הרצאה של סיגלית אבירם

מומחית לספרות ילדים לגיל הרך בזיקה להתפתחות הילד וסביבתו הביתית והחינוכית

ספר הוא אחד המרכיבים שמקדמים הן התפתחות קוגניטיבית, הן שפתית והן התפתחות רגשית חברתית.

על אף העובדה שהרבה שנים מדברים על ספרים בהקשר שפתי, ובהקשר הזה המושג "ניצני אוריינות" בוודאי מוכר לכם.
רוב המחקר שעסק עד כה בספרות ילדים עסק בקריאה, בכתיבה.

לפני כמה שנים הייתי בהרצאה של חוקרת מקנדה שסיפרה על מחקר שבו צילמו ילדים בעת שקראו ספרים, ומה שהיא ראתה זה שהילדים בכלל
לא מסתכלים על המילים הכתובות אלא רק על האיורים, ככה שזה לא במקרה שהתחום השפתי הוא לא העיקר בעבודה עם ספרים.

החוויה מקריאת ספר היא הרבה יותר רחבה מההקשר השפתי קוגניטיבי. 

אם אנחנו מסתכלים על קריאת ספרים של מבוגרים ושל ילדים – מה ההבדל?

• כשאנחנו קוראים ספר להנאתנו, זו חוויה מאוד אינטימית ואישית, אנחנו והספר. בספרי ילדים, הפעילות עצמה היא פעילות חברתית.
  נכון שאחרי כמה קריאות הילד כבר יכול לתפעל את הספר לבד, אבל הבסיס הוא שהפעולה היא חברתית, יש משולש – הורה – ילד – ספר.
•  אינטראקציה חברתית מחייבת להקשיב, לחכות, לשוחח ולשאול.
• האינטראקציה החברתית נעשית בשתי רמות:
  • בין ההורה לילד בזמן קריאת הספר.
  • בתוכן הספר – בין ילדים, בין חיות, בין ילדים למבוגרים. כמעט בכל ספר נמצא פעילות של קשר בין אנשים.

 

חקר האספקט הרגשי-חברתי של הקראת הספרים העלה שככל ששכיחות הקריאה עולה, גם המיומנויות הרגשיות חברתיות של הילדים עולות:
אמפתיה, הבנת רגשות, הבנת מצבים חברתיים.

כאשר הורים שמים דגש רב יותר בשיח על שפה רגשית, ביטויים מנטליים – איך הוא הרגיש, מה הוא חשב – מתפתחות אצל הילדים יותר יכולות
חברתיות ורגשיות. לא משנה אם המבוגר הוא הורה או גננת.

בספרי ילדים, בכל משפט שלישי יש התייחסות לאינטראקציה בין אנשים.

ש: האם יש התייחסות לגיל של התחלת הקראת ספרים?

ת: יש דברים שמתחילים מגיל אפס. כבר מגיל חצי שנה, איכות האינטראקציה של קריאת ספר היא מאוד גבוהה – יש מגע, אינטימיות, שומעים
את הקול, קצב הדיבור. זו גם תחילת התייחסות לספר. יש אמירה מאוד יפה שספר מעניק חיבוק פסיכולוגי – גם כשספר מאיים ויש בו מפלצות או
מכשפות, הוא מעניק ביטחון מעצם היותו ספר שאפשר לסגור, להתחיל, לגמור, לשים בצד. אם זה היה משחק זה היה הרבה יותר חסר גבולות.
הספר לכשעצמו כחפץ מעניק ביטחון ויש לו מסגרת וגבולות.

בחרתי להביא שני ספרים שיש בהם מיומנות חברתית, ונתבונן מה יש בהם כדי לראות איך הם מעודדים את היכולות החברתיות והרגשיות.

יש ספרים שהעלילה פחות מורגשת ונוכחת. ספר שהוא רשימת מכולת  – "לפעמים אני כועס, לפעמים אני עצוב", נותן מושג ראשוני מהם רגשות.

לעומתם, יש ספרים כמו "הימים הצבעוניים שלי " של ד"ר סוס שעוזרים לדבר על רגשות ולתת להם שמות,   הספר מדבר על רגשות ומצבי רוח.

בספר של ד"ר סוס יש שימוש באמצעים אמנותיים שעומדים לרשותו – בשפה, בצבעים, באיורים, בחריזה. אצל ד"ר סוס יש קישור קונקרטי דרך הצבע ודרך החיה לספרים, לרגשות, במיוחד לילדים שעדיין לא יודעים לנקוב בשמות הרגשות השונים.

עכשיו אני רוצה לדבר על שני ספרים יותר מורכבים מבחינת עלילה:

הספר הראשון – "שוטי אימא שוטי".

בספרות ילדים אנחנו מדברים על סוגיית הנמען הכפול – גם למבוגר וגם לילד.

מה יש בספר שמקדם או נותן זרקור על מיומנויות חברתיות?

