עקרונות פסיכואנליטיים בטיפול ביחסי אם-ילד: לצפות, לחכות, לתהות

יחסי אם-ילד

 

  .(MUIR ELISABETH (1992
WATCHING, WAITING, AND WONDERING: APPLYING PSYCHOANALYTIC PRINCIPALS TO MOTHER INFANT INTERVENTION
INFANT MENTAL HEALTH JOURNAL. VOL. 13 NO. 4 PP. 319-2328

 

תקציר – יחסי אם-ילד

קיימת הסכמה שחזרה על דפוסי יחסים בין-דוריים עוברת בירושה בתוך יחסי אם-ילד.
ההשקעה הרבה המאפיינת את יחסי האם והילד הופכת אותם לזירה ראשית לביטוי של קונפליקטים
לא פתורים במערכות היחסים של האם. תהליך זה מתרחש דרך תגובות האם לילד שבהם היא משליכה
לתוך הילד שיוכים או ייחוסים (ATTRIBUTES ) שלמרות היותם סמויים יש בהם השקעה רגשית חיובית
או שלילית רבה. תהליך זה מוליך ליצירה אינטראקציונית מחודשת של מערכת יחסים שלמה המשקפת
את חוויות היחסים של האם בעבר ובהווה. כאשר העבר הקונפליקטואלי של האם אינו פתור ואינו ממותן
על ידי יחסים בהווה, האינטראקציות שלה עם הילד מופעלות יותר על ידי תפיסות אלה מאשר על ידי
הערכה מציאותית של היכולות הממשיות של הילד. קשיים באכילה, שינה וטיפול בבעיות התנהגות אחרות
הן לעיתים קרובות ביטויים של מצבים כאלה. סדרה של הוראות הניתנות לאם, והנראות לכאורה פשוטות
ביותר, מאפשרות לילד ליטול את היוזמה בשינוי האינטראקציות וכך להיות בעלות פוטנציאל לשנות את
מערכת היחסים.

וויניקוט העיר ש”באנליזה מתעוררת השאלה: כמה יכול האדם לעשות?” והוסיף ” בקליניקה שלי המוטו
הוא: כמה מעט ניתן לעשות?” (וויניקוט 1962/1976 עמ’ 166). מאמר זה יתאר התערבות עם אמהות
וילדיהן שבה, לכאורה, נראה שנעשה מעט מאוד. בהתערבות זו, הפעולה הטיפולית המרכזית מתרחשת
במרחב המשחק שבין האם לילד. הילד הוא היוזם; והחומר העולה בפגישה הוא הפעילות של הילד
(JOHNSON DOWLING & WESNER 1980 MUIR ET AL 1989 ). הקלינאי מספק סביבה בטוחה,
מכילה, ומחזיקה שבה האם יכולה לחקור את רגשותיה ולעיתים זכרונותיה, המתעוררים בעקבות הפעילות
הספונטנית והבלתי מכוונת של הילד. להתערבות זו אנו קוראים בשם המקורי: צפה, חכה, תהה-
WATCH, WAIT &WONDER (JOHNSON ET AL 1980 ).

בפרק הבא יתואר הבסיס הקונספטואלי של WWW. בפרק שלאחריו, שבו תתואר הטכניקה ויוצג מקרה,
ניתן יהיה לראות שבתהליך מתרחש הרבה יותר ממה שנראה בתחילה לעין.

