מיכל וימר, מומחית לפענוח ציורי ילדים והדרכת הורים, כותבת לנו כאן בהתבוננות מושכלת על כוחם של הילדים המופנמים ובקושי שלהם להשתלב בחברה מוחצנת, סובבת מדיה וריאלטי והדבר ניכר במיוחד בישראל, שבה החברותיות נתפסת כערך מרכזי.
כוחם של הילדים המופנמים – בין תפיסה חברתית למציאות רגשית
בעולם שבו מוחצנות היא ערך עליון, ילדים נדרשים לדבר, לשתף ולהיות נוכחים בזירה החברתית כל הזמן. בעידן של רשתות חברתיות ואינטראקציות בלתי פוסקות, מופנמות נתפסת לעיתים כחולשה או כבעיה שיש לתקן. בישראל, שבה הקשרים החברתיים נתפסים כקריטיים להצלחה בצבא, בלימודים ובעבודה, הורים רבים נוטים לדאוג אם ילדם אינו מחפש להיות מוקף חברים כל הזמן. אך האם מופנמות באמת מעידה על קושי חברתי, או שמא זו פשוט דרך אחרת להיות בעולם?
מערכת החינוך הישראלית מקדמת למידה קבוצתית, עבודה משותפת ופרזנטציות מול הכיתה. עבור ילדים מוחצנים, מדובר בסביבה אידיאלית לפיתוח כישורים חברתיים. אך עבור ילדים מופנמים, זו לעיתים חוויה מאתגרת ואף מלחיצה. הצורך המתמיד לדבר, להשתתף ולהביע דעה בקבוצה גדולה אינו מתאים לכל אחד, ולפעמים עלול אף להוביל לתחושת מצוקה. גם בעולם העבודה המודרני, כאשר יותר ויותר מקומות מאמצים מודלים של Open Space, ילדים שגדלו עם מופנמות עלולים לחוות קושי בהשתלבות בסביבה רועשת ודינמית.
איך מבדילים בין ילד מופנם לילד במצוקה? חשוב להבין שלא כל ילד שקט נמצא במצוקה. ילד מופנם הוא ילד שמרגיש בנוח בעולמו הפנימי, משתף בעיקר כשהוא מרגיש צורך, ובוחר את המעגלים הקרובים אליו. מופנמות היא מזג מולד, ואצל ילדים כאלה נראה דיבור שקול, ממוקד ועינייני – ללא פטפוטי סרק. גם ציוריהם יהיו רגועים, עם קווים עדינים ומסודרים.
לעומת זאת, ילד במצוקה הוא ילד שעבר שינוי חד בהתנהגותו. ייתכן שבעבר הוא היה פתוח ומשתף, אך לפתע, בעקבות פחד או חוויה רגשית קשה, הוא מסתגר ולא משתף עוד את סביבתו. במקרה כזה, ציוריו עלולים לשדר תחושת חוסר שקט – קווים חזקים, מעוותים או תחושה כללית של סערה פנימית. ההורים ירגישו שהילד משתנה להם מול העיניים, כאילו אינו אותו ילד שהכירו. במקרים כאלה, יש מקום לבדוק מה גורם לשינוי ולספק לילד תמיכה רגשית מתאימה.
למה מופנמות היא לא חולשה, אלא כוח?
למרות מה שנהוג לחשוב, ילדים מופנמים מחזיקים ביתרונות רבים:
- הם רגישים לסביבתם ומבחינים בפרטים שאחרים מפספסים.
- הם מאזינים טובים ובעלי אינטואיציה חברתית גבוהה.
- הם לא מחפשים תשומת לב חיצונית, אלא שואפים לעומק ואיכות בקשרים.
- הם חברים נאמנים מאוד, גם אם יש להם רק חבר או שניים.
בעוד שהחברה מקדשת את הילד המוחצן, העולם זקוק גם לילדים השקטים, אלה שיודעים להקשיב, להתבונן ולחשוב לפני שהם מדברים. התפקיד שלנו כהורים ומחנכים אינו להפוך אותם למשהו שהם לא, אלא ללמד אותם להכיר בערכם ולמצוא את מקומם בדרכם הייחודית.
מסקנה: לתת מקום לכל ילד להיות מי שהוא
בעוד שישנם ילדים שטוב להם להיות במרכז, ישנם כאלה שמעדיפים את השקט שלהם – ושני הסוגים חיוניים לחברה. במקום לדחוף ילדים מופנמים להיות מוחצנים, חשוב שנקבל אותם כפי שהם, נלמד אותם להשתמש בכוחם הייחודי ונאפשר להם לפרוח בדרכם.
העולם אינו שייך רק למוחצנים – הוא זקוק גם למופנמים, לחכמים השקטים, למאזינים הרגישים, ולמי שיודע לתת לאחרים מקום, מבלי לדרוש את הזרקור לעצמו.