האיורים מאוד ילדיים ומכניסים אותנו לתחושת 'אנחנו' בחוויה של הילד. אחד הדברים המיוחדים בספר זה מה שקורה בין שתי הדמויות –
אביתר ואימא, שמחליפים תפקידים. אביתר הוא המבוגר האחראי הסמכותי, ואימא היא הקטנה והחוששת. אביתר גם אומר לאימא מה
לעשות – השליטה היא בדרך כלל בחיים אצל המבוגר ולילדים יש שליטה מוגבלת. היכולת לקחת תפקיד של מישהו אחר היא מיומנות
חברתית רגשית שהיא חלק מהמרכיבים של אמפתיה.

כדי להיות אמפתיים צריך לדעת איך האחר מרגיש. לקיחת תפקיד, לשחק בלהיות מישהו אחר, זה משהו שמפתח ומקדם יכולות כמו אמפתיה.
בספר לשתי הדמויות יש הזדמנות להרגיש את נקודת המבט של האחר. גם לאימא בספר יש הזדמנות לראות איך היא נחווית בעיני הילד שלה
ולראות איך זה להיות קטנה ותלויה, מפוחדת וחסרת אונים. אימא מגלה בסוף אמפתיה ואומרת –
"קשה להיות כל כך קטנה!" בסוף הספר אנחנו מבינים שאימא ואביתר שיחקו משחק – בסוף הספר הכל בא על מקומו בשלום, הסדר שב על כנו
כדי לחזק את תחושת הביטחון, אין איום אמיתי והחיבוק הפסיכולוגי בא לידי ביטוי בכך.

מצביעה על הקומפוזיציה באיור האחרון – אימא כורעת כדי להגיע לגובה של אביתר. בתחילת הספר – היא עמדה והייתה רחוקה יותר ממנו.
ההזדמנות לחוות אחד את מקומו של השני עזרה לאימא ולילד להתקרב.

הילד בסיפור יכול להרשות לעצמו להקטין את אימא, לשלוח אותה בסירה – מתקיים בזכות תחושה בסיסית של ביטחון.

בספר שוב אנחנו רואים אינטראקציה כפולה –בין אביתר ולאמו ובין הילד הקורא למבוגר המקריא. "קטנה-גדולה" של אורי אורלב.   

ש: האם יש מקום להסביר לילד מילים שהוא לא יודע?

ת: כן, לדעתי זאת ההזדמנות להכיר לו אותה. אפשר לעשות זאת באמצעות מילה נרדפת אבל לא לוותר על המילה המקורית.

ש: האם כדאי להקריא בטון מסוים או לעשות קולות?

ת: יש בהחלט מקום להתבטא, אבל אין צורך בהפקה. הקראה ראשונה של הסיפור עדיף שתהיה ניטרלית, והקראות של ספר פעמים רבות
יכולה להיות יותר מגוונת.

 

הספר השני – "בילי וגורדי".

הפעם זו אינטראקציה בין שני ילדים, יצירת קשר/ חברות. בשונה מהספר הקודם שדיבר על מערכת יחסים בין הורה לילד.

הספר סוקר מכמה היבטים את המפגש הראשוני, יצירת הקשר, ההכרות והחברות. הוא גם מדבר על הרעיון שלא חייבים להיות דומים כדי
להיות חברים, להפך. לפעמים דווקא השונות, והעובדה שאני יכול לעשות משהו שאתה לא, היא שיוצרת עניין בחברות ודווקא מתוך המקומות
האלה נוצרת חברות.

רעיון: להקרין עמודים מתוך ספרים – ללא הטקסט, ולכוון את ההורים להסתכל על דברים חדשים באיור, לראות את הספר כמו שהילדים רואים אותו.

האיור מאפשר לנו להרגיש מה שהגיבור עלול להרגיש – הפנים הגדולות של גורדי יכולות להיות מאיימות, אבל בילי לא מפחד והשניים מוצאים מיד
מכנה משותף חיצוני להם. השלב הבא – גורדי עוזר לבילי כשבומבה אף מאיים עליו.

ש: זה מאוד מרומז כל מה שקורה. השאלה אם ילד יכול להבין את כל זה. למשל, שבומבה אף מאיים על בילי.

ת: אחד הדברים היפים בספרים מורכבים – כשיש כמה רבדים של משמעויות, וגם כשהילד לא מבין את כל הרבדים הוא מצליח להבין רגשית
באמצעות האיור. דווקא בגלל שהדברים אינם מפורשים – הספר יותר מורכב ומעניין ופחות דידקטי. אם את רואה מקום לתווך בין ההבנה
של הילד לבין הספר, הרי זה מבורך.

ש: יש לי שני ילדים בגילאים שונים שההבנה שלהם שונה.

ת: אני לא אציין לאלו גילאים מתאים הספר, כי כל ילד יכול להבין דברים מתוך הספר בהתאם לגילו. יש ילד בגיל X שיכול להבין רק מהאיורים ובכל גיל מתגלות עוד רמות.
ואולי הגדולה יכולה לעזור לקטנה להבין ואז יש גם ביניהן אינטראקציה חברתית.

