סטטוס חברתי

התפתחות של יחסים חברתיים בקבוצה

(מה זו קבוצה? מאיזה גודל נחשבת קבוצה? מספר אנשים שיש להם מטרה משותפת ושיש ביניהם יחסי גומלין שאינם אקראיים)

HARTUP 1983 הראה  שלילדים/עמיתים יש רצון חזק להשתייך ליחידה חברתית, לפתח נורמות וחוקים משותפים הרלבנטיים רק לקבוצה הספציפית.

הקבוצה מספקת ליחיד קונטקסט ללמידה חברתית: כיצד להשתתף בפעילות חברתית משותפת שמטרתה קבוצתית ולא אינדיבידואלית, ידע על מבנים חברתיים, לימוד מיומנויות של מנהיגות או הליכה אחרי מנהיג ושליטה בדחפים עוינים כלפי החברים.

בקבוצות, אנו יכולים לראות לאחר תקופה מסוימת התגבשות של מטרות משותפות; תחושת שייכות; נורמות התנהגות משותפות;

ובמיוחד ניתן לראות:  מבנה חברתי היררכי של תפקידים ויחסים כמו: מנהיג, כמה חברים בעלי מעמד; כמה עם סטטוס בינוני וכמה בתחתית הסולם.  מבנה זה משפיע על האינטראקציות בין העמיתים.

הפרספקטיבה האתולוגית על קבוצות

מניחה שההתפתחות והגדילה של היחיד מתרחשות במסגרת הקונטקסט הדינמי של המבנה החברתי הקבוצתי (HINDE 1987 ), ובתוך קונטקסט זה, חברי הקבוצה נבדלים במימדים של כוח וסטטוס.

מפרספקטיבה זו, עיקר המחקר הקשור במבנים והיררכיות של קבוצות התמקד במיוחד בחשיבות של  הדומיננטיות (קשיחות ואסרטיביות) כקובעת את מקום היחיד בקבוצה (לא מדובר בתוקפנות).

 לדעת MARKOVITS & STRAYER 1982 דומיננטיות קשורה ליחסים לא סימטריים.  הם מבחינים בין “דומיננטיות דיאדית”, המתיחסת לאיזון של הכוח החברתי בין שני יחידים בתוך קבוצה חברתית לבין “דומיננטיות של המבנה הקבוצתי” המתייחסת לסיכום של כל היחסים הדיאדיים האלה. את מבני הדומיננטיות הקבוצתית האלה אנו מגדירים  כ”היררכיות של דומיננטיות”, ועל פי האתולוגיה הן סידור קבוע של היחידים שמטרתה לנבא מי ישרוד בתנאים של קונפליקט בין חברי הקבוצה.

חוקרים רבים (STRAYER 76 V&W 1981) הראו שכבר בגיל הגן היררכיה של דומיננטיות חברתית היא מרכיב ארגוני חשוב בקבוצת העמיתים.

כאשר צופים בגן באינטרקאציות של תקיפה פיזית, איומים וקונפליקטים לגבי חפצים מגלים דפוס יציב של מנצחים ומפסידים.

למרות שלילדים בגיל זה (למרות שההיררכיה ברורה מתצפיות) עדיין קשה להגדיר היררכיות אלה, הרי  החל מגן חובה ילדים מסכימים לגבי המיקום ההיררכי של כל אחד  (EDELMAN & OMARK 73 STRAYER ).

המחקרים לעיל הראו שדומיננטיות היא אספקט מאחד ותורם מאוד בארגון החברתי של הקבוצה בילדות ובהתבגרות.

מחקרים נוספים בדקו כיצד דומיננטיות משפיעה על קוהיסיביות  ( COHESION  -אחדות, התלכדות)  ביחסים ובפעולות חברתיות?

המחקרים מראים שדומיננטיות קשורה לדפוסים של פופולריות וחברות: ילדים נוטים להביט בדומיננטיים ולחקות אותם (SRTAYER 80). HARTUP 8 מצא שילדים נוטים יותר  להסכים עם דעותיהם של עמיתים בעלי סטטוס גבוה יותר.

