגבי הצעצוע הראשון שהוצג, להבעת
פני האם לא היתה השפעה אולם כאשר הוצגו צעצועים נוספים הפעוטות נטו להגיב להבעה הכועסת
על ידי התקרבות לאם, שהות בקרבתה ומגע בה.

אלה תוצאות מלהיבות כיון ששוב ניתן לראות תגובה מתאימה ומובחנת לביטויים שונים.
הפעוטות הרגישו מחוזקים על ידי התגובה החיובית של האם ועצורים על ידי התגובה המבוהלת.
ברור שתגובותיהם לא היו של חיקוי כי הם שינו את מיקומם ביחס לחפץ בעוד שהאמהות לא עשו זאת.
כלומר, בגיל 12 ח' נוכל להניח שפעוטות לא רק פועלים בתוך דיאלוג חברתי באופן הולם לביטוי רגשי
אלא הם גם מונחים ומודרכים על ידי התגובה הרגשית של המבוגר כלפי חפצים או אירועים בסביבתם.

כיצד בדיוק מפעיל המבוגר את האפקט המווסת שלו על הפעוט?

אפשרות אחת היא שהביטוי של המבוגר משפיע ישירות על הנטיה של הפעוט לנוע לקראת או להתרחק מהחפץ.
תגובה חיובית מעודדת את הפעוט להתרחק מהמבוגר ואילו תגובה שלילית משפיעה על הפעוט להשאר קרוב
להורה. פירוש זה לא קיבל תמיכה ממחקר שעשה הצוות של דנבר (SORCE ET AL 1985). הצוות בדק את
תגובותיהם של תינוקות במצב של VISUAL CLIFF. כאשר השיפוע היה חד כל התינוקות לא עברו אותו אולם
כאשר השיפוע היה בינוני רוב התינוקות חצו אותו אם האם חייכה לתינוק, אולם אף תינוק לא עבר אם האם
הביעה פחד. מכיוון שהאם והתינוק היו משני צידי השיפוע, הרי שתגובה חיובית של התינוק עודדה אותו להתקרב
אל האם ותגובה שלילית עודדה אותו להתרחק ממנה. כלומר, ברור לגמרי שהבעת הפנים של האם אינה מווסתת
באופן ישיר את האפשרות שהתינוק ינוע כלפיה או יתרחק ממנה.

פירוש נוסף הוא שהביטוי הרגשי של האם משפיע על הרמה הכללית של החקרנות של התינוק. והדבר
נתמך על ידי בולבי (1973) שטען שהתנהגותו של הילד מאורגנת במערכות מובחנות: מערכת התקשרות
המבטיחה שהילד יישאר קרוב לאם ומערכת חקרנות המדריכה חקרנות של חפצים חדשים בסביבה הקרובה.
כך, ניתן לחשוב על הבעת הפנים של המבוגר כסימן המפעיל או מדכא את מערכת החקרנות. ההבעה יכולה
להשיג השפעה כזו על ידי העברה של מצב רוחו של הפעוט מדאגה לבטחון. הסבר זה מאפשר לנו להבין
את התנהגותו של הפעוט ליד השיפוע. הביטוי החיובי של האם עודד את הילד לחקור את השיפוע ואילו
ההבעה המפוחדת או הכועסת גרמה לפעוט להסס או להשאר במקומו.

פירוש שלישי מתייחס לניבוי. אנו יודעים שתינוקות בני 9 ח' יכולים לזהות את הכיוון אליו מביטה האם כיוון
שאנו רואים שהם מפנים את מבטם לאותו כיוון או לאותו חפץ ואז מתיחסים לתגובה הרגשית שלה כהערה
המכוונת כלפי החפץ שאליו הפנתה האם את מבטה. כלומר לביטוי הרגשי של האם תהיה השפעה סלקטיבית
גבוהה על התנהגות התינוק. הוא לא יווסת את רמת החקרנות הכללית אלא יווסת את רמת החקרנות
לחפצים מסוימים.

מחקרים תומכים בפירוש זה. הפעוט מתייחס להבעת הפנים של המבוגר כהערה או התיחסות לחפץ או
אירוע מסוים. למשל, במחקר (HORNIK ET AL 1987) אמהות התבקשו להביע שמחה, מאוב או נטרליות
(כלומר שקט) כלפי צעצוע מסוים כאשר הוצג בפני הילד בעת שצעצועים אחרים היו מפוזרים בחדר.
הפעוטות בני 12 ח' הגיבו באופן תואם וסלקטיבי: הם התרחקו מהצעצוע ושיחקו איתו פחות כאשר האם
הביעה מיאוס אבל יחסם לשאר הצעצועים ומצב רוחם הכללי היו ללא שינוי. דפוס דומה נצפה מספר דקות
לאחר מכן כאשר האם נשארה ניטרלית. כלומר, תגובתו של המבוגר אינה משפיעה באופן גלובלי על
ההתנהגות החקרנית של הילד. היא משפיעה על החקרנות של צעצוע ספציפי.

 

Harris,L.P. (1997). Facial Expressions In Infancy.
Blackwell Publishers, Mass. U.S.A. CH. 1: Children And Emotion.

אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מאמרים נוספים

צהרון אוהב חברים

חשיבות התפתחות הכישורים החברתיים בגילאי הגן ותפקיד מובילת הצהרון ביצירת אקלים חברתי מאת: נופר ירושלמי- ספדה, יועצת חינוכית ומנחה חברתית. כישורים חברתיים כוללים מיומנויות המאפשרות