יחסים בין הורים לגננות במשבר הקורונה

פוסט מאת חגית נהיר-ירון


“הורה בלאגן”?

משבר הקורונה עושה בנו שפטים. ואני לא מתכוונת מבחינה בריאותית.

לפני כמה ימים שמעתי בתקשורת מישהו מדבר על כך שחשוב להבין שאנחנו (בעלי הגנים הפרטיים) ואתם (ההורים) נמצאים באותו צד של המתרס. נדמה לי שהוא ניסה להגיב למה שנראה כניסיונות חוזרים של הגורמים הגבוהים במדינה (משרד האוצר ומשרד החינוך) להתנער מאחריות, ‘לגלגל אותה’ על ההורים (שגם ככה קורסים) ולשסות את בעלי הגנים וההורים זה בזה במקום להציע פתרונות יעילים ומקצועיים למשבר.

 

בואו נעמיד דברים על דיוקם. במהלך המשבר היה נדמה לרגעים, שהבסיס לשיתוף פעולה נשמט תחת רגלינו. לא אחת מאיתנו (הגננות) נאלצה לספוג הערות לא נעימות מהורים, ואולי גם קצת יותר מזה.

אגב, זה אולי לא מקובל- אבל בהחלט מובן. בצוק העיתים, כאשר כולנו מודאגים, נתונים בחששות, פחדים ואולי אף חרדה קיומית, דפוס התגובה שלנו “יורד רמה”. אנחנו נהיים תוקפנים יותר, מגיבים מהרגש ולא מהשכל, ומפעילים פחות שיקול דעת ופחות השהיית תגובה. זה נכון לגבינו אנשי המקצוע, וגם לגבי ההורים.

קולות אוהבים, תומכים ומפרגנים

אבל בתוך כל הטרפת, נשמעים גם קולות אחרים, ואותם חשוב לי להבליט: קולות אוהבים, תומכים ומפרגנים.

ויש לי דוגמא אישית אחת (היא לא היחידה כמובן) שאני רוצה לשתף אתכם.

מי שעוקב אחרי הפוסטים שלי בוודאי זוכר את החילזון, והשיעור שהוא לימד אותנו על הורות.

(ומי שלא- בהחלט מוזמן לקרוא בלחיצה כאן). החילזון הקטן הזה פתח שיח בקבוצת הווטסאפ ביני לבין ההורים. את השיח חתמה אחת האימהות באמירה, ואני מצטטת “מאז שאני בגן שלך למדתי מלא דברים”.

 

התשובה הזו הסבה לי אושר רב. יש תקווה. גם בימי משבר. גם כשכולנו “על הקצה”. גם אז היה מי שדאג להזכיר לי שהשיח המפרה בין הורים לאנשי חינוך ממשיך להתקיים.

אני יודעת שאין חינוך לגיל הרך ללא שיתוף פעולה בין הגורמים במשולש: הורים-ילד-צוות. אין חינוך לגיל הרך ללא יצירת שפה חינוכית משותפת, וללא הערכה הדדית. על מנת שתהיה התפתחות רצוי שיהיה קשב הדדי, פתיחות, ובעיקר שיתאפשר דיאלוג. בואו ננסה לזכור זאת, במיוחד בימים קשים. ולאותה האם אומר רק זאת- זכיתי בך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

וויתור ותיווך לענייני מחלוקות

כתב: משה פולטורק רציתי לדבר איתכם על הנושא של תיווך לילדים במצבי קונפליקט בכלל, וביתר דיוק לגבי הנושא של ויתור לחבר. לאחרונה כשהייתי בפארק השכונתי

להיות חברותי בגיל שלוש

בארבעה החודשים האחרונים עברנו תהפוכות בניסיונות לבנות מסגרת עבור ילדינו. בהתחלה בנינו מסגרת באופן מלא, ואחר כך ניסינו לשלב אותה עם הלימודים בבית הספר, במינונים

קשרים חברתיים בגיל הגן

בימים האחרונים אחד מיסודות האני מאמין שלי התחדדו פתאום – כשקלטתי שלא משנה כמה אבא טוב ואיש חינוך מלומד ומנוסה – לעולם לא אוכל לתת

סטטוס חברתי

התפתחות של יחסים חברתיים בקבוצה (מה זו קבוצה? מאיזה גודל נחשבת קבוצה? מספר אנשים שיש להם מטרה משותפת ושיש ביניהם יחסי גומלין שאינם אקראיים) HARTUP

אבל אני…אוהב להיות בבית

יש ילדים, ממש כמו אריק איינשטיין, שאוהבים להיות בבית. רק בבית. את הילדים האלה לא תראומושכים בשרוולה של אמם, שתיקח אותם לבקר חבר, הם גם