הגישה האתולוגית עסקה גם בתפקיד האדפטיבי של הדומיננטיות ומצאה שהיא:

  • מפחיתה תוקפנות גלויה בין חברי הקבוצה (בולט כבר בגיל הגן). (LAFRENNIERE & CHARLESWORTH 83 ).  אם היא קיימת היא מאופקת ולעיתים מופיעה כאילו בצחוק או בעלבונות מילוליים בלבד, ומתועלת לשירות הנאמנות לקבוצה על ידי הפניתה לאנשים שאינם חברי קבוצה.
  •   דומיננטיות מאפשרת גם חלוקה נוחה יותר לא רק של התפקידים והמטלות אלא גם של המשאבים. לבעלי הסטטוס יש פריבילגיות: הנחותים עובדים והמועדפים נהנים ביותר מהמשאבים המצומצמים.

חוקרים אחרים הראו שניתן לאפיין קבוצות של ילדים על פי מימדים שהם באופן ראשוני אורטגונליים  ORTHOGONAL למבנים של דומיננטיות, למשל:

  LAFRENNIERE & CAHRLESWORTH 1983 מצאו שקבוצות של ילדים מאורגנות על פי מבנים מרובי-אספקטים הכוללים מלבד דומיננטיות, גם תשומת לב והתחברות (AFFILIATION ).

החוקרים  מבחינים בין שני סוגים של כוח חברתי בקבוצות של ילדים:

  • כוח המבוטא ישירות ובעוצמה ולפיכך מעורר פחד, כניעה או הסכמה.
  •   כוח יותר מופנם הנובע מהכרה בסטטוס או בכשירות ולכן מבוסס על קבלה של הכפופים. אין מספיק מחקר בנושא זה.

קבלה ודחיה על ידי קבוצת העמיתים

ילדים מבלים חלק ניכר מזמנם בחברת ילדים אחרים ולכן החשיבות של קבלה על ידי קבוצת העמיתים היא גדולה מאוד. ילדים זקוקים להכרה בדומיננטיות שלהם, בקבלת תשומת לב ובהתחברות.

החוויה של להיות מקובל ואהוד על ידי קבוצת העמיתים נקראת פופולריות. מבנה זה משקף את צורת הראיה של הקבוצה כלפי כל אחד מהיחידים (BUKOWSKI & HOZA  1989 ).

איך הופכים להיות פופולרי? נדבר על כך אח”כ.

קודם כל איך מודדים זאת?

שיטות הסיווג על פי הסוציומטריה

HYMEL RUBIN 1985 NEWCOMB & BUKOWSKI  1983  CRICK & LADD 1989 . השיטה שבה משתמשים כיום לעיתים קרובות ביותר היא זו של COIE DODGE & COPPOTELLI 1982

פופולריים (קבלות רבות, מעט דחיות)

קונטרוברסליים (קבלות רבות ודחיות רבות) 

בינוניים  – ממוצעים ( AVERAGE) מספר ממוצע של בחירות ודחיות

מבודדים (מעט מאוד דחיות או קבלות)

דחויים (קבלות מעטות ביותר, הרבה דחיות).

(מבודדים ודחויים קיבלו תשמות לב רבה בספרות כיוון שהם פוטנציאל לילדים בסיכון. ההבחנה בין שתי הקבוצות חשובה לצורת בניית תכניות התערבות שונות).

במשך השנים מצאו החוקרים שהסיווגים הקיצוניים יותר הם יציבים לאורך זמן: פופולריים נוטים להשאר פופולריים ודחויים נוטים להשאר דחויים. כאשר מתרחשים שינויים הם בדרך כלל מפופולרי לממוצע ולהיפך, או מדחוי לממוצע. לעיתים רחוקות פופולריים הופכים לדחויים ולעיתים עוד יותר רחוקות דחויים הופכים לפופולריים.

הנטיה לסווג ילדים לקטגוריות אורטוגונליות היא מפתה. כך גם הנטיה להניח  שכל קטגוריה של קבלת עמיתים תואמת פרופיל התנהגותי מסוים. יחד עם זאת נראה שבכל זאת הסיווגים השונים מאופיינים על ידי ילדים שהתנהגותם שונה באופן ברור מילדים שסווגו אחרת.