המושג של ה”SELF” הוא שימושי בהבנה של המכניזם של השינוי בהתערבות זו. האני יכול להתפתח
רק בהתייחסות לאחר, או ביתר דיוק בהתייחס לדמות אם. דבר זה תואם את ההערה של וויניקוט:
“אין דבר כזה כמו תינוק”, שפירושו שבכל פעם שמישהו מוצא תינוק מישהו מוצא טיפול אימהי, וללא טיפול
אימהי לא יהיה תינוק” (1960 עמ’ 39 ). החיבור שבין גישה זו לבין התהליכים של הזדהות השלכתית מצידו
של התינוק (קליין 1946 1955/1975 ) יכול להיות כאן לעזר. קליין הניחה שקיים תהליך מנטלי, הזדהות
השלכתית, שלפיו התינוק משליך לתוך האם מצבים רגשיים שאינו יכול להכילם. ובעזרת תהליך של אינטרויקציה,
הוא מזדהה עם מה שהשליך. יחד עם זאת, השלכות אלה עוברות בלית ברירה שינוי על ידי יחסי האוביקט
המופנמים של האם עצמה או על ידי מערכות היחסים המופנמות שלה. יחסי אוביקט מופנמים אלה משתקפים
באינטראקציות עם הילד, בעיניה ובהבעות הפנים של האם. השתקפויות אלה יכולות ליצור דימויים שהשתנו
ועוותו או הפכו ליצורים גרוטסקיים, כמו במראה מעוותת ביריד, והם עשויים להיות דומים למשהו שעלול
להחוות כאמיתי. קליין לא התייחסה ברצינות לאופי ההדדי והאינדוקטיבי של ההזדהות ההשלכתית של האם
ושל אספקטים של עולם האובייקטים המופנם שלה כלפי הילד שלה.

תהליך השלכתי זה הוא האמצעי שבעזרתו הדחף לחזור שוב על דפוסים מוכרים (פרויד 1914/1961 )
מופעל בתוך היחסים הראשוניים אם-ילד. זהו גם האמצעי שבעזרתו מופעלות, מתגבשות או משתנות המערכות
של ההעברה הבין- דורית של אובייקטים מופנמים. אינטראקציות אלה , המתרחשות בחודשים הראשונים לחיי
התינוק, הם מה שTREVARTHEN (1980 ) כינה “PROTOLANGUAGE ” ומה ש- MUIR (1982 )
המשיג כ: “תהליך טרנספרסונלי “. הם מתרחשים במרחב המשחק שהאם והילד מתחלקים בו שהוא אנלוגי
למושג של העברה והעברה נגדית. פרויד אמר:” אנחנו מתייחסים לצורך לחזור על דפוסים כאילו הוא לא מזיק,
ואפילו מועיל, על ידי כך שאנו מאפשרים לו להביע את עצמו במקום מוגדר. אנחנו מקבלים אותו לתוך ההעברה
כמגרש משחקים שבו אנו מאפשרים לו להתרחב בחופשיות כמעט מוחלטת… כך, ההעברה יוצרת מרחב ביניים
בין מחלה לבין החיים האמיתיים שבו מתרחש המעבר מאחד לשני… זוהי חתיכה של חוויה אמיתית, אולם
חוויה שנעשתה אפשרית על ידי תנאים מאוד נוחים ומטבעה היא זמנית… (עמ’ 154). השימוש שלו במונח
“מגרש משחקים” כמטפורה להעברה בפסיכואנליזה מציינת קשר עם מגרש המשחקים או מרחב המשחק
שבין אם לתינוק.

ההתערבות

הוראות
הטכניקה דורשת שהקלינאי יבקש מהאם:
· לשבת על הרצפה עם הפעוט
· ללכת אחרי היוזמות של הפעוט
· להענות לילד רק כאשר הוא יוזם זאת
· לא לכוון את הפעילות בכל צורה שהיא
· בפשטות: לצפות, לחכות, לתהות

מבנה

הפגישה מחולקת לשניים. החלק הראשון הוא חלק המשחק, שבו הפעוט הוא היוזם. אורך החלק הזה כ- 30 דקות
אולם ניתן לסיימו בכל עת שנראה שהפעוט או האם עייפים, מוטרדים או לחוצים. החלק השני כולל כ- 20 דקות
שבהן האם יכולה לדבר על ההסתכלויות וההבנות שלה לגבי פעילות הפעוט ועל החוויות שלה, מה חשבה והרגישה
וכך לערוך קישור לחווות קודמות שלה עם אימה או אביה. הפגישות מתקיימות אחת לשבוע במשך 8 עד 20 מפגשים.
תהליך

בכל המקרים מצאנו דפוס ניתן לניבוי של התערבות. בפגישות הראשונות התינוק עסוק בבניית הבטחון שלו באם
כבסיס בטוח. אחר כך הוא מתחיל להשתמש באם כחפץ בדרך שמשקפת את המאבק של הפעוט לזכות ב”מזון”
היחסים שחסר לו ושהוא הכרחי להתפתחותו. חלק מתהליך זה דורש מהאם שתהפוך גם למיכל (BION 1962 )
וגם מראה (וויניקוט 1971) של חווית הפעוט. בפגישות האחרונות השימוש באם הוא באופן ברור כבסיס בטוח
שממנו יכול הפעוט לחקור ולעשות מניפולציה של משחקים וצעצועים בחדר.

