מבחן דנבר. לקבל ולתת – כל כך קל וכל כך קשה

האחיות בטיפות חלב בארץ נוהגות לערוך מבחן קצר לתינוקות החל מגיל 10 חודשים. המבחן קרוי “מבחן דנבר”
והוא משמש כמבחן זיהוי של קשיים ראשוניים בגיל הרך.

מבחן דנבר בוחן מה מסוגלים לעשות תינוק או תינוקת בגיל 10 ח’ ואלה כמובן דברים פשוטים מאוד (וכמו שכולנו יודעים
בגיל הרך הכל נראה פשוט והוא כל כך מורכב, עובד לפי לוח זמנים מתוכנת ומדהים). למשל לדפוק עם קוביה על
השולחן, למחוא כפיים, ליצור קשר עין מחויך, להרים צימוק בתפיסת פינצטה ולהשחיל אותו לתוך בקבוק עם פיה
לא גדולה, שמחזיקה הבוחנת.

זהו מבחן חביב שהילדים נהנים ממנו מאוד. במיוחד, כיון שכל ביצוע מוצלח זוכה להתפעלות של האם ושל הבוחנת
שהיא כאמור אחות טיפת חלב.

אחת הפעולות שהתינוק בן עשרת החודשים מתבקש לעשות היא עוד יותר פשוטה. הבוחנת מציעה לו אביזר קטן,
למשל קוביה או טבעת קטנה וכו’. הפעוט מושיט את ידו לוקח את החפץ ומשחק בו. זמן קצר לאחר מכן מבקשת
הבוחנת: “תן לי בבקשה את הטבעת” ועל הפעוט, אם הוא מתפתח כהלכה להושיט את ידו ולתת לבוחנת חזרה
את הטבעת. זהו. זה הכל. עברת את המבחן, חבוב/ה.

מה עומד מאחורי בדיקה פשוטה זו? בגיל 10 חודשים אנחנו מצפים מבן האנוש הייחודי הזה, שהוא כולו תוצר של התכנית
הגנטית האולטימטיבית של בני אנוש, לדעת שהחיים זה לתת ולקבל, לתת ולקבל, לתת ולקבל.

ואת זה הוא רק היה צריך לשכלל ב-10 החודשים הראשונים עם אמא, עם אבא, עם אחאים, לתת ולקבל לתת ולקבל,
ואז פוחת הצורך ב”לקחת”.

אבל אם התוכנה הזו של לתת ולקבל או לקבל ולתת לא פותחה כהלכה הפעוט ימאן להחזיר לבוחנת את הטבעת שנתנה
לו- “מה ששלי, שלי”. ועקב כך מה שהוא ימשיך לשכלל זה את תכונת ה”לקחת”.

על פניו, נראה ש- “לקבל ולתת” מהווה מודל התנהגות קל לרכישה. אבל אם נבחן את הדברים לעומקם נראה ש”לקחת”
או “לדרוש” הם מרכיבים יותר בסיסיים בהתפתחותו של התינוק.

התינוק/ת נולד/ת כשהוא כולו דחפים: תני לי, עשי לי, קחי אותי, האכילי אותי, השכיבי אותי, נחמי אותי, כל אחת מהפעולות
האלה הן פעולות של לקיחה, של דרישה, ודרישה לפעולה מיידית. עכשיו!

ביטוי כזה של הדחפים הראשוניים נחוצה מאוד להשרדותו של התינוק. מחקרים מראים שתינוקות עדינים, שקטים,
שאינם באים בדרישות כאלה מקבלים פחות תשומת לב מהוריהם.

אולם כדי שתינוק יוכל להיות במשא ומתן יעיל עם העולם עליו ללמוד שבמקרים רבים לקבל ולתת הן אסטרטגיות
התמודדות הרבה יותר יעילות.

ולכן, מה שאנחנו רוצים שתינוק ילמד, ממש כמעט מהרגע הראשון, הוא לדחות סיפוקים. בתחילה לשניה, ואחר כך,
לשתי שניות ולבסוף בגיל שנה אולי אפילו חמש דקות.

ומדוע זה חשוב? כי העולם אינו עומד לשירותו של אף אחד. כולנו יכולים לנהל חיים יעילים רק אם נדע לדחות סיפוקים.
ובעיקר להתבונן, לראות את הצרכים של האחר, להבין אותם ולגבש עמדה אישית פנימית שמאפשרת לנו להתגבר על ה
צורך הראשוני הבסיסי הזה “לקחת”, וכך לבנות מערך של הדדיות עם האחרים סביבנו.

האם זה קל עבור התינוק? בתחילה בודאי שלא, ולכן חשוב שהתהליך יתרחש לאיטו, ולבסוף בגיל 10 חודשים התינוק
יידע לדחות את הסיפוק שמוצע לו על מגש של כסף (הטבעת אצלו – להחזיק עוד שניה בטבעת) ויתן לבודקת.

תינוק שלא ירכוש את היכולת הזו בעיתוי הנכון עשוי להתקשות אחר כך לבנות אינטראקציות יעילות עם בני גילו,
במסגרות החינוכיות.

סקרנים איך מגיב התינוק, הפעוט או הילד שלכם? לכו לנסות. הגיבו, ספרו איך היה.

 לחצו כאן ורכשו את הספר “לגדל ילד חברותי”

 

 

 

אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

2 תגובות

  1. מסתבר שחברותיות מתחילה עוד הרבה לפני גיל שנתים וחצי…וכלים ראשונים נרכשים כבר בחודשים הראשונים של החיים. מעניין מאוד. הייתי לוקחת את זה ותולה על כל לוחות המודעות בטיפות החלב בארץ, כשבכותרת הייתי רושמת “אל תפסיקו ללמד אותם לדחות סיפוקים”… כי משום מה יש לי רושם שבגיל הגן מתרגלים הילדים לנהל את הוריהם במניפולציות משוכללות ביותר, והוהרים- אכולי מצפון וכאבי קריירה – נותנים להם כמעט כל מה שהם מבקשים. איזה דור אנו מגדלים פה???

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

חרדת זרים

האם “חרדת זרים” היא מולדת?

יש תינוקות שמרגישים בנוח עם זרים ויש כאלו שלא (למשל מחייכים אליהם, מוכנים שהם יחזיקו אותם וכו’) – האם מדובר במשהו מולד או בחינוך של