במיוחד, נראה שישנן תת-קטגוריות של ילדים דחויים שהם בעלי שליטת יתר או חסר שעשויים להיות מאופיינים על ידי אימפולסיביות, תוקפנות והפרעה DISRUPTIVENESS מצד אחד, או על ידי זהירות ( WARINESS ), חרדה והמנעות חברתית מצד שני FRENCH 1988 1990 RUBIN ET AL 1989 ).

הקשר בין התנהגות חברתית למקובלות חברתית

שנים רבות נשאלה השאלה מהן ההתנהגוית החברתיות הקשורות למקובלות חברתית?

התשובות לשאלה זו מבוססות על מחקרים מתאמיים ולכן:

  • צריך להזהר ולא להניח שהתנהגוית אלה גורמות למקובלות.
  •  לא כל המימדים של קבלה ודחיה הם התנהגותיים מטבעם. למשל, פופולריות קשורה באופן חיובי להצלחה אקדמית ואטרקטיביות פיזית ובאופן שלילי לשמות מיוחדים.

בדרך כלל, המשתנים הקשורים לסטטוס חברתי בקבוצת העמיתים כוללים: ההתנהגויות החברתיות של הילדים והדרכים בהן הם חושבים על תופעות חברתיות.

ילדים פופולריים, כמו לא פופולריים, אינם מקשה אחת וניתן לראות הטרוגניות רבה בסוגי הפופולריות:

1.  ילדים פופולריים:  (קבלות רבות, מעט דחיות)

מיומנים ביוזמה ושמירה של יחסים חיוביים. ידידותיים, משתפי פעולה, חברותיים, רגישים, פרו-חברתיים.

כשהם נכנסים לקבוצה חדשה הם נוטים, יותר מלא פופולריים, לקחת בחשבון את מסגרת ההתייחסות של הקבוצה, ולהשתתף בה. כאילו שואלים את עצמם: מה קורה? איך אני יכול להתאים? הם לא מושכים תשומת לב מיותרת: לא מדברים על עצמם יותר מדי ואינם מפריעים לפעילות הקבוצתית.

כלומר יש להם מיומנויות חברתיות.

האם ילדים מרגישים כלפי עצמם יותר טוב כשהם חווים יחסי עמיתים טובים? כשהם פופולריים?

או לחילופין האם יש קשר בין תפיסה עצמית שלילית לבין דחייה חברתית?

HARTER 1982  בנה כלי אותו הגדיר כ- PERCEIVED SOCIAL COMPETENCE שלדבריו מעריך את המודעות של הילד לגבי הפופולריות שלו על ידי עמיתיו והאמונה  שהוא יכול להפעיל בהצלחה את המיומנויות החברתיות שלו כדי להשיג מטרות רצויות. הוא מצא קשר בין תפיסת היעילות האישית/חברתית  של ילדים לבין הציונים הסוציומטריים שלהם.

כלומר, ילדים בעלי תפיסה עצמית- חברתית גבוהה יותר היו פופולריים יותר. קשר זה שבין תפיסה עצמית למקובלות גדל עם השנים (LADD & PRICE 1986 RUBIN 1985 ).

2.  קונטרוברסליים- קבלות רבות ודחיות רבות. דומים במידה מסוימת לפופולריים אולם יש להם נטיות אנטי-חברתיות יחד עם איכויות פרו-חברתיות. שילוב זה  הוא מרתק אולם הוא נחקר מעט (RUBIN ET AL 1998 ).  מחקרים בסוציולוגיה הראו שבנים מתבגרים רבים הם גם מאוד פופולריים וגם מאוד אנטי חברתיים. הם מאופיינים ב: יכולת ספורטיבית, קוליות, חספוס, לוחמניות, לגלגנות, צפצוף על סמכות, סגנון בין-אישי מתוחכם, ניצול יעיל של אחרים, הישגים לימודיים בינוניים (COLEMAN 1961 ). בחורים טובים שרצו להצליח באקדמיה  והיו רגישים לצרכי אחרים הוגדרו כנשיים ואיבדו סטטוס.

3.  בינוניים  – ממוצעים ( AVERAGE) מספר ממוצע של בחירות ודחיות.

