להתחפש בפייסבוק

העדלאידע הכי גדולה לא התקיימה בחולון, לא בתל אביב ולא בירושלים אלא במקום אחר לגמרי – אצל כולנו בפייסבוק.
החדשות הלוהטות ביותר שהציגו אמהות, אבות, דודות וסבים לא היו הצונאמי ביפן או גזר הדין הצפוי לנשיא קצב מייד לאחר החג,פורים
אלא דווקא תמונות מקסימות של ילדים מחופשים. נסיכות ופיות, גיבורי-על וזחלים מרובי רגליים.
הסתכלתי בהמון תמונות, כל מה שהגיע לקיר שלי, למדתי על הטרנדים של זמננו, על הבדלי מגדר,
אך בעיקר קראתי את רשימת התגובות הארוכה, המפרגנת והמרגשת שהופיעה אחרי כל סדרת תמונות.
האינטרנט הפך לזירה המרכזית שבה אנחנו חושפים את חיינו ואת חיי הקרובים לנו, ולא בפעם הראשונה אני תוהה מה פשר התופעה הזאת?
מדוע דווקא בפורים אנחנו מציגים לעיני כל את ילדינו?
מה אנחנו מבקשים להראות כשאנחנו מראים את תמונת הנסיכה היפה המאופרת או לוחם העל הנועז עם חרבו הפלסטיקית הארוכה?
 התגובה הראשונה שלי היתה: בדיוק כשאנחנו מתחפשים אנחנו מסכימים לחשוף את עצמנו,
או בניסוח שונה, בדיוק כשאנחנו מחצינים את המאוויים שלנו (להיות יפים יותר, להיות חזקים יותר) אנחנו מסכימים לשתף בהם הרבה אנשים.
 ייתכן שאנחנו משלים את עצמנו שאף אחד לא ממש יגלה את האמת כי אנחנו עושים זאת דרך ילדינו.
 ובכל זאת, למה דווקא בפייסבוק?  עיון באלבומי המשפחה מעיד שכמובן פייסבוק לא המציא את תמונות הפורים.
 כל אלבום כזה מראה שגם אמא ואבא, סבא וסבתא, כולם הצטלמו במיוחד לרגל החג:
אמא מלכת אסתר, אבא קאובוי וסבתא חיילת, וכולם מחויכים ומאופרים בסטודיו של הצלם השכונתי.
 ואני בטוחה שגם אתן תהיתן, מהו בדיוק אותו הצורך, שכבר קיים מזה דורות אחדים,
שגרם אז לאמהות לטלטל את ילדיהן הרכים אל הצלם, להתאפר ולהתחפש במיוחד לכבוד הצילום, לחייך ולהנציח את הרגע?
ולנו כיום לעשות אותו דבר ולהנציח את ילדינו בפייסבוק. האם זה צורך אישי או צורך חברתי?
לתחושתי, ההנצחה מבקשת להציב משהו במרכז הזיכרון האישי והמשפחתי.
 אנחנו מבקשים להנציח שני דברים סותרים ומשלימים ושניהם מחברים בין האספקט האישי לחברתי:
ראשית, אנחנו מבקשים להראות עד כמה התא המשפחתי שלנו הוא תא משפחתי נורמטיבי ופרודוקטיווי,
המסוגל לספק בקלות את תכתיבי התרבות שבתוכה אנו חיים. הכאן ועכשיו שלנו מלא במשפחות בדגמים שונים:
חד הוריות, חד מיניות, משפחות מורכבות משני משקי בית קודמים ועוד ועוד. והנה, בפייסבוק יכולים כל הדגמים להציג עד כמה היטיבו לעמוד בתכתיביה של החברה,
 כפי שהם מיוצגים על ידי טקסי החגים השונים. לא רק שהצלחנו לעמוד היטב בציוויה של הגננת ולייצר עץ לט”ו בשבט, תחנת כוח גרעינית מגביעי פלסטיק של גבינה או תחפושת יפה,
אנחנו יכולים להצביע על הצלחתנו בעיני חברינו ומכרינו.
הדבר השני שאנו רוצים להציג הוא דווקא את הייחוד שלנו כמשפחה,
את היותנו משפחה בולטת לטובה במידת ההשקעה שלנו, מצטיינת ויצירתית.
 ופייסבוק הוא מקום שבו ניתן לראות עד כמה מתאמצים הורים
 כדי לתפור, לארגן ולרכוש במיטב כספם את התחפושת המיוחדת והמקורית ביותר.
 וכך אנחנו שוב בקונפליקט המרכזי של חיי בני אנוש בכלל ושל העידן המודרני בפרט,
זה שבין ייחודיות לבין התחברות, בין להיות דומה לבין להיות שונה. בין להיות אינדיבידואל לבין להיות חלק מהקולקטיב.
 ואיך נכנס פייסבוק לתמונה? מדוע להעלות תמונות דווקא לפייסבוק?
לכך ישנן כמה סיבות. חלק גדול מהאינטראקציה החברתית שלנו כיום מתנהל דרך הפייסבוק,
וזו דרך מצוינת לשתף חברים בחדשות מחיינו. ושנית, הפייסבוק הוא זירה מתחדשת.
 הצורך בהתחדשות מחייב אותנו לקחת חלק בהעלאת החומרים לרשת – להעלות תמונות, לסמן “אהבתי” לשתף בהגיגים ובתגובות לחדשות של חברים.
 ולבסוף,העלאת תמונותיהם היפות של הילדים מפורים מאפשרת לנו גם לשמור על אלבום התמונות היפה שלנו, שישמר את הזיכרון המשפחתי והקולקטיבי לעוד דור…
בהנחה שפייסבוק ישרוד עוד תקופה ארוכה.  ולשם השוואה, פורים ממשיך לשרוד מאות בשנים ובעיקר לשגשג.
פוסט-פורים שמח!

