פוסט מאת חגית נהיר-ירון

"הורה בלאגן"?

משבר הקורונה עושה בנו שפטים. ואני לא מתכוונת מבחינה בריאותית.

לפני כמה ימים שמעתי בתקשורת מישהו מדבר על כך שחשוב להבין שאנחנו (בעלי הגנים הפרטיים) ואתם (ההורים) נמצאים באותו צד של המתרס. נדמה לי שהוא ניסה להגיב למה שנראה כניסיונות חוזרים של הגורמים הגבוהים במדינה (משרד האוצר ומשרד החינוך) להתנער מאחריות, 'לגלגל אותה' על ההורים (שגם ככה קורסים) ולשסות את בעלי הגנים וההורים זה בזה במקום להציע פתרונות יעילים ומקצועיים למשבר.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. במהלך המשבר היה נדמה לרגעים, שהבסיס לשיתוף פעולה נשמט תחת רגלינו. לא אחת מאיתנו (הגננות) נאלצה לספוג הערות לא נעימות מהורים, ואולי גם קצת יותר מזה.

אגב, זה אולי לא מקובל- אבל בהחלט מובן. בצוק העיתים, כאשר כולנו מודאגים, נתונים בחששות, פחדים ואולי אף חרדה קיומית, דפוס התגובה שלנו "יורד רמה". אנחנו נהיים תוקפנים יותר, מגיבים מהרגש ולא מהשכל, ומפעילים פחות שיקול דעת ופחות השהיית תגובה. זה נכון לגבינו אנשי המקצוע, וגם לגבי ההורים.

קולות אוהבים, תומכים ומפרגנים

אבל בתוך כל הטרפת, נשמעים גם קולות אחרים, ואותם חשוב לי להבליט: קולות אוהבים, תומכים ומפרגנים.

ויש לי דוגמא אישית אחת (היא לא היחידה כמובן) שאני רוצה לשתף אתכם.

מי שעוקב אחרי הפוסטים שלי בוודאי זוכר את החילזון, והשיעור שהוא לימד אותנו על הורות.

(ומי שלא- בהחלט מוזמן לקרוא בלחיצה כאן). החילזון הקטן הזה פתח שיח בקבוצת הווטסאפ ביני לבין ההורים. את השיח חתמה אחת האימהות באמירה, ואני מצטטת "מאז שאני בגן שלך למדתי מלא דברים".

התשובה הזו הסבה לי אושר רב. יש תקווה. גם בימי משבר. גם כשכולנו "על הקצה". גם אז היה מי שדאג להזכיר לי שהשיח המפרה בין הורים לאנשי חינוך ממשיך להתקיים.

אני יודעת שאין חינוך לגיל הרך ללא שיתוף פעולה בין הגורמים במשולש: הורים-ילד-צוות. אין חינוך לגיל הרך ללא יצירת שפה חינוכית משותפת, וללא הערכה הדדית. על מנת שתהיה התפתחות רצוי שיהיה קשב הדדי, פתיחות, ובעיקר שיתאפשר דיאלוג. בואו ננסה לזכור זאת, במיוחד בימים קשים. ולאותה האם אומר רק זאת- זכיתי בך.