ילדים לא פופולריים:

פעם התיחסו לילדים לא-פופולריים כקבוצה אחידה. כיום, קיים מחקר רב העוסק במאפיינים הספציפיים של תת קבוצות של ילדים לא פופולריים.

1.  ילדים זנוחים  NEGLECTED מועלמים  WITHDRAWN

מקבלים מעט בחירות וגם מעט דחיות  עמיתים. תוארו כביישנים ונמנעים.

מאפיינים אלה הובילו למספר מסקנות בעייתיות:

ראשית, באופן מסורתי היתה טענה שהמנעות חברתית אינה מייצגת סיכון ארוך טווח עבור ילדים. הנחה קלינית זו הוטלה לאחרונה בספק על ידי מספר חוקרים שהראו שהמנעות בילדות מנבאים קשיים רגשיים בהמשך.

שנית, ההנחה שילדים מועלמים הם נמנעים חברתית אינה מדויקת. הדבר נכון אם משווים אותם לילדים פופולריים. אבל הוכח שילדים מועלמים אינם יותר ביישנים ונמנעים מילדים ממוצעים. לעיתים הם אפילו לא דורגו כפחות פופולריים מהילדים הממוצעים. לכן נראה שילדים אלה הם ממוצעים ברוב המימדים של תפקוד פסיכולוגי.

לעיתים ילדים נמנעים מאוד, במיוחד בילדות המאוחרת ולאחריה, מופיעים בסוציומטריה כחרדים/נמנעים וכנוטים לשחק באופן לא הולם במשחק בודד.

יחד עם זאת ילדים נמנעים בגיל הגן אינם נדחים על ידי עמיתיהם. אבל כשהנמנעות הופכת בולטת יותר עבור העמיתים היא מוגדרת על ידם כחריגה והופכת להיות קשורה לדחיה.

ילדים נמנעים נוטים יותר להשתמש באסטרטגיות לא אסרטיביות או הנשענות על מבוגרים כדי לפתור את בעיותיהם הבין-אישיות. למרות, או בגלל, האסטרטגיות הלא אסרטיביות שלהם, ילדים נמנעים זוכים יותר לדחיות מאשר ילדים לא נמנעים. ממצא זה שילדים נמנעים, למרות שאינם נדחים על ידי חבריהם בגיל הרך, חווים איכות יחסי עמיתים נמוכה כפי שניתן לראות מהדחיות החברתיות.

ילדים דחויים

 (קבלות מעטות ביותר, הרבה דחיות).

ניתן לחלקם לשתי קבוצות:

2.  דחויים- נמנעים  WITHDRAWN

ניתן לתאר דחויים – נמנעים  ככנועים, ובעלי מחשבות ורגשות שליליים כלפי עצמם. נראה שניתן להתייחס לדחיית עמיתים כאל דגל אדום לזיהוי ילדים העשויים להיות בסיכון להתפתחות של קשיים פסיכולוגיים בהתבגרות ובבגרות.

3.  דחויים – אגרסיביים –   (ראה המחקר של DODGE )

המאפיין המרכזי הבולט הוא תוקפנות והדבר בולט הן בהערכות עמיתים, הערכות מורים ותצפיות. במחקרים רבים נמצא שהמנבא הטוב ביותר לדחיה הוא תוקפנות.

ילדים תוקפנים/דחויים מראים מחסור אופייני או הבדל איכותי בביצוע השלבים השונים של עיבוד מידע חברתי. הם נוטים להניח כוונות רעות מצד העמיתים כאשר הם נתקלים בסיטואציות שליליות, גם כאשר הסימנים הם דו-משמעיים (DODGE 1986 ). הם גם מעלים פתרונות השונים איכותית מילדים מקובלים, למשל, שוחד, אנטי ונוטים שלא להציג אסטרטגיות פרו-חברתיות במקרה של בעלות על חפצים או ייזום ידידות (RUBIN ושות’).