ש: האם יש מקום לדבר על הרגשות והתחושות שעלו בילד בסיום או במהלך הסיפור?

ת: שאלה מעולה. האם לדבר או "לחפור" על הספר. אני חושבת שיש מקום גם וגם, לפעמים גם אנחנו רוצים שישאירו אותנו לבד עם הספר ובלי
שאלות. זו שאלה, האם אנחנו משתמשים בספר למטרה ספציפית – לעזור לילד להתמודד עם תוקפנות או עם בואו של אח קטן. אבל לא כדאי
לדבר כשמקריאים בפעם הראשונה. גם בלי אג'נדה לספר אפשר פשוט לספר וליהנות.

ש: הייתי חושבת שהספר הזה מפחיד או מאיים מבחינת איורים לילדים קטנים. אני ממש חסרת ניסיון אבל אני חושבת שאיורים זה מאוד חשוב.

ת: זה מאוד תלוי בילד ובמידת הרגישות שלו לחיות וליצורים. אני חוזרת שוב על העניין של הביטחון  – בתוך הספר אפשר להפריד את הגורם
המפחיד ולרכוש חוויה של שליטה עליו. לספר יש גבולות ברורים ולא חייבים לקרוא אותו, הוא נסגר והוא לא מציאותי. לכן חוויה של קריאת ספר
יכולה להיות דווקא הזדמנות לחוות משהו ממקום בטוח. הספר למשל "פחדרון בארון" מאוד אהוב בישראל אבל בארה"ב יהודים לא יקנו אותו
בטענה שהוא מפחיד מדי.

ש: איזה שאלות שלא יהיו חופרות מדי לילד לקריאה ראשונה של ספר אבל בכל זאת יעוררו שיח?

ת: מציעה לכם לסיים את הספר ולשתוק, לראות מה עולה. אפשר לשאול שאלות של הבנה, פשוט לבדוק שהוא איתנו ושהוא מבין מה קרה בספר.
פערי מידע. יש מקום לראות האם יש מקום לשאלות רגשיות. הישארו צמודים לטקסט ולא צריך להציע – "איך נראה לך שהוא מרגיש עכשיו? נראה
לי שהוא מפחד! מה דעתך?" לתת מושג איך קוראים לרגשות ואיך הם נראים מבחינת הבעה.

ש: יש ספרים טובים שככל שאתה קורא אותם אתה מבין יותר רבדים. לאורך השנה הספר משתנה.

ת: כן, גם הילדים גדלים ומסוגלים להבין יותר.

כאן יש חלק בהתייחס למבוגרים – בילי וגורדי מבקרים את בני האדם בגן החיות…

האינטראקציה החברתית באה לידי ביטוי בפעולות שהם בוחרים לעשות. יש פרטים חשובים – גורדי לא יודע לקרוא אז בילי צריך להקריא לו.
גורדי הגדול מפחד מהעכביש הקטן.

כפולת הסיום – רואים את ההשפעה הויזואלית של בילי וגורדי אחד על השני – הם לבושים דומה וכל אחד מהם לקח רעיון אופנתי מהאחר, ורואים
כיצד הם הפכו יותר דומים. גם הקומפוזיציה שלם ושפת הגוף מדברת באופן ברור על חיבור וחברות. הם שניים בשני העמודים. גם בספר
"תהיה בריא מוריס מגי" מדבר על חברות בין יצורים שונים אבל הוא הרבה פחות מפחיד, למי שנראה לו שזה עלול להפחיד.

כשאתם בוחרים ספרים הסתכלו על היחסים בין טקסט לאיור, האם יש משהו מעניין באיורים ששווה להסב את תשומת הלב אליו.
למשל, כשבילי וגורדי לוחצים ידיים.

ש: הבן שלי מת על ספרים, מגיל חצי שנה הוא אכל אותם, גם את הקשיחים. כשאני שולחת אותו להביא ספר הוא מביא 3 ספרים, אחד הוא נותן לי,
אחד הוא מדפדף במקביל ועוד אחד שם בצד, כמו המון חלונות שפתוחים במחשב. אני מוצאת שאני מתלבטת כמה אני אמורה לכפות עליו את
הישיבה וההקשבה לסיפור מההתחלה ועד הסוף, כי הוא לא נותן לי להפסיק בזמן שאני מקריאה והוא עושה משהו אחר. זה הדור הזה של מולטיטאסקינג.

ת: לא הייתי מפסיקה את מה שקורה. אולי הספרים בצד הם ביטחון או חפץ מעבר שנחמד לו שיהיו לו תוך כדי, זה אולי יוצר הזדהות, שיוויוניות –
שהוא מקריא גם לעצמו תוך כדי שאת מקריאה לו. לא הייתי מפסיקה את זה, אלא מוודאה שמדי פעם תהיה סיטואציה אחרת.

לסיכום: יש המון ספרים טובים ומאוד קשה לבחור.

לסצנת הפתיחה של הנסיכה הקסומה – לחצו כאן