"שנה הלכה, שנה באה
אני כפי ארימה
שנה טובה לך, אבא,
שנה טובה לך, אמא
שנה טובה, שנה טובה!"
אני לא יודעת האם אתם מכירים את כל הבתים של השיר המקסים הזה, שכתב לוין קיפניס בשנות ה-50. כהרגלינו שרנו אותו גם השנה בארוחת החג, ולראשונה שמתי לב לתופעה מעניינת: הילד הדובר בשיר, שולח ברכות שנה טובה: לאימא, לאבא, ואחריהם לדודו הגיבור, לנוטר בעיר ובכפר (מי יודע היום מהו "נוטר"?). עד כאן הבתים המוכרים.
בהמשך, מוסר הילד ברכות שנה טובה לשלל האנשים הבוגרים בחייו, אשר שומרים, מגינים ומאפשרים לו לחיות בארץ: לטייס אמיץ (רוכב במרום שמים), למלח עברי (עושה דרכו במים), ולכל עמל בניר וגם במלט (ללא אזכור דת ולאום!). ורק לבסוף, בבית האחרון, נאמרת גם שנה טובה ומתוקה "לכל ילדה וילד".
ומה משך כאן את תשומת לבי? ולפתע הבנתי עד כמה הזמנים השתנו. בשנות ה-50, הילדים המנומסים שולחים איחולים וברכות לכל בעלי התפקידים החשובים בחייהם. (אפשר לשאול מדוע מאחלים שנה טובה רק לאמיצים ולשומרים ולא גם "למורָה ולגננת", אחרי הכל גם הן אמיצות ועמלות… אבל זה נושא אחר).
הפליאה אותי העובדה שהילדים והילדות בשיר נזכרים אחרונים! זה בלט לי כל כך על רקע היחס המועדף שילדים זוכים לו בימינו, כיום אנחנו רגילים לשים את הילד במרכז, במקום הראשון ובראש סדר העדיפויות שלנו. אנחנו שואלים את דעתו בכל נושא, מתחשבים בו ללא הרף, מכבדים אותו ולא דורשים שיכבד אותנו.
החברה שלנו כיום הרבה יותר אינדיבידואליסטית, והחינוך שלנו שם דגש על טובתו והעדפותיו של הילד, העבודה שלנו כהורים, כגננות וכמחנכים נתפסת לעתים כמובנת מאליה. בשנות ה-50, כחלק מהחינוך ברוח הסוציאליזם שראה את החברה כמכלול היררכי, בו על הילדים היה מוטל להכיר תודה ולכבד את המבוגרים. אילו היה נכתב השיר היום, היו מילותיו כנראה –
"שנה טובה ומתוקה, לי, לעצמי ולכל מי שאני מכיר."
שנה טובה לדוד גיבור
אשר על המשמרת
ולכל נוטר, בעיר, בכפר,
ברכת "חזק" נמסרת.
שנה טובה, שנה טובה!
שנה טובה, טייס אמיץ,
רוכב במרום שמיים,
ורוב שלום מלח עברי,
עושה דרכו במים.
שנה טובה, שנה טובה!
שנה טובה לכל עמל
בניר וגם במלט,
שנה טובה ומתוקה
לכל ילדה וילד!
שנה טובה, שנה טובה!
(לוין קיפניס)
מוזמנים לשמוע את השיר בלחיצה כאן בביצועים ישנים ונדירים באתר "זמרשת" – אתר ששווה להכירו
ומרכז שירים עבריים נדירים.