נמצא שילדים אלה נבדלים בתפיסה העצמית שלהם ובמיומנויות החברתיות שלהם. למשל, BIERMAN ET AL 1993 מצאו שדחויים-תוקפנים היו יתר וכחניים ומפריעים אבל פחות ביישנים, מגושמים או לחוצים מאשר דחויים לא אגרסיביים. HYMEL ET AL  1993 מצאו שילדים תוקפנים ותוקפנים-נמנעים העריכו הערכת יתר את היכולות החברתיות שלהם בעוד ילדים נמנעים לא תוקפנים העריכו במדויק את הבעיות החברתיות שלהם.

בביה”ס הפרופיל החברתי של ילדים נמנעים ותוקפנים הוא שונה מאוד:

תוקפנים לא מתרגמים נכון סימנים דו-משמעיים, מאשימים לחינם ומגיבים באופן לא הולם על ידי כעס המעורר עוינות ודחייה (DODGE 1986 ).

נראה שלנמנעים אין קושי בתרגום סימנים חברתיים ובהעלאת פתרונות לדילמות חברתיות. הבעיה שלהם היא בייצור או בהפעלה של הפתרון.  החוקרים משערים שהדילמות החברתיות מעוררות בהם תגובות חרדות-מפוחדות, הקושי שלהם להתגבר על החששות שלהם גורם להפעלה של תגובות לא-אסרטיביות ונכנעות. 

 לילדים דחויים נמנעים יש חשיבה פחות טובה על המיומנויות החברתיות שלהם, (BOIVIN & BEGIN ). נראה כי ילדים אלה מפנימים את הקשיים החברתיים עם עמיתיהם. הם מדווחים על פחות מיומנויות, פחות יעילות, פחות סיפוק  ויותר בידוד ובדידות.

לעומת זאת,  לדחויים-תוקפנים אין חשיבה על עצמם פחות טובה מאשר פופולריים. ילדים תוקפנים מדווחים על תחושה של יעילות אישית יותר גבוהה מאשר ילדים נמנעים. ואינם מדווחים על תחושות בידוד ובדידות.

חוקרים (BUKOWSKI & NEWCOMB 1987 )  הראו שלעיתים מספיק חבר אחד כדי למנוע מילדים לא פופולריים להפנים תחושות של יעילות אישית נמוכה. ממצא זה מסביר אולי את תחושת היעילות האישית של אגרסיביים/דחויים כיוון שהם נוטים להתחבר עם ילדים אחרים הדומים להם למרות ששאר בני כיתתם דוחים אותם.

תוצאות של קשיים ביחסי עמיתים

מה החשיבות של הבדיקות הסוציומטריות הללו?

מדדים סוציומטריים שהגדירו ילדים לא פופולריים ניבאו קשיים בתחומים רבים בהמשך החיים.

קיימות שתי שיטות מחקר:

  1. FOLLOW BACK  – מזהים בהתבגרות או בבגרות קבוצת יעד (למשל  עבריינים, חולי נפש וכו’) אותה מזווגים MATCH עם נבדקים רגילים. בודקים מידע מביה”ס או מידע רטרוספקטיבי אחר לגבי איכות יחסי העמיתים של הנבדקים ומנסים לזהות הבדלים בין הקבוצות. שיטה זו מקובלת יותר, אך היא פחות מהימנה.
  2. FOLLOW FORWARD  – מחקר אורך שמלווה ילדים לאורך השנים. דחייה בגילאי ביה”ס הוכחה כמנבאה קשיים לימודיים, בריונות ונשירה (BARCLAY 1966 ).  מנבא נוסף הוא עברינות נוער (KUPERSMIDT & COIE 1990 ): החוקרים ליוו ילדים מכיתה ה’ במשך 7 שנים וילדים שבסוציומטריה הוגדרו כדחויים נטו פי שתיים להפוך לעברינים. תוצאות שליליות אלה מנובאות טוב יותר על ידי הערכות של התנהגות בילדות. למשל, תוקפנות בילדות, שהוערכה על ידי עמיתים או מורים, ניבאה באופן חזק פשע ועבריינות בהתבגרות (FARRINGTON 1991 ). תוקפנות מנבאת גם כשלון לימודי ונשירה ובמיוחד בעיות פסיכיאטריות בבגרות.

