כשגדלתי (בשנות החמישים) היו להורים הרגלים שונים משל הורים בימינו.
✌️ חוק מס' 1✌️: לא מדברים על כסף
לא כמה אבא או אמא מרוויחים, כמה להוציא או לא להוציא. המשפט
היחיד בנוגע לכסף היה: "זה יקר" (תרגום חופשי – אין סיכוי שתקבלי
את הבגד שרצית).
✌️חוק מס' 2✌️: לא מדברים על מין (תת חוק 2 -לא מנבלים את הפה)
הפירוט מיותר. ברור לגמרי. לא מדברים, לא מזכירים. וכמעט לא מדברים
על יחסים בין בני זוג של הקרובים.
✌️חוק מס' 3 (שאולי מגיע לו מקום ראשון)✌️: לא רבים בפני הילדים ובוודאי
לא צועקים או מעליבים את בן בת הזוג בנוכחותם.
•
בטח תשאלו- אם כל זה היה מחוץ לתחום, על מה כן דיברו בארוחות משפחתיות?
אז, אל דאגה, נשאר הרבה – בעיקר לנתח את מה עשה בן גוריון השבוע
וגם קצת לנאץ אותו (כלומר לא חל שום שינוי מאז לימינו אנו והנאצות
שביבי סופג בארוחות הצהרים של חלקנו).
•
בלית ברירה – מכיוון שלא דיברו על הדברים הלוהטים, מה שנשאר זה
רק לדבר על:
ספרים, אירועים עכשוויים שהוזכרו בעיתון, כמה עולה עכשיו קילו
תפוחים, משהו שקשור למה כתוב בתנ"ך והיכן, תכניות לטיול, מה
נשמע בבית הספר, מה לומדים (הרחבת הנושאים מזיכרון ההורים),
מה קורה בין החברים, מי חבר טוב ומי לא, מי כבר הולך לתנועה,
איך המדריך/ה החדש/ה? מתי יהיה אש לילה, ולאיזה טיול יוצאים
או לא יוצאים בבית הספר בתנועה, איזה חיבור צריך לכתוב, כמה
קיבלנו באיזו בחינה, מי למד או לא למד?
•
היו מיליון נושאים. מיליון. ולא היה צורך לראות את ההורים רבים או מתווכחים.
אז אם ההורים לא התווכחו מולנו האם הם רבו בכלל? האם הכל היה נופת צופים?
מסתבר שלא:
לאחר שנים הבנתי מה הם היו עושים. שומרים את הוויכוחים לטיול
לילי שבועי או היו הולכים לשבת בבית קפה ולנהל את הוויכוח או אי
ההסכמות. דרך נוספת היתה להשאיר פתקים. לא זוכרת אותם רבים.
בכלל. בוודאי לא מרימים קול. האם זה היה חינוכי, האם זה נכון?
כנראה שכן. תיכף תשמעו.
•
🤮 "אתם חצופים" 🤮
לפני מספר שנים סיפרה לי חברה את הסיפור הקצר רב המשמעות הזה:
"אני נוסעת עם בעלי במכוניתנו ומאחור יושבות שתי בנותי. אחת בת 5
והשניה בת 3 וחצי.
אנחנו מדברים על כל מיני נושאים והן במושב האחורי עוסקות בענייניהן
(או ככה הנחנו). התווכחנו על איזה שהוא נושא, לא רבנו, אבל הטונים היו
טיפה יותר גבוהים. שום דבר מיוחד.
לפתע מאחור עולה הקול:
בת ה-שלוש וחצי אומרת בקול רם ובמילים אלה: "כואב וצובט לי בלב
כשאתם רבים. אני חושבת שאתם חצופים שאתם גורמים לי להרגיש ככה
ואני אגיד אותכם לגננת".
ואני אומרת לה: "אבל יקירה, לא רבנו רק התווכחנו".
הילדה: "אמרתי לכם. חצופים. תפסיקו. זה לא נעים לי".
האמא: "היינו המומים. הפסקנו מיד. לקחנו לתשומת לבנו. הרגישות הזו
של הילדה לכל הניואנסים של היחסים שלנו הדהימה אותי."
•
כיום הרסן הוסר. אנחנו מדברים בנוכחותם על הכל. בעצם על הכל פלוס.
הרבה מאוד דברים שהם אינם מסוגלים להבין אותם. הם לא מבינים את
הטון ולא את הנושא ומסיקים את המסקנות שלהם.
אם אתם לא מאמינים, שימו את הסמארטפון על הקלטה למשך הארוחה
מבלי שמישהו יידע ותקשיבו אחר כך. ייתכן מאד שתופתעו…
אנחנו חושבים ומתכננים את השיחות "הרשמיות" שלנו איתם:
מה ואיך להגיד ולהסביר לילדים אבל בהרבה מאוד מקרים בשיחות
(כביכול) בינינו בני הזוג אנחנו מעבירים להם מסרים מורכבים ולא
פשוטים שמתחילים לנהל אותם באופן שהם הבינו אותו.
2 תגובות
אני סבורה שלא רק למען הילדים, אלא גם בשביל הזוג עצמו, רצוי שנדע איך לנהל קונפליקט, איך לריב. בטוחה שלילדים לא פשוט, מפחיד, מלחיץ, להיות נוכחים בריב של הוריהם. אולי אם נתווך את זה נכון, לא נתעלם מהם – זה יועיל. אני תוהה, האם זה נכון להסתיר מהם את אי ההסכמות? הרי שהם בכל מקרה יקלטו שמשהו לא זורם, שיש מתח ויפענחו את זה בשבילם ולא תמיד לטובתם. האם זה נכון ליצור רושם שהורים לעולם לא מתווכחים? הרי שזה לא מציאותי.
אפשר לדבר עם ילדים על הכול כל עוד זה מתווך בצורה שתואמת לגילם.
להעלים ריבים וויכוחים מילדים היא כמו להעלים ממנו חלק מהמציאות.. אך צריך לדעת איך לריב וזו העבודה האמיתית. האם זה לא נעים לילד/ה? בהחלט כן. אך יש גם ערך לכך שהילד/ה רואה איך מנהלים ויכוח או ריב ופותרים אותו באופן יעיל ומיטיב. כך הוא לומד יחסים על כל המשמעויות שבכך.
גם על מיניות אפשר לדבר כל עוד זה מותאם ומתווך, אם נעלים נושאי שיחה מילדינו בסופו של דבר זה יכול לייצר רגישות מאוד נוכחת בנושא הזה וההימנעות ממנו רק תלך ותתעצם כמו מיניות לדוגמא…נתעלם מזה עד שהם יגיעו לגיל ההתבגרות ואז כשנצטרך לדבר איתם על זה כבר לא נדע איך להתחיל.