תיאור מקרה

טרוי, בן חמישה וחצי חודשים והוריו הופנו לקליניקה כיון שבמשך שלושת החודשים האחרונים לא עלה טרוי במשקל.
חוסר שגשוג זה, שאימו חשה שמאיים על חייו, היה קשור למצב קשה במשפחה. חוסר היכולת של הוריו להרגיע
אותו גרם להם לתסכול ולחוסר אונים. מצוקה התחברה לרעב, ויעילות האם היתה מוגבלת להצגה של השד.
ההורים חיפשו עזרה ממקורות רבים אבל שום דבר לא עזר לזמן ארוך וחוסר האונים של טרוי והוריו באו לידי
ביטוי באופן גרפי במהלך פגישת ההערכה בתנוחות חסרות החיים שלהם ובצורת ההאכלה שנראתה כמו מאבק
להישרדות. הוריו של טרוי לא היו נשואים וחיו על פי חוזה במשך שלוש שנים. אלו היו יחסים שניים לשניהם.
לאם היתה ילדה בת 7 מנישואיה הקודמים. בני הזוג פנו זה לזה לניחומים לאחר התפרקות יחסיהם הקודמים.
האם נכנסה להריון שנה וחצי לאחר היכרותם אולם עברה הפלה מלאכותית ונכנסה שוב להריון לאחר שנה.

בהיותה בהריון הרבתה האם לנסוע לארה”ב כדי לבקר את אביה הגוסס מסרטן. האב מת שישה חודשים לפני
שטרוי נולד בדיוק כשהחלה להתרחש התקרבות רבה יותר ביניהם. האם חשה שלא התקרבה לאביה כיון שאימה,
שמתה חמש שנים קודם לכן, הפריעה ליחסים ותרמה לכך שהאם ראתה את אביה כחלש, לא יעיל, ומעורר רחמים.
אמה של האם היתה גרמניה ופגשה ונישאה לבעל האמריקאי הצעיר שלה כששירת בצבא באירופה אחרי מלחמת
העולם השניה. היא היתה בוגרת ממנו בעשר שנים. כשהגיעה לארה”ב, משפחת האב והקהילה כולה החרימו
אותה. היא היתה מבודדת והקדישה את זמנה לתפירה ובישול והגישה כמויות גדולות של אוכל לשולחן ועסקה
בניקיון כפייתי. האם ידעה מעט מאוד על עברה של אימה מלבד העובדה שהגיעה לארה”ב עם 48 זוגות נעליים
ושבמהלך המלחמה שחתה באגם עם גופות. האם היתה הבכורה והיו לה שלושה אחים צעירים שנולדו במרווחים
קטנים אחד אחרי השני. המשפחה עברה לעיתים קרובות והתמודדה עם קשיי פרנסה.

הערכה

במפגש ההערכה הראשון, טרוי הוחזק כל הפגישה על ידי אימו כשפניו מופנים החוצה. היא נאלץ לעיתים קרובות
להתאמץ כדי לתת מבט קצר באימו. בעוד שהאם דיברה על הנסיונות הלא מוצלחים לקבל עזרה מרופאים רגילים
ואלטרנטיביים ניתן היה לראות אינטראקציה מעניינת בין האם לטרוי לגבי צעצוע קטן שהדגים את המאבק ביניהם.
שניהם החזיקו אותו במשותף ואף אחד מהם לא זכה להחזיק בו ולשחק בו בנפרד. מאבק זה בא לידי ביטוי גם
במהלך ההנקה במפגש. טרוי היה יונק מספר שניות ואז היה זורק עצמו מהשד, מתנשף כאילו הוא חסר אוויר
ומתחבר מיד שוב לשד. דפוס זה אפיין את כל ההנקות.

