"הלוחש לכלבים" – עקרונות חינוכיים במסווה של אימון לכלבים

הלוחש לכלבים

 מידי פעם אני צופה בתכנית "הלוחש לכלבים". אני אוהבת מאוד כלבים, מכל הסוגים, המינים, הגדלים והצבעים.

סיזר, מאמן הכלבים מדגים בסרטים בוירטואוזיות רבה את היכולת שלו לקחת כלב :

תוקפני, מפונק, מתפרע, הורס את הבית, תוקפני כלפי בעליו או כלפי הכלבים האחרים בבית או מתקיף כלבים זרים
ברחוב ולהפכו תוך זמן קצר לכלב צייתן , נוח לבריות.

 כל מי שצופה בתכנית יכול לראות מייד שזו איננה רק תכנית על כלבים, אלא תכנית פסיכולוגית- התפתחותית

העוסקת בעקרונות של התנהגות, ואם נרחיק קצת לכת, היא משיקה באופן בולט להתמודדויות שלנו בחינוך ילדינו.

 העקרון המרכזי שעליו מדבר ה- "לוחש לכלבים" בכל אחת מהתכניות הוא שעל בעל הכלב להיות,

להרגיש, לחשוב ולהתנהג כבעל הסמכות המרכזית בבית, כמנהיג להקה, כיוזם ולא כנענה או מגיב להתנהגות הכלב.

 ברגע שבעל הכלב משנה את תפיסתו ובעקבות כך את התנהגותו, חל שינוי מהפכני בהתנהגותו של הכלב.

 בעל הכלב מגיב מיד להתנהגות לא נאותה, קוטע אותה באיבה, משדר מיד לכלב שהבעלים הוא המחליט

 ושעליו להתנהג בהתאם לסטנדרטים שמציבים לו.

 

 לאחר שהכלב עובר את השינוי הנדרש, סיזר לוקח אותו לביקור במכלאת הכלבים שלו.

שם פוגש הכלב קבוצה של כלבים משתפי פעולה, ותוך זמן קצר הוא לומד להיות ידידותי כלפי כולם.

 אני צופה בהשתאות, האם יתכן שהתנהגות שאפיינה את הכלב שנים לא מעטות יכולה להשתנות במהירות כזו.

גם אם נניח שהתהליך האמיתי שעובר הכלב הוא יותר ארוך מאשר חצי השעה של התכנית,

האם יתכן שניתן להשתנות כך ולשמור על שינוי כזה לאורך זמן?

את המענה לפליאה הזו קיבלתי כשהמאמן הציג עקרון נוסף: כלבים נוטים לשכוח תוך זמן קצר מאוד את התנהגותם הקודמת
וממהרים לרכוש התנהגות חדשה, זאת באם יקבלו הדרכה ותגובות מתאימות להתנהגות.

 

 האם הדברים כך גם אצל ילדים? וכאן ניתן לראות את ההבדל בין לאמן (אולי לאלף?) כלבים לבין להקנות הרגלי התנהגות יעילים לילדים.

 ובנושא הזה של זכרון אני רוצה לספר לכם על תצפית שערכתי לאחרונה על קבוצה של ילדים בני 4.

אנחנו מתקרבים כבר לסוף שנת הלימודים. אחד הילדים שבתחילת השנה התקשה להסתגל למסגרת החדשה,

הרבה אז להגיב בתוקפנות כלפי הילדים. עם הזמן הוא התחיל למצוא את מקומו,

המעיט בתגובות תוקפניות והתחיל להביע את נכונותו להצטרף למשחקם של הילדים.

 אבל, מרבית הילדים ממאנים לשחק איתו. הזכרון הצורב של תוקפנותו עדיין מלווה אותם.

ההיררכיה כבר נוצרה, ועתה קשה לכולם לעשות שינוי. המוניטין של הילד כבר התקבע.

 

 עכשיו יש צורך לעשות עבודה רבה עם קבוצת הילדים, וכמובן עם הילד עצמו כדי להתגבר על הדחייה

 ולהמשיך בעקשנות בשימוש בכלים החדשים שרכש.

 התהליכים החברתיים- פסיכולוגיים שלנו מורכבים הרבה יותר, הם ממושכים יותר והדבר דורש מאתנו

 ידע והבנה שהם אינם מהירים כמו שאנחנו רואים בסרטי טלויזיה.

