מה בין הורות לריצת מרתון? (מטאפורה לחינוך…)

פוסט מאת חגית נהיר-ירון

מה בין הורות לריצת מרתון? ריצות למרחקים ארוכים כמטאפורה לחינוך

לפני מספר שנים רצתי את המרתון הראשון בחיי. קדמה לו תקופת הכנה ארוכה של כחצי שנה, אימונים מפרכים
למרחקים ארוכים, כל כך ארוכים שלפני כן הייתי עושה אותם רק ברכב, והדרכה מקצועית ממאמן ריצה אלוף
(השם שמור במערכת למי שמתעניין). המסע לקו סיום המרתון היה ארוך ומרתק- ושני הדברים הכי חשובים שלמדתי
במהלכו, ושאני משתדלת ליישם בכל התחומים בחיי- היו:
1.הכל בראש, ואם אאמין בעצמי כנראה שאצליח 2. צריך סבלנות, (והרבה) כדי לראות תוצאות.

את האנלוגיה בטח הבנתם כבר מזמן…

ההורות כמעשה חינוכי, היא תהליך מתמשך. הרבה יותר מתמשך מהכנות לריצת מרתון.
היא מתחילה רגע לפני שנולד היצור הקסום שבזכותו אנחנו יכולים לכנות עצמנו "הורים". כבר כשאנחנו בהריון, מצפים,
מייחלים ומדמיינים את המפגש עם הצאצא המיוחל. היא ממשיכה במפגש הראשוני איתה או איתו כשהם מגיחים
מהרחם לאוויר העולם, לאורך שנות הגיל הרך והמשוכות שמלוות אותן (החל מהגמילות למיניהן דרך גיל שנתיים
האיום ועוד), לאורך גיל ההתבגרות והמשוכות המלוות אותו (את המקלט האטומי כבר בניתם? ? ), ועד לבגרות.
ההורות משנה את פניה. אך אינה מסתיימת לעולם.

במהלך המסע הקסום הזה שנקרא "הורות" אנו פוגשים את עצמנו, כפי שלא פגשנו לפני כן אף פעם. את הציפיות,
המשאלות, האכזבות, נטיות הלב, החרדות והפחדים. ואת היכולת לאהוב.

במהלך המסע הארוך הזה נדרשים מאיתנו ים של סבלנות ואורך רוח, והמון אמונה. כמה פעמים נדמה לנו שנכשלנו?
כמה סימני שאלה עולים בליבנו בדרך?

מתי נקצור את פירות ההורות?

בדיוק בשבוע שעבר שוחחתי בטלפון (כי זה מה שמותר בימים קשים אלו) עם אחת האימהות מהגן שלי. היא התלבטה
בסוגיית העברתה של בתה בת השנתיים לחדר משלה. במהלך השיחה סיפרה לי שלאחרונה יש לילדה התנהגויות
שלא נתקלה בהן בעבר, ושאינן מקובלות עליה כלל.

כשביקשתי דוגמאות אמרה שהילדה מכה אותה. לא שום דבר חמור או כואב, אבל בכל זאת- לא מקובל בשום אופן.

שאלתי כיצד היא מתנהלת. היא תיארה בפירוט ובגילוי לב את התנהלותה מול הילדה. הקשבתי בעניין רב.  מדבריה
עלה שהיא שמה לילדה גבול ברור, בצורה מכילה ולא תוקפנית, וכשגם זה כבר לא עוזר היא שולחת את הילדה לפסק
זמן קצר בחדרה. כשסיימה לדבר אמרתי לה בהסתמך על כל הידוע לי, שלא נראה לי שמדובר בתופעה חריגה או
מדאיגה, ושהיא פועלת כשורה. "המשיכי בדרכך, והאמיני בעצמך, את אמא אלופה".

שמעתי בקולה שהאישור שקיבלה ממני משמעותי עבורה. "אבל", הוסיפה, "אם אני מתנהלת נכון, למה ההתנהגות הזו
חוזרת על עצמה שוב ושוב?".

אמרתי לה ש…
כשאנחנו מחנכים את ילדינו הקטנים, לא פעם אנחנו מרגישים שמה שאנחנו עושים הוא קצת סיזיפי. התוצאה לא נראית
לעין. שוב ושוב מעירים, מבקשים, מסבירים. ושוב ושוב קורה אותו הדבר. החינוך הוא תהליך, שאת פירותיו קוצרים מאוחר.

הוספתי שכגננת אני פעמים רבות לא זוכה לקצור את פירות עמלי. יקצרו אותם אחרים- הגננות והמורות שיבואו בעקבותיי,
וגם אתם ההורים. ואת- את הפירות לעמלך החינוכי, הבטחתי, תקצרי בעוד שנים, כשילדתך תהיה בת עשרים או שלושים.
אז תוכלי להסתכל עליה ולומר לעצמך בסיפוק, שנתת לה יסודות איתנים, עליהם בנוי בניין חייה לתפארת. ועד אז לאורך
הדרך, תמשיכי להתלבט ולפקפק, לפעמים לאבד קצת את הדרך ואז למצוא אותה בחזרה- העיקר לזכור- חינוך הוא תהליך
ארוך ומתמשך. מסע חיינו. והיתרון- מותר לטעות, כי יש מספיק זמן לתקן…