3 תגובות

  1. עדה שלום רב,
    הפעם העלה בי הפוסט שלך רגשות עצב. וכל זאת למה?
    הפרשנויות הראשונות שלך בקשר ליחצון המשפחה בעצם מעידות על הכוח שאנו כבני אדם נותנים לחברה על חיינו.
    על החשיבות של מה יחשבו ומה יגידו. הערך שלנו כבני אדם וכמשפחה תלוי בהשקפותיהם של אחרים עלינו. במקום שנצא מתלות לחופש ( שימו לב בתוך המילה תחפושת צפונה המילה חופש) מעבדות לחירות ולגאולה פנימית אנו עסוקים ומושפעים מן החוץ ומן האחר. הערך שלנו, הייחוד שלנו אינו נגזר מעצם היותנו, אינו נשאב מכוחותינו אלא מן החוץ. עצוב!
    יחד עם זאת, אני מניחה שבוודאי יש עוד משקפות להביט על התופעה.
    בהזדמנות זו מאחלת לכולנו לצאת לגאולה פנימית ולקיים את ” לחופש נולדנו”.
    עינת גבע, מכון אדלר.

  2. עדה, שלום.
    גם אני מצטרפת לעצבותה של עינת גבע וחושבת שתופעת הפייסבוק בכלל מעידה על עליבותה של החברה כחברה וכפרטים ומעידה יותר מכל על הריקנות שחשים רבים מאתנו שאינם מסוגלים לשמוח לבד בבית, עם עצמם ועם משפחתם וחייבים לשתף בשמחתם את העולם כולו.
    אבל יש תקווה ודווקא אחרי פורים שזהו ערב פסח, חג החירות, הגאולה, ההשתחררות מהעבדות (שאנו כופים על עצמנו לעיתים קרובות) לחירות אמתית, בלי מסכות ובלי תחפושות…
    הלוואי

  3. נהנית מאד מהתובנות שלך בהתבוננות בדרכי חיינו וחיי ילדינו/נכדינו. כנ”ל לגבי כל המאמרים שקיבלתי ממך ואני מפיצה אותם בין מכרותי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

דו לשוניות אצל ילדים

ד”ר אניטה רום וורדה קרייזר M.A., קלינאיות תקשורת  ספטמבר 2020   כ-40% מהילדים בישראל גדלים עם חשיפה לשפה אחת או יותר. זהו מצב שקיים במשפחות

ראיון חברתי עם גלי בן סירה

ראיון חברתי עם גלי בן סירה, תל אביב, גננת בגן שורשים הדר יוסף. ראיינה: אוריה לוס מיטלמן.   גלי היא גננת מעל 10 שנים במגזר

אבחון וטיפול בדחיקת לשון 

אריאלה פישרונג-עבודי (M.A.) וד”ר אניטה רום   מהי דחיפת לשון או דחיקת לשון? הפה שלנו הוא איזור בו נמצאים אברים שונים (שיניים, לשון, שפתיים, חיך

וויתור ותיווך לענייני מחלוקות

מאת: משה פולטורק רציתי לדבר איתכם על הנושא של תיווך לילדים במצבי קונפליקט בכלל, וביתר דיוק לגבי הנושא של ויתור לחבר. לאחרונה כשהייתי בפארק השכונתי

להיות חברותי בגיל שלוש

מאת: משה פולטורק בארבעה החודשים האחרונים עברנו תהפוכות בניסיונות לבנות מסגרת עבור ילדינו. בהתחלה בנינו מסגרת באופן מלא, ואחר כך ניסינו לשלב אותה עם הלימודים

קשרים חברתיים בגיל הגן

מאת: משה פולטורק בימים האחרונים אחד מיסודות האני מאמין שלי התחדדו פתאום – כשקלטתי שלא משנה כמה אבא טוב ואיש חינוך מלומד ומנוסה – לעולם