התפתחות היכולת להירמזות חברתית

Tedra A. Walden & Tamara A. Ogan (1988). The Development of Social Referencing,

Child Development, Vol. 59. Pp. 1230-1240.

תקציר:

נבדקה ההתפתחות של הרמזות חברתית ב- 40 תינוקות בגילאים 6-9, 10-13, 14-22 חודשים.
הרמזות חברתית הוגדרה כך: “מבט של הילד אל ההורה, ההתנהגות האינסטרומנטלית שלו כלפי
הצעצוע והבעות אפקטיביות והתנהגויות אחרות כלפי ההורה”. מבטי ילדים אל עבר ההורים היו
יותר סלקטיביים עם העלייה בגיל: התינוקות הבוגרים יותר העדיפו להביט ישירות בפניהם של ההורים,
בעוד שהצעירים לא הראו העדפה לפני ההורה יותר משאר האיברים. התינוקות הצעירים יותר הביטו
בתדירות גבוהה יותר, כאשר הוריהם הפגינו רגש חיובי, ואילו התינוקות הבוגרים יותר הביטו יותר
כאשר הובע רגש של פחד כלפי הצעצוע.

עדות להשפעה של הרמזות על ויסות התנהגותי במשחק אינסטרומנטלי נראתה רק בתינוקות בני 10-13
חודשים. אולם, רק תינוקות בגיל 14-22 חודשים הראו עיכוב של מגע עם הצעצוע עד אחרי הרפרנציה
להוריהם. במספר מדידות התינוקות הבוגרים הביעו דווקא העדפה לצעצועים שזכו למסר מפחיד יותר.
ההבעות הרגשיות תאמו את ההתנהגות החיובית והשלילית כלפי הצעצוע. לא נמצא כי היו שינויים
במצב הרוח או יוזמה כלפי החפץ, שעלולים להיות מתערבים במתודולוגיה המחקרית. התוצאות מעידות
כי המבט של תינוקות צעירים משמש פונקציה שונה מזו שאצל תינוקות בוגרים יותר וכי הרמזות חברתית
דורשת מספר כישורים, המתפתחים בסוף השנה הראשונה לחיים ובמהלך השנה השניה.

מבוא:

לאחרים יש השפעה על הדרך בה אנו תופסים סיטואציות ומגיבים להן. ההשפעה אינה מוגבלת רק
להבנה אינסטרומנטלית איך יש להתנהג, אלא גם פרשנות רגשית, איך עלי להרגיש. הרמזות
חברתית הוגדרה כתהליך של תקשורת אמוציונלית, בו התפיסה של האחד כלפי הפרשנות הרגשית
של האחר את האירוע, משמשת ליצירת הבנתו את האירוע.  במחקרים בתחום נמצא כי בסוף שנת
החיים הראשונה, תינוקות מסוגלים להירמז ע”י הוריהם ואחרים.

הרמזות חברתית מתרחשת בעיקר במצבים בהם ישנה עמימות גבוהה, ואין אפשרות לתהליך הערכה
קוגניטיבית עצמאי. זהו תהליך הערכה שניוני. בהינתן גירויים חדשים ומצבים עמומים, ההרמזות
החברתית היא דרך חשובה של התינוקות ללמוד על עצמם ועל העולם.

רק מעט ידוע ממחקרים אחרים על היכולות וההשפעות של הרמזות חברתית בגיל שנה. נמצא כי
תינוקות ימנעו מלחצות את הצוק הויזואלי, יימנעו מלשחק בצעצוע ויהיו פחות ידידותיים כלפי זר,
כאשר אימם הציגה רגש שלילי.

במחקר של קלינרט (1984) נמצאו הבדלים בין תינוקות בגיל 12 ו- 18 חודשים. הבוגרים יותר פנו
יותר מהצעירים לפניה של האם ועשו זאת מהר יותר מהצעירים. אולם,  בגיל זה הבעות הרגש של
האם לא מנעו מהם משחק בצעצוע. כפי הנראה הם שאבו מאמותיהם ביטחון לערוך חקירה של
הצעצועים, המקום להסתמך על הבעותיה לתיווך התנהגותם.