RUBIN ו ושות’ 1990, 1988 עקבו אחר ילדים מגיל 5 עד גיל 15 (כיתה ט’) ומצאו שדיווחים של נמנעים פסיביים/חרדים בגיל הגן ובכיתה ב’ ניבאו רגשות של דכאון, בדידות, והערכה עצמית שלילית והערכות מורה על חרדה בכיתה ה’. דיווחים כאלה בכיתה ה’ ניבאו דיווחים דומים בכיתה ט’ (RUBIN & MILLS 19919). כלומר נמצא שילדים נמנעים נוטים להפנים את בעיותיהם.

מחקר אורך מיוחד במינו נערך בברקלי החל משנת 1928 שליווה ילדים מגיל בית הספר עד לבגרות (CASPI ET AL  1987). החוקרים הישוו בין ילדים שפנו כנגד העולם (תוקפנים, ILL TEMPERED) לעומת אלה שנסוגו מהעולם (פסיבים, נמנעים). התוקפנים ואנשי המזג הרע היו בעלי סטווס תעסוקתי נמוך יותר, מעברים מהירים בין מקומות עבודה נישואים לא יציבים. הפסיביים המשיכו להיות ביישנים ונמנעים גם בבגרות, אחרו להתחתן ולהפוך להורים ולבסס קריירות. היו להם הישגים נמוכים כמבוגרים. לנשים כאלה היה דפוס חיים תואם-ג’נדר. כלומר רק גברים נמנעים סובלים מתוצאות שליליות.

הגורמים המשפיעים על יחסי עמיתים ומיומנויות חברתיות

למרות חשיבותו קיים מחקר מועט בנושא. נראה שגורמים פנימיים וחיצוניים הם בעלי השפעה בנושא.

טמפרמנט

למרות המחקר המועט בנושא של גורמים מולדים והקשר שלהם ליחסי עמיתים ברור לנו שלגורמים אלה השפעה רבה.

מאפייני טמפרמנט הם יציבים וקשורים להתנהגויות חברתיות מסוימות המאפיינות ילדים חברותיים או דחויים.

למשל, אם נתייחס למרכיבי טמפרמנט שנחקרו רבות:

  • טמפרמנט קשה המתייחס לביטוי תכוף ואינטנסיבי של אפקט שלילי (חוסר סבלנות ורגיזות יאפיינו ילד קשה).
  •  טמפרמנט פעיל מאוד המצביע על ילד  המתגרה בקלות ומתנועע רבות קשור ומנבא בעיות התפתחותיות של שליטת חסר בילדות.
  •  ילדים עם שליטת יתר, אימפולסיביים ותוקפניים מנבאים דחיית עמיתים.
  •  פעוטות שהם בישניים, זהירים וחששניים כאשר הם נפגשים בגירוי חדש נקראים מעוכבים (INHIBITED ). אינהיביציות אלה קשורות לנמנעות חברתית בילדות ולדחייה.
  • ילדים שפתוחים בהיענות לשינויים חברתיים נחשבים חברתיים. 

כלומר, טמפרמנט עשוי להשפיע על יחסי הורה-ילד ועל התנהגות חברתית ובכך לנבא רמת מקובלות.

הורות ויחסי עמיתים

כל התיאוריות: פסיכואנליטית, אתולוגית, ולמידה חברתית הדגישו את ההתנהגות ההורית ואיכות יחסי הילד בהתפתחות של מיומנויות הילד ויחסיו.

(PUTALLAZ  1987 ) מצאה שאמהות לילדים פופולריים היו פחות דרשניות, יותר נעימות ויתר מכוונות לרגשות ופנו לילדים ביתר חביבות בעת התקשורת מאשר אמהות לילדים לא פופולריים.  במחקר אחר נמצא ששימוש בהגיון ובהסברים קשור לפופולריות.

מחקרים הדגימו באופן עקבי את הקשר בין איכות היחסים לבין מיומנויות חברתיות של הילד בקבוצת העמיתים (SROUFE & FLEESON 1986 ) אבל אין מספיק מחקר (PUTTALLAZ & HEFLIN 1990 סקרו את הקיים בתחום).

לעומת זאת קיים מחקר רב על הקשר בין התנהגות הורים לבין תוקפנות הילד. הורים המענישים עונשים גופניים ו/או הם ביקורתיים או לא מקבלים כלפי הילד יחד עם פרמיסיביות רבה מדי – יש להם ילדים תוקפנים כלפי עמיתים (BAUMRIND 1971 ).