 לכן, בנוסף לכל הכלים שנפעיל עלינו לדבוק במטרה בבטחון מלא  שמכיון שהסמכות והכלים בידינו,

 ואנחנו מנהיגי הלהקה, השינוי יגיע.

 

אני ממליצה לכם לראות את סיזר בפעולה. יש הרבה מה ללמוד ממנו.

 אשמח לתגובותיכם, הן תמיד מעוררות כיווני מחשבה נוספים ואחרים.

אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

7 תגובות

  1. ד"ר בקר שלום, אני "Canine Behaviorist" (מאלף כלבים בעל תואר בפתרון בעיות התנהגות של כלבים) אותו התואר שיש לסיזר מלון. אני חי בארה"ב ובנוסף לעבודה המעניינת שלי אני גם אבא לילדה קטנה ומקסימה בשם אלה. לפני כשנה בערך הצטרפתי לרשימת התפוצה שלך ומאז אני קורא ועוקב אחר המיילים המעניינים שלך, ואף נרשמתי בעבר לאחת הסדנאות האינטרנטיות (על אף שאני לא עובד עם ילדים). אני רוצה לספר לך שכאשר אני מלמד אילוף כלבים לאנשי חינוך (פסיכולוגים, מורים, גננות, וכ"ו) אני תמיד שומע תגובות כמו "זה בדיוק כמו עם הילדים" וכשהאילוף מצליח אז מישהו תמיד אומר "אולי אפשר לשלוח אליך גם את הילדים"
    אז אני רוצה להדגיש משהו בקשר להבדל בין כלבים וילדים. אין ספק שיש המון דומה ואפשר ללמוד המון מאילוף כלבים לגבי עקרונות בסיסים, כשלמדנו אילוף למדנו גם את סקינר ופרוייד וכמובן את פבלוב שכול ניסויי ההתניות שלו התחילו עם כלבים, אבל אל אף שעקרון ההיררכיה בלהקה/משפחה דומים אני הייתי מאוד נזהר מההשוואה בין כלבים לילדים, שהרי מנגננוני ההפעלה שלהם שונים לגמרי אחד מהשני. כלבים פועלים מתוך אינסטיקט הישרדותי של טורף, הם מונעים מתוך יצרים כמו יצר ציד, אינסטיקט של פחד, הגנה, משחק, וכ"ו. כמובן שגם הזכרון שונה כמו שהזכרת, אבל ישנו שוני חשוב גם בצורת התגובה של הכלב. כשאנחנו בוחנים כלב יש את מה שקוראים באנגלית שלושת ה"אפים" freeze, fight, flight, שמבלי להכנס לפרטים מסובכים אני רק אגיד שצורת התגובה האינסטנקטיבית של ילד תהיה שונה מאוד מזו של כלב.
    אין ספק שעקרונות כמו דומיננטיות, אסרטיביות, שפת גוף, repetition, התמדה, והרבה עבודה ותשומת לב, הם עקרונות שללא ספק אני יכול לראות הקבלה בין ילדים וכלבים, וכמובן שאפשר ללמוד המון על חינוך דרך אילוף כלבים, אבל… כמאלף וכאבא אני רוצה להזהיר מהניסיון "לאלף את הילדים" ובעיקר לומר שמה שסיזר עושה עם הכלב כשהמצלמה כבויה לא דומה בכלל לחינוך ילדים.
    אני יכול להמשיך ולהשוות בין נשיכה של כלב לנשיכה של ילד אבל אני חושב שהמסר ברור. מניסיוני עם ילדתי הקטנה במקומות בעיתיים שאצל כלבים הייתי מרים את רמת הנוקשות גיליתי שאצל ביתי דווקא יותר רוך ומגע אוהב הם שהובילו לפטרון ארוך טווח.
    לסיכום אני רוצה להודות לך על שהעלת נושא מעניין כול כך ופתחת מקום לדיון, אין ספק שיש עוד הרבה מה לחקור וללמוד בעניין.