בתחילה הוצע למשפחה לעבור טיפול משפחתי: במהלכו עסקו במאבקה של רבקה בת השבע למצוא לעצמה
מקום במשפחה החדשה. האם חשה רגשי אשמה ואמביולנציה כיון שרצתה לטפל בטרוי ללא ההפרעות של
רבקה במהלך שעות ההנקה, שבהן דרשה יותר ויותר תשומת לב מהאם. למרות שבמהלך החודשים הבאים
חלו שיפורים בתוך המשפחה, טרוי לא התפתח ולא עלה במשקל. כשטרוי הגיע לגיל עשרה וחצי חודשים לא
חל שינוי. המטפלים חשו שהוא מאבד זמן התפתחותי חשוב, ולפיכך החליטו להתמקד ביחסי האם והילד,
והציעו להם להשתתף בפגישות של WWW.

הערכת של המשחק החופשי

במהלך פגישת ההערכה האם הרימה את טרוי כמו בובה, הניחה אותו מולה ו”האכילה” אותו את הצעצועים
אחד אחרי השני. טרוי היה לוקח כל צעצוע, בקושי מחזיק אותו ואז זורק אותו הצידה, בכך דחה באופן ברור
את כל מה שאימו ניסתה ל”האכיל אותו בכוח”.

תיאור הטיפול

בפגישה הראשונה קיבלה האם את ההוראות לשיטת WWW. היא שכבה על צידה ובחנה את טרוי. בתחילה
הוא היה איטי ולא בטוח כשהרים את הצעצועים ובדק אותם. בהדרגתיות הוא זחל קרוב לאמו ולבסוף התרכז
במשחק בבובה קטנה. הוא נשאר לצידה ושיחק עם הבובה תחילה בידיו ואחר כך בפיו. כשעשה זאת האם נעה
והתעגלה סביב גופו ויצרה בכך שטח סגור. טרוי יצר דפוס של הכנסת הבובה לפה, הוצאתה ובחינתה.
תקופות הבדיקה עם הפה התארכו והגיעו לבסוף למצב שבו החזיק את הבובה בפיו ללא עזרת ידיו ועל פניו
ארשת נצחון. התנהגויות אלו לוו במצבים שבהם טרוי נע כדי לחקור את פיה של אימו ואחר כך חזר לבובה.
אחר כך נע כדי לחקור את פניה ופיה של אימו עם ידיו ועם פיו. תחילה ניסה למצוץ את פניה ואחר כך הכניס
אצבע לפיה. האם חייכה וגיחכה לעיתים קרובות והיתה תחושה של יעילות והפעלה שלא באה לידי ביטוי
אצל טרוי בתצפיות קודמות.

במשוב שלאחר הפגישה העירה האם שזו הפעם הראשונה שטרוי שעשע את עצמו, וש”הוא היה זקוק לדרך
פנויה אליה” ושהוא “השתמש במילים רבות”. ואחר כך הוסיפה שהוא מבזבז אוכל רב ושהיא לא יכולה להרשות
זאת לעצמה. “הוא אוכל מעט ואז זורק את השאר, כאילו זו דחיה של ההזנה שלי. חלק ממני תוהה אם הוא
מרעיב עצמו למוות ! האם הוא כה רעב שאינו יודע מה הוא רוצה? היכן אני טועה?” היא המשיכה:
“אני חושבת שזה קשור למשהו עם אימי. היא בחרה את כל הבגדים שלי או עשתה אותם בעצמה.
לא היתה לי תחושה שבחרתי מה שרציתי ללבוש. זה מחזיר את תחושת התסכול. אימי תמיד בישלה יותר
מדי והרגישה עוינות וכעס אם לא אכלנו הכל. יש הרבה מאבק בגוף הקטן הזה, כזה מאבק כדי לחיות”.