להלן 4 שלבים בהתפתחות היכולת של התינוק לעסוק בהרמזות חברתית
(קלינרט, קמפוס, אמדה וסוודג’ה, 1983):

  1. יכולת פשוטה להבחין בין הבעות רגשיות
  2. התפתחות של זיהוי המשמעות של רגשות מסוימים
  3. פיתוחה של תגובה רגשית מתאימה
  4. תגובה רגשית וויסות של ההתנהגות

רק בשלב האחרון התינוק מוכן לבצע את ההרמזות החברתית באופן מלא.

תפקידו הפעיל של התינוק בתהליך היה נושא לדיון. על פי פיינמן, הרמזות חברתית היא
תהליך הערכה קוגניטיבי, בו התינוק מחפש מידע באופן אקטיבי ועושה בו שימוש באופן
פאסיבי. לפי קמפוס, זהו חיפוש מכוון אחר מידע אמוציונלי מאחרים, במצבים של אי בהירות.
ישנם מחקרים שמחמירים ולא רואים בשלושה שלבים בלבד הרמזות חברתית מלאה.
במחקר זה כללו בניתוח הממצאים גם את התינוקות שפעלו לפי חלק מהשלבים.

טענה שמעלים חוקרים מסוימים היא לגבי הבחנה שיש לבצע בין שינוי כללי של מצב הרוח של התינוק
הנובע מ”הידבקות” במצב הרוח שהאם משדרת (משקף את השלב השלישי), לבין מצב בו התינוק

לא רק מתחבר עם האפקט המשודר לו, אלא גם מבצע תהליך הערכה של הרפרנט
(ישקף את השלב הרביעי). במחקר זה הושוו השפעות על הרגש של התינוק עם השפעות
על תחומים התנהגותיים אחרים.

בהליך המחקרי אורגנה ישיבה של משחק חופשי בו מוצעים שני צעצועים, של אחד מהם הוא
מטרה של מסר הורי אחר, היכול לעבור בו זמנית. אם התינוק מגיב בתיאום עם הקו הרגשי שמועבר
לו, זו תהיה עדות לספציפיות. כך גם התאפשר לבחון את ההשפעות המיידיות וההשפעות המתמשכות
של ההרמזות החברתית. במחקרים אחרים לא נמצא אפקט מתמשך להשפעות ההוריות
של ההרמזות החברתית.

טענה נוספת שניתן להעלות בהקשר של ההרמזות החברתית היא כי התינוק פשוט מחקה את
ההתנהגות המודגמת
ע”י האם. אפשרות כזו סותרת את המהות של הרמזות חברתית, לפיה

על התינוק עובר תהליך שהוא מעבר למידע הנתון, לשם בניית פרשנות של משמעות הגירוי.
לכן, המחקר הנוכחי בודק את התגובות כלפי ההורה וכלפי הצעצוע, כפי שהן מושפעות מהתקשורת.
אלה תגובות שלא היו חלק מה’מודלינג’ של ההורה לילד.

שיטה:

נבדקים:

נצפו 40 תינוקות, מהם 18 בנות ו- 22 בנים, עם הורה. 32 תינוקות נצפו עם האם ו- 8 תינוקות
ניצפו עם האב. המדגם נאסף במעון יום בארה”ב, מרביתם בני המעמד הבינוני.

הכלים:

שני הצעצועים שהוצגו מופעלים בשלט רחוק, בובת סנטה קלאוס (28 ס”מ) שניגנה בפעמון בידה
והשמיעה שלושה שירי כריסמס ורובוט (31 ס”מ) הנע על גלגלים, שהשמיע רעש תקתוק ומדי
פעם מקטעים מתחנת רדיו.

הצעצועים נבחרו לאחר שהוצגו למדגם פיילוט ונמצאו עמומים דיים, לאחר שלא הובילו לתגובה
רגשית מידית אצל הילדים וזכו לטווח רחב של תגובות רגשיות.