מודלים של התפתחות של פופולריות ודחייה

מודל לפופולריות:

 מבוסס על שתי הנחות:

  1. פופולריות הילד היא בעיקר פונקציה של המיומנויות החברתיות שלו וכל שאר המשתנים הם משניים.
  2.  התפתחות של מיומנויות חברתיות וכשירות חברתית ובעקבותיהן פופולריות נובעת מאינטראקציה בין תוך-אישי (המאפיינים המולדים של הילד), בין-אישי (דפוסי הסוציאליזציה של ההורים. איכות היחסים בתוך ומחוץ למשפחה) וכוחות המערכת החברתית-תרבותית.

יחסי הורה- ילד מספקים מקורות רגשיים וקוגניטיביים המאפשרים לילד לחקור את עולמו החברתי והמטריאלי. היחסים משמשים גם כמודל לשאר היחסים. במערכת כזו מתפתחת אצל הילד מערכת אמונות של האחר כטוב ונענה. מודל עבודה מופנם זה ותחושת בטחון עוזרים לילד במצבים חדשים בהם הוא שואל שאלות על מהות האחר/ים והדבר עוזר לו אחר כך לענות על שאלות כמו מה אני יכול לעשות עם האחר/ים. הדבר גורם לחקרנות חברתית ולמשחק עם עמיתים. במהלך המשחק ילדים מתנסים בהחלפה בין-אישית של רעיונות, פרספקטיבות, תפקידים ופעולות.

מתוך משא ומתן חברתי, דיון וקונפליקט עם עמיתים, ילדים לומדים להבין את המחשבות, הרגשות, המניעים והכוונות של אחרים. כך לומדים ילדים לחשוב על התוצאות של התנהגותם החברתית לגבי עצמם ולגבי אחרים. ההתפתחות של יכולות חברתיות-קוגניטיביות אלה מובילות לייצור של התנהגויות מתאימות (ר’ המודל של סלמן).

כאשר הילד מבצע התנהגות חברתית קומפטנטית וההורה מכיר בכך, היחסים הבטוחים בין ההורה לילד מטופחים ומשתמרים. הילד רוצה ויכול לחקור ולשחק בסביבה חברתית ומתפתח מהתנסויות חברתיות עם עמיתים. מצד שני, ההורה המיומן הוא נגיש רגשית, ורגיש גם לסיטואציות חברתיות ולמחשבות ולרגשות של ילדו. תוצאה נוספת של מיומנות חברתית תהיה דימוי חיובי בקרב העמיתים, חברות קרובה יותר, יחסים תומכים שיובילו לבטחון אצל הילד.

מודלים להתפתחות של דחיה על ידי העמיתים

מודל 1:  מתחיל בתינוק שנתפס על ידי הוריו כבעל טמפרמנט קשה (THOMAS & CHESS ), מקבל טיפול פחות מאופטימלי. EGELAND & FARBER הראו שלילדים קשים יש אמהות תוקפניות שהן פחות מזינות, יותר חרדות ופחות נענות מאמהות לילדים נוחים.

 במקרים כאלה יש חשיבות גם לגורמים הסביבתיים כמו תמיכה לאם. למשל, CROCKENBER 1981 דיווחה שאמהות לילדים עם טמפרמנט קשה שהיתה להם תמיכה כלכלית ורגשית היו פחות שליליות באינטראקציות שלהן עם ילדיהן מאשר אמהות אחרות בסיכון גבוה. כלומר, דרך אחת לדחייה נקבעת על ידי שילוב של מאפיינים מולדים, יחסי הורה-ילד וגורמים אקולוגיים-סביבתיים.

כבר מגיל שנה ניתן למצוא פעוטות בעלי יחסים עוינים עם ההורה, והדבר מפתח אצל הילד מודל עבודה קוגניטיבי-רגשי של העולם כלא מנחם, לא ניתן לניבוי. בגן, ילדים כאלה מכוונים לעיתים קרובות עוינות, כעס ותוקפנות כלפי עמיתים, הגורמים  לדחייה על ידי עמיתים (SROUFE 1983).