מאיתנו ההורים נדרש להיות סבלנים ומלאי אמונה. ולהיות מסוגלים לדחות סיפוקים כמובן.
או במילים אחרות- לרוץ למרחקים ארוכים 🙂

אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

2 תגובות

  1. היי עדה,
    לוקחת נשימה עמוקה וכותבת לך תגובה,
    לפעמים כשהסבלנות פוקעת ( כל ערב ב20:00) לאחר אין ספור בקשות והסברים מתחיל הצד הפחות מכיל לצוף למרות שהדרך לא כלכך ברורה אני מאמינה בגבולות שאני שמה. השאלה מה הדרך לשים אותם לפעמים אני פשוט לוקחת אותן למיטה כשהן יוצאות כל רגע ובוכות שרוצות שאהיה איתן או שלא רוצות לישון. ומניחה אותן בצורה לא הכי מכילה במיטה. מה עושים עם זה יש דרך אחרת? איזה קסם שאם מפעילים אותו או אומרים אותו הן יבינו שמקשיבים עכשיו לאמא ואבא וזה לא סוג של משחק לצאת מהמיטה? אני מבינה שאין דבר כזה תשומת לה רעה הכל כי העיקר הו מקבלות אותה.

    1. ערב טוב אמא סקרנית
      קודם כל תודה על השיתוף
      מה שאת מתארת רלוונטי להרבה מאד הורים, והרבה מאד מצבים. איך להציב גבולות בצורה יעילה- שאלת השאלות. התשובה התיאורטית הפשוטה היא הצבת גבולות תקיפה ולא תוקפנית. זה קל בתיאוריה. אבל במציאות אני מוצאת שהורים חוצים פעמים רבות את הקו, בין אם מתוך תסכול, חוסר אונים, עייפות, הצפה או חוסר ניסיון/מיומנות. אז מה בכל זאת לעשות?
      השלב הראשון הוא ה"למה"- כשברור להורה למה הוא מציב את הגבול, עברנו את חצי הדרך ליישום . אם אנחנו לא בטוחות בעצמנו, יש לנו ספק או היסוס, הקטנטנים מיד חשים בכך והנה עוד סיבה למסיבה.
      השלב השני הוא ה"איך"- כאן התשובה כבר תלויה בגיל הילד. בגדול אפשר לומר שבצירוף הסבר קצר (לא חפירה), בטון תקיף ובקול נמוך (כמעט לחישה). מתוך כבוד לקטנטן שמולנו, וגם כבוד לעצמנו. ואם אנחנו עייפות, חסרות סבלנות, לחוצות בזמן- כדאי להיות מודעות לכך. אלו לא תנאים אידאלים! לקחת נשימה עמוקה, לספור עד עשר, להזכיר לעצמנו למה אנחנו עושות מה שאנחנו עושות- ברוב המקרים יעזור. כשאנחנו מתכוונות ומכווננות, הקטנטנות יישרו קו. הקסם הוא בזה, ובהתמדה.
      חגית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

נובמבר 24- 3

מאת: נופר ירושלמי ספדה. המרכז החברתי- מומחית תחום למידה חברתית. אינטליגנציה חברתית, המושג הפחות מוכר ביחס לאינטליגנציה רגשית, עוסקת ביכולת להבין סיטואציות חברתיות, לזהות דינמיקות

נובמבר 24- 2

מאת: נופר ירושלמי ספדה. המרכז החברתי- מומחית תחום למידה חברתית. הכירו את המושג- בריונות רגשית. מהי בריונות רגשית?בריונות רגשית מתייחסת לפגיעה מכוונת ומתמשכת של ילד

נובמבר 24- 1

מאת: נופר ירושלמי ספדה. המרכז החברתי- מומחית תחום למידה חברתית. מה תעדפו ילדה אהוב או מקובל? הידעתם שילדים ומתבגרים נוטים לבנות את הזהות החברתית שלהם

אוקטובר 24- 4

מאת: נופר ירושלמי ספדה. המרכז החברתי- מומחית תחום למידה חברתית. הבטחות של "אחרי החגים": "אחרי החגים אתחיל דיאטה", "אחרי החגים אקדם את הפרויקטים", "אחרי החגים

אוקטובר 24- 3

מאת: נופר ירושלמי ספדה. המרכז החברתי- מומחית תחום למידה חברתית. בימים אלו, אין דוגמה טובה יותר לתפקוד מוצלח של לכידות קבוצתית מאשר צה"ל. מה לדעתכם

אוקטובר 24- 2

במיוחד בתקופות קשות כמו המצב הנוכחי בישראל, תחושות של כאב ואובדן מלוות אותנו ואת ילדינו. אנו נוטים כהורים ואנשי חינוך להגן על הילדים מפני רגשות

אוקטובר 24- 1

כמו בכל תחום בחיים, גם בהצטרפות לקבוצה יש דפוסים חברתיים ברורים, ואחת המיומנויות החברתיות החשובות ביותר היא, כיצד להצטרף לקבוצה קיימת. מחקרי Wilson בחנו אסטרטגיות הצטרפות

תפריט נגישות