ההליך:

22 תינוקות נבחנו במעון היום ו- 18 תינוקות נבחנו באוניברסיטה. כאשר ה’סטינג’ לא היה מוכר
התינוקות הורשו לחקור את סביבתם לפני הניסוי.

ההורים אומנו בהבעת רגש חיובי (=פנים מחייכות ומלל מלווה “הו, איזה צעצוע נחמד”)
ובהבעת רגש שלילי (=פנים מפוחדות ומלל מלווה “אוי, איזה צעצוע מפחיד).
ההורים יכולים להרחיב על המסר המילולי, אך לא להנחות את הילד מה לעשות ולא
להשתמש ב”לא” לילד. לכל דיאדה נבחר הצעצוע שהם יקבלו קודם.

ההורה נתבקש להתחיל בתגובה רק לאחר שהילד הסתכל עליו, ועד אז לא להגיב כלל,
זאת בכדי להבטיח שתהיה רפרנציה. אחרי כמה רגעים שהותרו למשחק חופשי,
ההורה מיקם את הילד על כסא ואת עצמו על הרצפה לצד הילד.

כל צעצוע הוצג בבלוק של 7 צעדים, בכל אחד הצעצוע מגיח מאחורי מסך ומתקרב
לילד במשך 20 שניות ואח”כ נשאר למשך 10 שניות נוספות. אח”כ הוא מוחזר
למאחורי המסך וכעבור 3 שניות מתחיל הצעד הבא. לכל דיאדה הוצגו שני הצעצועים,
המלווים כל אחד במסר הרלוונטי לו. לאחר 14 צעדי הצגת הצעצועים הותרו 3 דקות
של משחק חופשי על השטיח עם 2 הצעצועים בהישג ידו של התינוק. בשלב זה ההורים
עסוקים בשיחה בפינת החדר, והשגיחו על הילד מרחוק. הנסיין אמר לילדים שהם
יכולים לשחק בשני הצעצועים כעת.

המדידות:

האינטראקציות הוקלטו בוידאו וקודדו ע”י שני שופטים.

ההורים התבקשו להעביר את המסר בתגובה לכל מבט של הילד לעברם. קודדו לחוד
מבטים של הילד לפנים של ההורה, רק אלה המעידים על ניסיונו להשגת מידע על הבעות
הרגש. לכל המבטים לעבר ההורה קדמו מבטים לעבר הצעצוע.

נרשמו התדירות והמשך של המבטים לפנים ולחלקים שאינם הפנים של ההורה.

נרשמו גם מספר הפעמים בהן התינוקות מנסים ליצור מגע עם ההורה ועם הצעצוע, וכן חיוכים,
בכי ומלמולים. עוד נרשם ה – latency – הזמן שעבר עד למגע, לניסיון לגעת ולמבטים הראשונים.

עבור זמן המשחק החופשי של הילד עם הצעצועים נרשם ה- latency  עד למגע הראשון עם
הצעצוע וכן ציון על סולם 1-5 להערכת ההעדפה של הילד (1=התקרבות ברורה, 5=הימנעות ברורה).

בנוסף, מקודד חיצוני רשם האם המסר המועבר ע”י ההורה הוא חיובי, ניטרלי או שלילי,
לשם הבטחת ההבחנה בין הרגשות המועברים. אכן נמצא כי הרגשות היו מובחנים,
בין החיובי והשלילי.

תוצאות:

התינוקות קובצו לפי 3 קבוצות גיל: 6-9, 10-13, 14-22 חודשים.

לא נמצאו הבדלים בין המינים באופן מובהק.

נמצאה אינטראקציה בין קבוצת הגיל, סדר הצגת הגירויים והמסר ההורי.

לא נמצאו אפקטים עיקריים לסוג הצעצוע (רובוט או סנטה) באינטראקציה עם משתנים אחרים.
כלומר, אף צעצוע לא התקבל כמושך במיוחד או מפחיד במיוחד.