  2. לשאנטי שלום. תודה, תודה. זו בדיוק התגובה שציפיתי לה. ואני רוצה להתייחס לכמה מהנקודות שהעלית.
    ראשית, לנושא ההשרדותי. גם לנו כיצורים חיים יש מטרה ראשונית ברורה, לשרוד. ואת הצורך הזה אנחנו מתרגמים ומתעלים לכלים יעילים:יצירת יחסים בינאישיים קרובים, חמים ומתגמלים שמגנים ועוזרים לנו לנהל חיים אנושיים עשירים במרכיבים רבים שלא נמצא בעולם הכלבים.
    אבל כשמתעורר איום על קיומנו, לעיתים הקטן ביותר, אנחנו מגיבים בתגובות השרדותיות מאוד: וניתן לראות בהן את שלושת המרכיבים שציינת: FFF.
    ובהמשך הבוקר, אעלה את המשך התגובה.
    שוב תודה ובוקר טוב. עדה

  3. ששלום עדה ושלום שאנטי:
    מאוד נהנתי לקרוא את הכתבה ואת ההתיחסות שלך שאנטי ככמאלף כלבים.
    אאת נושא אילוף הכלבים והשלכותיו לחינוך ילדים, אך בעיקר לסמכות הורית- אני מכירה מקרוב:
    אני עובדת כפסיכולוגית התפתחותית בעוד בן זוגי עובד כמאלף כלבים. פעמים רבות אנו חשים כי תחומי עיסוקנו משיקים ומקבילים. לאחרונה שיתפנו פעולה ובנינו יחד קורס לטיפול בבעיות התנהגות בילדים דרך אילוף כלבים. ההשפעה של הקורס הייתה משמעותית הן עבור הילד- שהצליח לשקם חויות של דחייה, חוסר שליטה וחוסר ויסות דרך הקשר עם הכלב והן של הוריו אשר למדו לשקם סמכות הורית ולהיות "מנהיגי להקה" בביתם (כפי שתיארת זאת עדה).
    אני מסכימה עימך שאנטי כי אילוף כלבים אינו אילוף ילדים אך לעיתים המצבים מקבילים ואני מוצאת שהורים מבינים זאת טוב יותר כשאני מציגה את דוגמת האילוף.

  4. בדיוק בנושא זה כתבתי ספר ילדים.
    ספרי: "קוראים לי ג'ימה" מסופר מנקודת מבטה של הכלבה ג'ימה, אשר נמסרת לאימוץ ומגיעה לבית חדש. תחילה ג'ימה עצובה,מנסה לחמוק מבעד לדלת הכניסה של בייתה החדש ומחפשת את הריחות המוכרים לה ואת אמה הביולוגית. ג'ימה מבינה כי היא צריכה להסתגל לחיים משותפים עם המשפחה המאמצת ותוך כדי ההתאקלמות בביתה החדש, ובניית גשר אמון עם בני המשפחה החדשה, לומדת ג'ימה מה מותר ומה אסור.
    בספר שזורים מסרים חינוכיים-חברתיים בנושאי הקשבה, ויתור, סובלנות ואהבה.
    הנחישות של ג'ימה להסכין עם כל מצב נתון – משדרת אופטימיות ורוח ספורטיבית, המוכנה להתמודד גם עם מצבים שלא תמיד מקובלים עלינו. על קיום חוקים ועל אהבת האחר.
    הספר מיועד לקוראים הצעירים, שבמסגרת "קריאה ראשונה" ייהנו לחזור ולקרוא את קורותיה של ג'ימה.
    הספר מופיע בימים אלו במדף מכובד בחנויות הספרים המובחרות.!!

  5. עדה שלום. אני מאוד מתחברת למה שאת כותבת. אני אימא, סטודנטית לגיל הרך ובעלי ואני מגדלים 2 שני כלבים בביתנו. אני מאוד אוהבת כלבים ויכולה גם כן לראות איזה הקשר בין חינוך לאימון לאילוף.
    אך ישנם הבדלים לא מעטים ביניהם כאשר אילוף בהחלט אינו מתאים לילדים אך אימון בהחלט כן מתאים. ככל שנאמן ונתאמן על התנהגות רצויה כך היא תופיע יותר, כך אני רואה בביתי וכך אני רואה בגן הילדים. אילוף איננו מתאים או מותאם לילדים כיוון שילדים בנויים אחרת לחלוטין מילדים..
    דבר אחר שאני רואה קשר ישיר הוא מנהיג הלהקה. כאשר אנו תופסים את עצמנו כמנהיגי הלהקה כך גם הילדים וגם הכלבים תופסים אותנו אך כשאנו מעט נוטים לצדדים -" הלך עלינו " הם בהחלט מיד תופסים במושכות…
    מאוד נהניתי מדברייך,
    אורית

  6. לאיילה, בשעה טובה.
    לגל,הרעיון לסדנה הוא מצוין. בהצלחה.
    אני רוצה לספר שחששתי לשלוח את הפוסט הזה כיון שהוא אכן מעלה את התהיה לגבי ההבדל בין אימון לאילוף ובין תגובות של כלבים לבין התגובות שלנו כבני אדם.