בפגישה השניה, השלישית והרביעית החלה להתפתח בהדרגתיות פעילות חדשה שכללה שימוש מיוחד באם.
בצורה זו, היא לא שימשה כבסיס בטוח אלא כאובייקט או מיכל. טרוי דחף באם את אפו באופן כועס, רעב,
חופר בה מקרב את כל גופו לכל גופה ואחר כך זורק את עצמו ממנה. באותו אופן שבו התייחס אליה בעת
ההנקה ובאותו אופן בו התייחס לצעצועים. בפגישה הרביעית, משחק זה הגיע לשיא בעת שטרוי חיפש
בסקרנות עצומה ובאינטנסיביות רבה בתיק של האם.

במשוב שלאחר הפגישה, האם אמרה שחשה ש”ההשקעה” שלה בטרוי הובילה לבעיה בהנקה. היא דיברה שוב,
בפירוט רב יותר, ועם רגש רב יותר על הצורך העצום של אימה שבני הבית יאכלו את כל האוכל שהכינה.
היא תיארה כיצד, ככל שהשנים חלפו, נהגה האם לבלות יותר משעות הארוחה בחדר השינה שלה.

הפגישה שלאחריה היתה קשה מאוד לצפיה. האם שכבה על הרצפה כאילו לאחר אירוע קטסטרופלי.
היה נראה שהיא שקועה בעצמה, וטרוי נע בין התקפים של משחק כועס ולא יעיל בצעצועים לבין שימוש מתסכל
וכועס באם, ולעיתים נסיונות לא מוצלחים, להאכיל אותה וופלה. גופה של האם הפך רך בתגובה לפעילות זו,
אולם היה נראה שאינה מסוגלת להגיב כדי להענות לצרכיו. טרוי החל לבכות ללא ניחומים והמטפלת הפסיקה
את הפגישה. היה מעניין לראות שבמהלך המשוב האם דיברה, לראשונה, בפירוט ובמצוקה רבה, על ההפלה
שהיתה לה. היא אמרה שהפילה כיון שחששה שבובי יעזוב אותה. היא דיברה על נטישות בעבר, במיוחד
על הנטישה שנטשו את אימה, במיוחד משפחת האב. בפגישה זו היא הבינה לראשונה שהיא נכנסה להריון
עם טרוי בערב השנה להפלה.

כאשר שאלה המטפלת האם חשבה על התינוק שהפילה, גילתה שחלק ממנה מאמין שנשמתו של טרוי היתה
נשמתו של התינוק המת ושהוא בחר בהם כהורים כדי להעניש אותם על שלקחו את חייו. היא אמרה בעצב:
“בסופו של דבר, מה שאתה עושה זה לקחת חיים”.

בפגישה הבאה וגם לאחר מכן, טרוי לא היה כל כך עסוק עם אימו כמו שהיה בפגישות הקודמות.
משחקו הפך יותר ויותר מאורגן.

במשוב שלאחר הפגישה השישית, האם תיארה קושי שיש לה “עם שכנה מהקומה שמתחתיה, שיש לה יכולת
חברתית אבל היא מזניחה את ילדיה. אנחנו גרות באותה כניסה. היא שמה את הזבל שלה בצד שלנו. הצורה
בה הבית נראה מביישת אותי. הבנתי שיש כאן קשר לרגש הבושה שהרגשתי כלפי הבית של אימי”.

בפגישה העשירית טרוי שוב גילה שליטה רבת כוח על הבובה שבפיו, והוא הדגים משחק חקרני ממוקד ומגוון.
לאחר פגישה זו אמרה האם שהיא מרגישה הרבה יותר טוב כאם, והוסיפה: ” אני מרגישה שיש הרבה יותר
מקום ליצירתיות, הרבה יותר הנאה כי אני נהנית לעשות דברים איתו”. דעתה הוסחה על ידי הנסיונות של טרוי
להשיג כמה חתיכות של עוגיות משקיק פלסטיק. היא פנתה לעזור לו והתפתחה ביניהם אינטראקציה שסיפקה
את שניהם, שבה כל אחד האכיל את השני בהנאה רבה. האם אמרה: “זה היה חסר לי” המטפלת הוסיפה:
“זה היה חסר לשניכם”.