הוכח כי הצעצועים היו קרובים לרמת הניטרלי עבור התינוקות, וזוהי הוכחה לעמימות הגירוי.
ממצא זה מהווה בסיס להנחה כי פעילותו של התינוק הינה לתכלית של איסוף מידע.

בבחינת משך ותדירות המבטים לעבר ההורה נמצא אפקט עיקרי לסדר הצגת הגירויים,
וכן אינטראקציה של סדרX  מסר, המלמדת כי כל התינוקות הסתכלו יותר על ההורה בתנאי
הראשון שהוצג. אינטראקציה נוספת של גילX  מסר מלמדת כי התינוקות הצעירים הביטו יותר
בהורה בתנאי של המסר החיובי והתינוקות הבוגרים הביטו יותר דווקא בתנאי של המסר
השלילי. התינוקות בקבוצה האמצעית מוקמו בין שתי הקבוצות.

ניתוח של המבטים כלפי חלקים אחרים בהורה פרט לפניו, הניב אפקטים עיקריים של הגיל
והמסר. התינוקות הצעירים הביטו יותר במהלך המסר החיובי, מאשר במסר השלילי, ואילו
התינוקות בשתי הקבוצות הבוגרות כמעט ולא הביטו לחלקים אחרים שאינם הפנים של ההורה.

בבחינה של העיכוב עד לשליחת המבט לפני ההורה, נמצא כי תינוקות בוגרים (החל מגיל 13 חודשים)
הביטו בהורה בשלב מוקדם יותר מזה של התינוקות הצעירים. בנוסף, כל התינוקות הביטו מוקדם יותר
בתנאי הניסוי הראשון לעומת השני.

בבדיקת משתנה העיכוב למגע עם ההורה או שליחת יד לצעצוע, נמצא כי התינוקות הבוגרים פעלו
מוקדם יותר, והתינוקות הצעירים חיכו יותר זמן.

בבחינת הקשר הטמפורלי בין מבט להורה ונגיעה בצעצוע, נמצאו הבדלים בין קבוצות הגיל.
התינוקות בקבוצה הצעירה והבינונית לא הראו הבדל בין מבט קודם להורה או נגיעה קודמת
בצעצוע. התינוקות בקבוצה הבוגרת הראו העדפה מכרעת להעיף מבט בהורה לפני הנגיעה בצעצוע.

בצעדים הראשונים של הניסוי התינוקות נגעו בצעצוע בתדירות גבוהה יותר ובמהירות גדולה יותר,
בתנאי החיובי בהשוואה לתנאי השלילי. נמצא כי כאשר התנאי החיובי בא לפני התנאי השלילי,
המסר המפחיד של ההורה לא הביא לאינהיביציה של הנגיעה בצעצוע.

בבחינה של השפעות ההורה על הוויסות ההתנהגותי נמצא כי התינוקות בגילאים 10-13 חודשים
היו בעלי פחות רצון לשחק בצעצוע בתנאי הניסוי השלילי, ואילו התינוקות הבוגרים הביעו דווקא
רצון לשחק בצעצוע בתנאי השלילי, כלומר פחות זמן עיכוב מנגיעה ויותר משך נגיעה ומשחק.

לגבי התנהגות של הצבעה, לא נמצא הבדל בין התנאים השונים. אולם, נמצאו קורלציות
חיוביות בין תדירות ההצבעה על החפץ לשליחת מבט לפניו של המבוגר וכן קורלציה עם מלמול.

לגבי ההתנהגות הרגשית של התינוק, לא היו הבדלים בין הקבוצות בנושא הבכי, אך לתדירות
החיוכים יש אפקט עיקרי לגיל. כלומר, התינוקות הצעירים חייכו פחות, ובאופן דומה עבור התנאי
השלילי והחיובי. תינוקות בקבוצת הגיל הבינונית חייכו מעט יחסית, אך יותר בתנאי החיובי
מאשר בשלילי. התינוקות בקבוצה הבוגרת חייכו בתדירות גבוהה, ועשו זאת יותר בתנאי
השלילי מאשר בתנאי החיובי.