    אבל, מה שניתן היה לראות בעיקר בסרטים של סיזר זה את הבטחון והסמכות שהוא משדר לא רק לכלבים אלא בעיקר לבעליהם.

    לעיתים קרובות מי שעובר את השינוי העיקרי הוא בעלי הכלבים. מנגררים למנהיגים, מחסרי סמכות לבעלי סמכות.

    וכמו שאת כותבת, אורית, להיות מנהיג הלהקה משרה את הבטחון הדרוש להתמודדות עם פחדים וחרדות, שהן חלק ממאפייני ההתפתחות של ילדים (ושל מבוגרים).

    כשיש מנהיג/ה בבית קל להגיב ברכות וברוך כלפי הילדים, הם אינם מפרשים זאת כחולשה אלא ככוח.
    תודה, עדה

  7. את התגובה שלהלן קיבלתי מנעמי רז, רכזת פדגוגית בגיל הרך, וחשבתי שכדאי שאשתף אתכם. הגזמתי?

    היי עדה
    אני קוראת בעניין את כל המאמרים שלך ובדרך כלל מסכימה ולפעמים לא, אבל עד עכשו לא הרגשתי צורך מיוחד להגיב. הפעם אני חושבת שהגזמת.
    אימון כלבים לא דומה ולא יכול להיות דומה לחינוך ילדים ואם הוא כזה אז לדעתי הוא יחנך ילדים לגדול להיות בני אדם שאיני רוצה לראות.
    ילד איננו כלב. הוא איננו פועל על פי אינסטינקטים וכמו שאת בעצמך אומרת הוא זוכר.
    ילדים צריכים אהבה וקרבה והקשבה. הם צריכים תשומת לב והם צריכים מישהו שישחק אתם. הם צריכים גבולות ברורים.
    אבל הם צריכים גם מקום להוציא מתחים, להביע את דעתם ולהביע את רגשותיהם במסגרת תומכת ומכילה.
    כאשר מציבים גבולות לילדים הרבה פעמים הם נוטים להלחם כנגד – או לבכות. אלה תגובות טבעיות ואנו צריכים לאפשר להוציא את הכעסים, התסכולים והרגשות על ידי בכי, התקפי זעם, וצחוקים. בלי אלה המצוקות נשמרות בתוך הילדים ועם הזמן מיצרים (עושים יותר צר) את האינטליגנציה הגמישה של הילד, יוצרים דפוסי התנהגות נוקשים ולא רציונאליים ופוגעים בהתפתחות ובמתן ביטוי לפוטנציאל הגלום בכל ילד.
    אני מאד ממליצה לך לבקר באתר האינטרנט של ארגון שנקרא Hand-in-Hand Parenting http://www.handinhandparenting.org/

    בברכה,
    נעמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

אוקטובר 24- 1

כמו בכל תחום בחיים, גם בהצטרפות לקבוצה יש דפוסים חברתיים ברורים, ואחת המיומנויות החברתיות החשובות ביותר היא, כיצד להצטרף לקבוצה קיימת. מחקרי Wilson בחנו אסטרטגיות הצטרפות

שוברים את הכללים וכן משחקים

הדלת, שוב ושוב נדחפת, ואינה מרגישה דחויה. החלון, ניצב שקוף, ואינו חש עלוב. כך זה 'לפי הספר'. לעומת זאת לילדים, ישנן חוויות אחרות לחלוטין. מה

ספטמבר 24

מערכות יחסים חברתיות בקרב ילדים ובני נוער מתפתחות על פי מה שניתן לכנות "חוזים חברתיים" בלתי כתובים, המבוססים על ערכים כמו אמון, כנות, שיתוף פעולה