בפגישה השתים-עשרה, שבועיים לאחר מכן, ממש לפני שעזבו, הוציאה האם תמונה מהתיק, זו היתה תמונה
של אימה. היא אמרה: “אני רוצה להראות לך משהו יש לי תמונה שהיתה מונחת בארנקו של אבי במשך 38 שנים…
נכון שהיא יפה? עשיתי רסטורציה לתמונה , הייתי כל כך נרגשת כשראיתי את התמונה. הצלם עשה עבודה מצוינת.
זו אחת התמונות היחידות של אימי שבה היא נראית שקטה ורגועה”. בעוזבם, האם וטרוי החזיקו בובה קטנה בפיהם.
האם אמרה: “זה שלי, זה שלי!”. היא צחקה ואז אמרה בגרמנית “חמודי, יקירי” אלו היו מילות חיבה אותן שמעה
בוודאי מאימה.

דיון

“המושקעות” של אם בתינוק שלה היא ענין פרדוקסלי. זהו כלי שדרכו הקושי של האם ביחסי אוביקט, מובע על ידי
חזרתיות כפייתית, חודר לתוך מרחב המשחק של הילד כדי להפוך חלק מהחיים האינטראקציוניים בינה לבינו.
הדבר משאיר מעט מרחב מחיה לתרומות היצירתיות של הפעוט ולכך יש אפקט משתנה כמו שיש לאינטרפרטציה
טיפולית המגיעה בזמן. יחד עם זאת, המושקעות האימהית מציעה גם את הפוטנציאל הגדול לשינוי, לכך שמשהו
יותר אופטימלי יתהווה בינה לבין הפעוט. תכנית ההתערבות של WWW מגייסת מושקעות זו ומשתמשת בה
כדי לעודד את הדחף לתיקון שמאפיין יחסים מוקדמים אלה. המסגרת של התכנית: מרחב למשחק בטוח ומוגן
לילד וההוראות שעל ההורה ללוות את היוזמות של הילד מפעילות כפתור המכבה את הכוח של ההשלכות של
האם בכך שהוא מפסיק את הפעולות והתגובות הפולשניות והמפריעות שלה.

היא הופכת לתרפיסטית עבור הילד שלה. לתוך המרחב שנוצר, המוגדר כפי שוויניקוט הציע כמרחב פוטנציאלי,
הפעוט מתחיל לחוות את עצמו, חוקר ובודק את עולם החפצים. יחד עם זאת, לא רק המניפולציה או המשחק
עם החפצים לכשעצמם הם שיוצרים תחושה של ‘אני’: המשכיות של האני, יכולת של האני, בהירות של האני,
יעילות של האני (STERN 1986 ). אלא, דברים אלה, שעליהם פועל הפעוט במהלך מפגש עם אדם אחר,
במקרה זה האם, הם שמעובדים לתוך תחושת האני של הילד (MEARES 1990 ). לאמיתו של דבר,
האם מעצבת באופן רגשי את חווית התינוק ונותנת להן מובן שללא ספק מכיל אספקטים של חוויות יחסי
האובייקט המופנמות שלה, אבל באופן אופטימלי משאיר מקום ליצירתיות של הפעוט, לCORE או לאני
האמיתי שלו, או ביתר דיוק, לאני הפוטנציאלי (MUIR 1991 ). בצורה זו ניתנת לאם ההזדמנות לרפא את
הפעוט ובו בזמן הפעוט מרפא את האם.

(SYMINGTON 1986 ) הציע שבאנליזה של מבוגרים, המטופל פועל כמטפל לאנליסט. זה מעורר את המחשבה
שקיימת מקבילה בין פסיכותרפיה אם-ילד לבין אנליזה של מבוגרים. לדעה זו יש תמיכה מהחוקר SEARLES
המעריך ש”אחד הדחפים המולדים החזקים של האדם הוא כלפי אנשים אחרים, דחף המתחיל בשנים הראשונות
לחיים ואפילו בחודשים הראשונים והוא בבסיסו דחף פסיכותרפויטי”. הוא טוען עוד “שהמטופל חולה כיון שהדחפים
הפסיכותרפויטים שלו היו נתונים לתהפוכות כאלה שהם הפכו אינטנסיביים מדי, מתסכלים בחוסר המילוי או
ההכרה בהם… במושגים של העברה, מחלת המטופל מבטאה את הנסיון הלא מודע שלו לרפא את המטפל”
(SEARLES 1975 עמ’ 95 ). הדחף הפנימי הפסיכותרפויטי של הפעוט ושל המטופל המבוגר ניתן להגדרה טובה
יותר כ”דחף פנימי לבסס קשר רגשי חיובי והדדי” (MUIR 1991 ), או “דחף פנימי לעורר תגובה שמחה מהעולם”
(SLOANE 1991 ).