תדירות המלמולים השתנתה בין התנאים השונים של הניסוי, כאשר בתנאי השלילי היו
יותר מלמולים כשהוא היה השני, מאשר כשהיה הראשון. תופעה זו נצפתה בעיקר עבור
קבוצת התינוקות הבוגרים.

בניתוח ההתנהגות של התקרבות והימנעות בעת המשחק החופשי נמצא כי התנהגות
ההתקרבות של התינוקות הבוגרים עלתה מעט עם הזמן, בעוד שבקרב שתי קבוצות הצעירים
היתה מעט עליה בהתקרבות ואחריה ירידה.  נמצאה אינטראקציה בין זמן המשחק הכולל
עם הצעצועים והגיל, כאשר התינוקות בשתי הקבוצות הצעירות בילו יותר זמן בנגיעה בצעצוע,
שזכה למסר חיובי, והתינוקות הבוגרים דווקא שיחקו יותר עם הצעצוע המפחיד.

דיון:

כל התינוקות במחקר זה, ללא קשר לגילם, הביעו התנהגות רפרנציאלית בעת הצגת הגירויים.
אולם ניכר כי קיימים הבדלים בין הגילאים הן באופן ההתנהגות הרפרנציאלית ובהשפעת
המסר ההורי על ויסות ההתנהגות.

ההבדלים בהעדפה של התינוקות בגילאים שונים להביט לפני ההורה (אצל הבוגרים) או
לחלקים אחרים בהורה (אצל הצעירים) משקפים כנראה את ההבנה שהבעות פנים הן
מקור חיוני של מידע אודות האירוע. התינוקות הצעירים עדיין חסרים את ההבנה הזו
והשתמשו פחות בהורה כמקור להערכה של הצעצועים. כנראה שהמבט של הצעירים
בהורה שיקף יותר תגובה של חיפוש ביטחון מן ההורה, בשעה של תחושת אי בטחון.

נמצא כי למסרים השליליים והחיוביים היו השפעות שונות על מבטי התינוקות בגילאים שונים.
הצעירים הביטו יותר בעת המסר החיובי והבוגרים הביטו יותר בעת המסר השלילי.
לא נראו הבדלים עבור קבוצת הגיל האמצעית.

לגבי הצעירים, ניתן  לשער שהם לא קלטו את הרגש המפחיד שההורים ניסו לשדר להם.
אולם, המסר נקלט לפחות בחלקו, אולי באופן מושהה, מאחר וכן הפגינו פחות התקרבות
לצעצוע המפחיד בעת המשחק החופשי. הסבר אחר הוא שהתינוקות האלה הראו את העיקרון
של שימור אפקט חיובי באינטראקציה עם ההורה, ולכן העדיפו להביט אליו יותר דווקא בעת
המסר החיובי. לגבי הקליטה המאוחרת של המסר המפחיד והפגנת התנהגות שונה כלפי
הצעצועים בין עת הצגת הגירויים ועת המשחק החופשי, ניתן להסביר כי ישנו שוני גדול
בין שני חלקי הניסוי. בעת המשחק החופשי ההורה אינו נגיש והצעצועים אינם מרעישים.
הריחוק של ההורה סייע לתינוקות למקד את הקשב אל הצעצועים ולא לעסוק בשימור
רגש באינטראקציה.

לגבי קבוצת הגיל האמצעית, הם לא הביטו באופן שונה בהוריהם בעת הצגת הגירויים,
אך הם כן הראו פחות התנהגות של התקרבות לצעצוע המפחיד.
זה מראה כי בסוף השנה הראשונה לחיים, התינוקות אכן מסוגלים למידת הבנה של
משמעות ההבעות המפוחדות והבנה של תקשורת רפרנציאלית. נראה שהם לקחו
ברצינות את המסר של הוריהם.