המודל האינטראקטיבי המוצג כאן מניח שתוקפנות בילדות מקורה בטמפרמנט קשה, שכאשר מתייחסים אליו באופן לא רגיש ולא נענה יוביל להתנהגות עוינת. תוקפנות, כשהיא  מתבססת כהתנהגות עקבית מוקדם בילדות, היא סיבה בולטת לדחיית עמיתים. ילדים תוקפנים הנדחים על ידי חבריהם מאבדים את ההזדמנויות שבהן ניתן לרכוש מיומנויות חברתיות. בעצם מתרחש עיכוב כפול  שבו ההתנהגות הלא מיומנת של הילד שגורמת לדחייתו מונעת ממנו הזדמנויות להיות באינטראקציה עם ילדים אחרים וללמוד מיומנויות החסרות לו. כמו-כן נמצא שילדים תוקפניים אינם סומכים על עמיתיהם אלא מיחסים להם כוונות תוקפניות (COIE & DODGE 1990).

הורים לילדים תוקפניים מקבלים לעיתים קרובות פידבק שלילי על הילד (וגם להם יש קשיים מרובים איתו). חלק מההורים נוטים ליחס את התנהגות הילד לגורמים ביולוגיים, וכך להסיר מעליהם את האחריות להתמודד עם ההתנהגות התוקפנית ולהגיב בפרמיסיביות רבה כלפיה. לחילופין, הורים מיחסים את התנהגות הילד לגורמים סביבתיים והדבר מביא לתגובות קשות מענישות כלפי הילד. שתי הגישות גורמות יותר בעיות עבור הילד מאשר מציעות פתרון. הורות מיומנת יותר, תיאום טוב יותר בין הורה לילד יכולים לשפר את המצב.

מודל 2:

עשוי להתחיל מתינוק עם סף גירוי נמוך לחידושים ולשינויים ולפיכך קושי להרגע. אלה ילדים עם עוררות גדולה מאוד שקשה מאוד להרגיעם. הורים שיתקשו להתמודד עם תגובות כאלה יגיבו בחוסר רגישות, התעלמות או עוינות. תגובות הוריות כאלה יובילו להתקשרות לא-בטוחה, ולרוב יהיו קשורות גם לגורמי לחץ סביבתיים כמו עוני, אבטלה, פגות, קשיים בנישואין, גירושין וכו’. מצב זה יוביל לתחושה של חוסר בטחון אצל הילד ולהתנהגויות חברתיות נמנעות ועצורות.

במצבים חדשים ילדים אלה נצמדים להורה ולא עוסקים בחקרנות של חפצים או אנשים. ילדים אלה יימנעו מקשר עם עמיתים בכל מצב חדש בגן או בביה”ס. המנעות כזו גורמת לקושי בביסוס יחסים חברתיים תקינים, קושי במשחק חברתי אינטראקטיבי, קושי בפיתוח מיומנויות חברתיות או קוגניטיביות.

  • על פי מאמרם של   ET AL  RUBIN  1989

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

וויתור ותיווך לענייני מחלוקות

כתב: משה פולטורק רציתי לדבר איתכם על הנושא של תיווך לילדים במצבי קונפליקט בכלל, וביתר דיוק לגבי הנושא של ויתור לחבר. לאחרונה כשהייתי בפארק השכונתי

להיות חברותי בגיל שלוש

בארבעה החודשים האחרונים עברנו תהפוכות בניסיונות לבנות מסגרת עבור ילדינו. בהתחלה בנינו מסגרת באופן מלא, ואחר כך ניסינו לשלב אותה עם הלימודים בבית הספר, במינונים

קשרים חברתיים בגיל הגן

בימים האחרונים אחד מיסודות האני מאמין שלי התחדדו פתאום – כשקלטתי שלא משנה כמה אבא טוב ואיש חינוך מלומד ומנוסה – לעולם לא אוכל לתת

אבל אני…אוהב להיות בבית

יש ילדים, ממש כמו אריק איינשטיין, שאוהבים להיות בבית. רק בבית. את הילדים האלה לא תראומושכים בשרוולה של אמם, שתיקח אותם לבקר חבר, הם גם