על מה לא מדברים? או – חצופים, תפסיקו

כשגדלתי (בשנות החמישים) היו להורים הרגלים שונים משל הורים בימינו.

 
✌️ חוק מס’ 1✌️: לא מדברים על כסף
 
לא כמה אבא או אמא מרוויחים, כמה להוציא או לא להוציא. המשפט
היחיד בנוגע לכסף היה: “זה יקר” (תרגום חופשי – אין סיכוי שתקבלי
את הבגד שרצית).
 
✌️חוק מס’ 2✌️: לא מדברים על מין (תת חוק 2 -לא מנבלים את הפה)
הפירוט מיותר. ברור לגמרי. לא מדברים, לא מזכירים. וכמעט לא מדברים
על יחסים בין בני זוג של הקרובים.
 
✌️חוק מס’ 3 (שאולי מגיע לו מקום ראשון)✌️: לא רבים בפני הילדים ובוודאי
לא צועקים או מעליבים את בן בת הזוג בנוכחותם.
 
 
בטח תשאלו- אם כל זה היה מחוץ לתחום, על מה כן דיברו בארוחות משפחתיות?
 
אז, אל דאגה, נשאר הרבה – בעיקר לנתח את מה עשה בן גוריון השבוע
וגם קצת לנאץ אותו (כלומר לא חל שום שינוי מאז לימינו אנו והנאצות
שביבי סופג בארוחות הצהרים של חלקנו).
 
 
בלית ברירה – מכיוון שלא דיברו על הדברים הלוהטים, מה שנשאר זה
רק לדבר על:
 
ספרים, אירועים עכשוויים שהוזכרו בעיתון, כמה עולה עכשיו קילו
תפוחים, משהו שקשור למה כתוב בתנ”ך והיכן, תכניות לטיול, מה
נשמע בבית הספר, מה לומדים (הרחבת הנושאים מזיכרון ההורים),
מה קורה בין החברים, מי חבר טוב ומי לא, מי כבר הולך לתנועה,
איך המדריך/ה החדש/ה? מתי יהיה אש לילה, ולאיזה טיול יוצאים
או לא יוצאים בבית הספר בתנועה, איזה חיבור צריך לכתוב, כמה
קיבלנו באיזו בחינה, מי למד או לא למד?
 
 
היו מיליון נושאים. מיליון. ולא היה צורך לראות את ההורים רבים או מתווכחים.
אז אם ההורים לא התווכחו מולנו האם הם רבו בכלל? האם הכל היה נופת צופים?
 
מסתבר שלא:
 
לאחר שנים הבנתי מה הם היו עושים. שומרים את הוויכוחים לטיול
לילי שבועי או היו הולכים לשבת בבית קפה ולנהל את הוויכוח או אי
ההסכמות. דרך נוספת היתה להשאיר פתקים. לא זוכרת אותם רבים.
בכלל. בוודאי לא מרימים קול. האם זה היה חינוכי, האם זה נכון?
כנראה שכן. תיכף תשמעו.
 
 
🤮 “אתם חצופים” 🤮
 
לפני מספר שנים סיפרה לי חברה את הסיפור הקצר רב המשמעות הזה:
“אני נוסעת עם בעלי במכוניתנו ומאחור יושבות שתי בנותי. אחת בת 5
והשניה בת 3 וחצי.
 
אנחנו מדברים על כל מיני נושאים והן במושב האחורי עוסקות בענייניהן
(או ככה הנחנו). התווכחנו על איזה שהוא נושא, לא רבנו, אבל הטונים היו
טיפה יותר גבוהים. שום דבר מיוחד.
 
לפתע מאחור עולה הקול:
בת ה-שלוש וחצי אומרת בקול רם ובמילים אלה: “כואב וצובט לי בלב
כשאתם רבים. אני חושבת שאתם חצופים שאתם גורמים לי להרגיש ככה
ואני אגיד אותכם לגננת”.
 
ואני אומרת לה: “אבל יקירה, לא רבנו רק התווכחנו”.
 
הילדה: “אמרתי לכם. חצופים. תפסיקו. זה לא נעים לי”.
 
האמא: “היינו המומים. הפסקנו מיד. לקחנו לתשומת לבנו. הרגישות הזו
של הילדה לכל הניואנסים של היחסים שלנו הדהימה אותי.”
 
 
כיום הרסן הוסר. אנחנו מדברים בנוכחותם על הכל. בעצם על הכל פלוס.
הרבה מאוד דברים שהם אינם מסוגלים להבין אותם. הם לא מבינים את
הטון ולא את הנושא ומסיקים את המסקנות שלהם.
 
אם אתם לא מאמינים, שימו את הסמארטפון על הקלטה למשך הארוחה
מבלי שמישהו יידע ותקשיבו אחר כך. ייתכן מאד שתופתעו…
 
אנחנו חושבים ומתכננים את השיחות “הרשמיות” שלנו איתם:
מה ואיך להגיד ולהסביר לילדים אבל בהרבה מאוד מקרים בשיחות
(כביכול) בינינו בני הזוג אנחנו מעבירים להם מסרים מורכבים ולא
פשוטים שמתחילים לנהל אותם באופן שהם הבינו אותו.
אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

חיקוי – מבט חברתי

חיקוי – תקציר המאמר הנוכחי בא להדגיש שלחיקוי תפקיד הרבה יותר רחב בחייהם החברתיים של ילדים. החיקוי קשור לצורך של ילדים להשתייך ולהשתלב בקבוצות שמסביבם.

וויסות רגשי בגיל הרך

מהם רגשות? כיצד הם פועלים? כיצד רגשות מסייעים לנו ביחסים החברתיים שלנו? מהו וויסות רגשי וכיצד הוא מתבטא אצל ילדים בגיל הרך? כיצד יכולים הורים

“את לא יכולה לשחק איתנו”

שאלות ותשובות הלקוחות מהפורום הישן של אתר “הגיל הרך” שאלה – מאיה:   היי, בתי בת 3 ויש לה שתי חברות ממש טובות. בזוג הן