בקרב הקבוצה הבוגרת נראתה תדירות גבוהה של מבטים בזמן המסר המפוחד. ממצא
זה מראה על הבנה של התקשורת ההורית. כמו כן, בניגוד לתינוקות הצעירים, הבוגרים
נהגו להסתכל על ההורה לפני הנגיעה בצעצוע. ובכל זאת, בניגוד למצופה, הם הראו
העדפה לצעצוע שהוגדר כמפחיד. יכול להיות שתינוקות, שכבר התנסו בעבר במצבים
של הבעת פחד וכעס מהוריהם, לא התייחסו ברצינות להבעת הפחד במחקר, מאחר
שפקפקו באמינות או רצינות המסר בהשוואה לסיטואציה נטורליסטית. עובדת היותו
של המסר ווקאלי והבעתי, אך לא מלווה במניעה פיזית ממגע בצעצוע, כנראה תרמה
לפרשנות המסר כלא רציני ע”י התינוקות הבוגרים. עוד התנהגות שניכרה בקבוצת גיל
זו היא שליחת חיוך ומבט להורה ומיד לאחריהם נגיעה בצעצוע המפחיד.
נראה שהתינוקות ניסו להשפיע על ההבעה הפרשנית של ההורה וניסו להציע,
כביכול, פרשנות חיובית יותר. אולי יש כאן בחינה של הגבולות של תגובת ההורה.

ניכר כי לתינוקות הבוגרים יש כמה מאפיינים אסטרטגיים בולטים בהתנהגותם:
ראשית, הם עיכבו מגע עם הצעצוע עד שהביטו קודם בפני ההורה. שנית, רבים
מהם נצמדו לרגלי ההורה או התחבאו מאחוריו, ללא קשר למסר שהועבר,
והתקרבו לצעצוע רק בשלבים מאוחרים של ההצגה. אסטרטגיות אלה
תואמות דיווחי חוקרים אחרים.

יש להדגיש שתי מסקנות הנובעות מן הממצאים:

ראשית, אין עדות לשינוי במצב הרוח או הסבר אלטרנטיבי של חיקוי, כלומר,
מדובר בביטויים של הרמזות חברתית. התינוקות אכן עשו שימוש במסרים
שהעבירו הוריהם להבניית פרשנות אודות האירוע באופן שיהיה משמעותי עבורם.

שנית, ההשפעה המובהקת של סדר העברת המסרים על התנהגות ההתקרבות
והמגע בצעצועים, מציגה כנראה השפעה ספציפית של קונטקסט על תופעת
ההירמזות החברתית. כלומר, התנסות עם מסר חיובי בשלב המוקדם,
הוכללה והפחיתה את ההשפעה של המסר השלילי המאוחר.

לסיכום, תוצאות המחקר מדגימות את האינטראקציה של תהליכים התפתחותיים רבים,
המשפיעים על הירמזות חברתית וביטויים בשנים הראשונות לחיים. הצמיחה
הקוגניטיבית, מספר ההתנסויות הגדל שהתינוק צובר והקשרים החברתיים מספקים
קונטקסט לפרשנות של התנהגות ההורה. היכולת של התינוקות לעכב תגובה ולווסת
את רגשותיהם, כפי שנצפו  במחקר זה, תורמת לכישורי הויסות החברתי.
שינויים התפתחותיים אלה מתמזגים ליצירת שינוי בתבנית ובפונקציה של
ההירמזות החברתית לאורך תקופה התפתחותית זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

דו לשוניות אצל ילדים

ד”ר אניטה רום וורדה קרייזר M.A., קלינאיות תקשורת  ספטמבר 2020   כ-40% מהילדים בישראל גדלים עם חשיפה לשפה אחת או יותר. זהו מצב שקיים במשפחות

ראיון חברתי עם גלי בן סירה

ראיון חברתי עם גלי בן סירה, תל אביב, גננת בגן שורשים הדר יוסף. ראיינה: אוריה לוס מיטלמן.   גלי היא גננת מעל 10 שנים במגזר

אבחון וטיפול בדחיקת לשון 

אריאלה פישרונג-עבודי (M.A.) וד”ר אניטה רום   מהי דחיפת לשון או דחיקת לשון? הפה שלנו הוא איזור בו נמצאים אברים שונים (שיניים, לשון, שפתיים, חיך