המטופל מלמד את האנליטיקאי משהו על הסביבה המיוחדת אותה חווה המטופל (EMDE 1988 ) עם הוריו
דרך יצירה או בריאה מחדש של אותן חוויות שיש לו ביחסיו עם האנליטיקאי. על האנליטיקאי להרהר בתגובותיו
כלפי המטופל, שיושפעו בחלקן מהחוויות המופנמות שלו, זאת כדי לעזור להבנה שלו את המטופל.
העבודה הפרשנית דורשת שהאנליטיקאי יעשה אנליזה לעצמו כדי להקל על ריפויו של המטופל.
כך, במקביל המטופל עוזר לתהליך האנליזה של האנליטיקאי.

בתכנית WWW הפעוט מלמד את האם משהו על החוויות הספציפיות שלו בסביבת ההורים. במהלך זמן
המשוב האם מהרהרת ועושה רפלקציה על התגובות הספונטניות שחוותה ושלא יכלה לבצע, בעת שצפתה
בפעילות ובתגובות של ילדה. המטפל מעורר אותה להבין כיצד תגובות אלה קשורות לחוויות היחסים שלה
בהווה ובעבר. כך, ניתן לומר שהפעוט מקל על האנליזה של האם בעוד שהאם מקלה על הפעוט להיות
מעורב מחדש בתהליך ההתפתחות הפוטנציאלי שלו.

ברמה אחרת, הצמד אם-ילד מלמדים את המטפל על היחסים ביניהם. כמו באנליזה, על המטפל להחזיק את
הצמד בטיפול על ידי כך שהוא מספק מסגרת בטוחה, עקבית ואמינה כדי להכיל ולעשות סינטזה לתוכן המילולי
והבלתי מילולי של פגישה. המטפל אינו מפריע, אינו פולש, אינו מכוון ואינו מתערב בעבודה המתרחשת בין האם
לילד. המטפל נמצא עם הצמד באותו אופן שבו הוא מבקש מהאם להיות עם ילדה. לפעמים, כמו האם, גם המטפל
חווה חרדות קשות ותחושה של חוסר אונים ועליו להכיל את הדחף החזק להחליף את החרדה וחוסר האונים
שלו עם מילים או פעולות. תגובות אלה, שבחלקן מופעלות על ידי הצפייה באינטראקציה ובחלקן מופעלות על ידי
חוויות הילדות של המטפל, יש צורך להכיר בהן ולהבין אותן. לנטפל יש פיתוי לרוקן את הגילויים שהצמד מגלה
על היחסים ביניהם על ידי הוראה, הדרכה, עצה, או אינטרפרטציה. יש להתמודד עם פיתוי זה על ידי אמונה
בתהליך רב כוח זה. לדעתי, ההשקעה של המטפל ושל האם בעבודה זו משקפת את הצורך של כל אחד מהם
להבין משהו בסיסי בעצמם. הדבר נכון גם לגבי פסיכואנליזה.

סיכום 

היחסים בין טרוי לאימו הם כאלה שבהם שניהם חוו חוסר יעילות, חוסר אונים, תסכול, ומאבק להשיג שליטה
על ידי סירוב להיענות להזנה של האם, במיוחד בצורה של מזון. היתה זו חזרה על חווית האם ביחסיה עם אימה.
במהלך פגישות ההתערבות של ה- WWW היחסים הנוקשים, המוגבלים והדוממים שהתרחשו באינטראקציות
שבין האם לילד הפכו למעורבות רחבה, חיה ומהנה. טרוי החל להשמיע קולות ולבסוף מילים. הוא הפך להיות
יותר הרפתקני ואסרטיבי ולבסוף היה יכול גם להאכיל את אימו ולחילופין לקבל אוכל ממנה. ההזנה בבית הפכה
להיות פחות כמאבק והוא החל להעלות במשקל. אימו החלה להנות לשהות במחיצתו ולשחק איתו.
היא יכלה להכיר שזה הדבר שהיה חסר ביחסיהם. היה גם ברור שבמהלך הטיפול היא החלה לראות את אימה
באור יותר חיובי.

