נתינה היא אחת המיומנויות החברתיות החשובות ביותר, והיא הרבה מעבר למעשה של נדיבות. למעשה, מחקרים מצביעים על כך שנתינה מחזקת קשרים בין-אישיים, מעודדת ערבות הדדית ומשפיעה באופן ישיר על תחושת הרווחה החברתית של הפרט והקהילה (Rubin et al., 2015).
היכולת לתת מתפתחת כבר מגיל צעיר, כאשר ילדים לומדים לחלוק, לוותר, ולהבין את הצרכים של אחרים. תהליך זה מעודד התנהגויות חברתיות חיוביות ומפתח את היכולת לאמפתיה. הכיר את המושג ""The Helper's High"" מה שמכונה "היי גבוה" לפי מחקרו של אלן לוקס (1979), יש לתופעה זו היבט נוירולוגי: בעת עשיית טוב לאחרים משתחרר במוחנו אוקסיטוצין – מוליך עצבי הקשור לחיבור חברתי ולתחושת סיפוק.
בהיבט החברתי כדאי לשים לב לנתינה "מוגזמת", לנתינה שאינה חיובית בהכרח – לעיתים ילדים משתמשים בנתינה כדרך "לקנות" חברים, תופעה שחשוב לשים אליה לב, בעיקר בגילאים צעירים. במקרים כאלה, הנתינה אינה בהכרח תוצאה של אמפתיה אלא ניסיון לזכות באישור חברתי, ולעיתים אף "התמכרות" לתחושת הסיפוק שבנתינה.
נתינה היא תהליך מעגלי – היא מעשירה לא רק את המקבל, אלא גם את הנותן. מחקרים מצביעים על כך שילדים שמפתחים מיומנויות של נתינה הם גם ילדים אהובים יותר בקבוצת השווים שלהם (Anderson & Miller, 2021). הם נתפסים כחיוביים, אמינים ותורמים, מה שמחזק את מעמדם החברתי. לכן, תרגול מיומנויות נתינה אינו רק ערך חינוכי אלא גם כלי חברתי חיוני.
מחקרים נוספים בתחום הנוירופסיכולוגיה החברתית מצביעים על כך שאנשים שנותנים יותר לאחרים חווים פחות סטרס, יותר שביעות רצון מחייהם ומפתחים מערכות יחסים עמוקות ומספקות יותר (Davidson & Thompson, 2019).
בהתייחס לנתינה כתהליך מעגלי, חשוב שנלמד את ילדינו שהנתינה אינה רק מעשה של ויתור או הענקה חד-פעמית, אלא מיומנות חברתית עמוקה שמחזקת את היכולת הפרו-חברתית והאמפתית שלהם. היכולת לתת לאחרים מתבססת על הבנה אמיתית של צרכיהם, וחשוב שנעזור לילדים לפתח רגישות למצבים חברתיים וללמוד כיצד לפרש אותם בצורה נכונה.
זיהוי הצורך והבנת ההקשר החברתי: נתינה אינה מתקיימת בוואקום – היא דורשת הבחנה במצבים חברתיים. ילד שיכול לזהות מצוקה אצל חבר מתקשה, להבין מתי מישהו זקוק לעזרה או תמיכה, או לשים לב לצרכים של אחרים, מפתח יכולות חברתיות חיוניות. לדוגמה, כאשר ילד מזהה שחברו מתקשה במשימה כלשהי ומציע עזרה, הוא לא רק תורם לרווחתו של החבר, אלא גם מפתח את יכולת ההבנה החברתית שלו.
האם אנחנו נותנים כדי לקבל? חשוב לשוחח עם הילדים על ההבדל בין נתינה מתוך רצון לעזור לבין נתינה מתוך ציפייה לתמורה. בעוד שישנם מקרים שבהם הנתינה מלווה בציפייה הדדית (למשל, עזרה הדדית בין חברים), ראוי להדגיש כי נתינה אמיתית אינה תלויה בתמורה מיידית. מחקרים מראים כי ילדים שמתרגלים נתינה ללא תנאים מפתחים מערכות יחסים חברתיות חזקות יותר ומתקבלים טוב יותר על ידי קבוצת השווים שלהם.
פיתוח מיומנויות חברתיות דרך נתינה כיוון שנתינה דורשת יכולת לזהות את מצבו של האחר, לפרש נכון את צרכיו ולפעול בהתאם – מדובר במיומנות מורכבת שמתפתחת עם הזמן. כאשר ילדים חווים סיטואציות בהן הם נותנים ומקבלים פידבק חיובי, הם לומדים להעריך את כוח הנתינה ולחוות את ההשפעה שלה על הסביבה.
דרך פעילויות חינוכיות, שיחות מכוונות ומשחקים המדמים סיטואציות של נתינה, ניתן לחזק את המיומנויות הללו ולעזור לילדים להבין כיצד מעשים קטנים יכולים לחולל שינוי משמעותי, הן עבורם והן עבור אחרים.
מחקר שנערך באוניברסיטת SWPS בורשה מצא כי מעשים פשוטים של אדיבות—כגון חיוך, שיחה קצרה או מחמאה—יכולים לשפר את מצב הרוח של נותן המחווה, לצד השפעתם החיובית על המקבל. החוקרים גילו כי כאשר אנשים מבצעים מעשי חסד קטנים, הם נוטים להפוך את זה להרגל קבוע, מה שמוביל לשיפור כללי ברווחה הנפשית.
אבל בעיניי המסר החשוב במאמר זה הוא שנתינה היא יכולת נלמדת, ולא רק תכונה מולדת.
אנשים מופנמים, למשל, יכולים לפתח יכולות חברתיות גבוהות יותר על ידי תרגול אקטיבי של אדיבות, מה שעשוי להוביל לא רק לשיפור ביחסים החברתיים אלא גם לתחושה כללית של אושר.