כאשר וויניקוט שאל “כמה מעט עלינו לעשות?” הוא התייחס לתהליך האנליטי, והכיר בשאיפות הפסיכותרפויטיות
של המטופל הבאות לידי ביטוי בחומר המובא לאנליזה. המטופל יוזם את התהליך האנליטי, מנהל משא ומתן עם
האנליסט על היחסים ביניהם ולבסוף מביא אותו לידי סיום. בסיום התהליך, המטופל מוכן להיות בקשר עם העולם
שמחוץ לטיפול.

בתכנית ההתערבות של WWW הפעוט הביא לאימו את הדחפים הפסיכותרפויטים שלו בצורה של פעילות.
הוא יזם את התהליך התרפויטי על ידי המשא ומתן שניהל על יחסיו עם אימו ולבסוף הביא את הטיפול לידי סיום.
סיום העבודה סומן על ידי כך שהפעוט התרחק מעיסוק ללא הרף באם ועל ידי נכונות להיות מעורב באופן מלא
במשחק חקרני, בעוד האם מתעניינת וקשובה לצרכיו.

בתכנית WWW ישנו גם תהליך מקביל: הצמד אם-ילד הביא את הצרכים התרפויטים שלהם למטפל
באינטראקטיביות שלהם. יחד הם נהלו משא ומתן חוזר על יחסיהם והשתמשו בנוכחות המקלה, המתעניינת
והמעורבת של המטפל כבסיס בטוח ממנו חקרו את יחסיהם. הם השתמשו במטפל גם כמיכל לחרדות שהתנסות
חדשה זו עוררה בהם. תהליך זה הגיע לסיומו כאשר הפעוט שיחק וחקר בחופשיות. באופן מקביל, האם ראתה
את ילדה כיחיד נפרד וייחודי ויכלה להכיר בכך שהבעיות במערכת היחסים בינה לבין הפעוט היו ביטויים של
הקשיים שלה במערכות יחסים אחרות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

דו לשוניות אצל ילדים

ד”ר אניטה רום וורדה קרייזר M.A., קלינאיות תקשורת  ספטמבר 2020   כ-40% מהילדים בישראל גדלים עם חשיפה לשפה אחת או יותר. זהו מצב שקיים במשפחות

ראיון חברתי עם גלי בן סירה

ראיון חברתי עם גלי בן סירה, תל אביב, גננת בגן שורשים הדר יוסף. ראיינה: אוריה לוס מיטלמן.   גלי היא גננת מעל 10 שנים במגזר

אבחון וטיפול בדחיקת לשון 

אריאלה פישרונג-עבודי (M.A.) וד”ר אניטה רום   מהי דחיפת לשון או דחיקת לשון? הפה שלנו הוא איזור בו נמצאים אברים שונים (שיניים, לשון, שפתיים, חיך

וויתור ותיווך לענייני מחלוקות

מאת: משה פולטורק רציתי לדבר איתכם על הנושא של תיווך לילדים במצבי קונפליקט בכלל, וביתר דיוק לגבי הנושא של ויתור לחבר. לאחרונה כשהייתי בפארק השכונתי

להיות חברותי בגיל שלוש

מאת: משה פולטורק בארבעה החודשים האחרונים עברנו תהפוכות בניסיונות לבנות מסגרת עבור ילדינו. בהתחלה בנינו מסגרת באופן מלא, ואחר כך ניסינו לשלב אותה עם הלימודים

קשרים חברתיים בגיל הגן

מאת: משה פולטורק בימים האחרונים אחד מיסודות האני מאמין שלי התחדדו פתאום – כשקלטתי שלא משנה כמה אבא טוב ואיש חינוך מלומד ומנוסה – לעולם