"כוחם של קשרים חלשים" או הספרון העלום של גננת בשם ויויאן פיילי

 

מכירים את המצב הזה: ילד אחד לא רוצה לשבת ליד ילד אחר בגן?

במפגש הבוקר? בזמן הארוחה?

למה זה קורה?

מאלף ואחת סיבות, שהילדים מגדירים במדויק: "אני לא אוהב אותו", "יש לו נזלת ", "יש לו ריח לא טוב",

"אני לא חבר שלו", "הוא מרביץ".

והשאלה הזו עולה שוב ושוב בדיונים עם גננות: האם לחייב ילדים לשבת על יד ילדים שהם אינם מחבבים?

או האם זו זכותו של ילד לשבת רק ליד ילדים שהוא מחבב או אוהב.

ויש לנו גם הסבר מנצח: "גם אנחנו לא היינו רוצים שיחייבו אותנו להיות בקשר
עם אנשים שלא נעים לנו בחברתם".

 

במהלך המחקר והכתיבה של הספר שלי "עם מי שיחקת בגן היום?"  גיליתי אוצר. דחוק באחד
המדפים של ספריית סמינר הקיבוצים ליד ספרים עבי כרס מצאתי ספרון דק עם כותרת מסקרנת:

"אתה לא יכול להגיד שאתה לא יכול  לשחק" (You Can't Say You Can't Play).

את הספר כתבה גננת אמריקאית בשם ויויאן פיילי (Paley), שזכתה  במהלך עבודתה גם בתואר
"הגננת של המדינה". 

פיילי החליטה לא לעבור לסדר היום על דחייה שילדים דוחים ילדים אחרים בגן. היא החליטה שהיא
חייבת לעורר לגבי הנושא דיון חברתי רציני.

היא טענה שגננות ומורים מאפשרים לילדים לדחות זה את זה, כיון שהם מאמינים שילדים צריכים
להיות חופשיים לבחור את חבריהם.

פיילי אמרה דבר אחד ברור לגמרי: בביתם – ילדים חופשיים לבחור את חבריהם כרצונם.
במסגרת החינוכית – הם חייבים להיות בקשר מכבד עם כל אחד מהילדים.

פיילי הציעה שמחנכות תנהגנה בכיתה אווירה שלא תעודד (או אף תרתיע) דחייה של ילדים אחרים.

 לדעתה, תפקידם של מחנכים הוא ללמד את הילדים את כללי ההתנהגות החברתית, ולכן תכנית
למניעת דחייה צריכה להיות חלק מתכנית הלימודים.

לדעת פיילי, חשוב להציג את החוק לאיסור דחייה כבר בשבוע הראשון לשנת הלימודים עם שאר
חוקי כיתת הגן, כך שהחוק והרעיונות שבבסיסו יהפכו לחלק מהאווירה הרגשית של הכיתה.

ביסוס מוקדם ומהיר של החוק הזה ימנע מהילדים לרכוש את מה שפיילי מגדירה כ"הרגל הדחייה" .

לדבריה, חשוב שילדים מקובלים ילמדו שמשחק עם כל ילד וילד יכול להיות מקור הנאה גם כשהמשחק
הוא עם ילדים שנראים כלא מושכים, לא מעניינים ולא מקובלים.

ומצד שני, ילדים לא מקובלים ישפרו את  מיומנויות המשחק שלהם דרך היכולת לשחק עם ילדים יותר
מיומנים ויותר חברותיים.

חוקרים  (השמות שמורים במערכת) בתחום התפתחות הילד בגיל הרך אהבו מאוד את החוק שפיילי
הציעה אבל לא היה להם ברור כיצד הוא משפיע על הילדים עצמם.

האם הילדים יאהבו את החוק?

החוקרים החליטו לשלב אותו בגנים ובכיתות א'-ב' ולעקוב אחרי התנהגותם של הילדים במהלך השנה
ולשאול אותם שאלות לגבי ההעדפות החברתיות שלהם.

המחקר הניב כמה תוצאות מפתיעות:

  1. עלה שיעור הילדים שדיווחו על כך שהם מחבבים את עמיתיהם בגן.
  2. לא היה שינוי בהתנהגות של הילדים הדוחים כלפי הילדים הנדחים.
  3. לא חל שינוי בתפיסת העצמי של הילדים הדחויים.

 אבל הממצא הרביעי הוא המפתיע ביותר:

 4. החוק גרם להפרעה ברגשותיהם של כלל הילדים והם איבדו בטחון במקום שלהם במארג החברתי
של הקבוצה.

איך ניתן להסביר תוצאות כאלה?

יש להן הסבר ידוע לכל מי שמכיר התנהגות של קבוצות, מכל סוג:

כאשר דוחים אדם שאיננו שייך לקבוצה – החברים השייכים לקבוצה חשים קרבה רבה יותר זה לזה.

גם פיילי מצאה שילדים מאמינים שההנאה מהמשחק פוחתת אם כל אחד יכול להצטרף, ושביעות
הרצון החברתית תלויה בחלקה בשליטה של ילדי הקבוצה על הקביעה מי יכול להשתתף ומי לא.

החוק  ("לדחיית הדחייה") אינו קל לעיכול.

זהו חוק חברתי מהפכני (ולא רק לילדים). לכן, אם רוצים לשלב את החוק במסגרות חינוכיות צריך להיות
לו ליווי ממושך עד שהילדים יפנימו את משמעות החוק לחיי היום-יום ויסכימו לצרף למשחקם כל אחד
מהילדים בגן, גם ללא האיום של החוק. וכמובן, יש חשיבות רבה לדרך בה מחנכות מתייחסות לחוק הזה
ולדרך בה הן משלבות אותו בפעילויות השונות בגן.

ואם אתם תוהים מהיכן לקחה פיילי את הרעיונות שלה. אז אינני יודעת בוודאות, כי לצערי לא נפגשתי
עם פיילי (היה יכול להיות מרתק), אבל אני מניחה שהיא הושפעה מהדעות שרווחו בארה"ב בשנות
ה-70 של המאה הקודמת והתבססו על מחקריו של הסוציולוג האמריקאי מארק גרנובטר.

גרנובטר כתב כבר לפני שנים על "חוזקם של הקשרים החלשים". בעקבות מחקריו הוא התחיל להדגיש
את התועלת הרבה שאנחנו מפיקים מהכרות עם אנשים רבים שאנחנו כאמור מכנים "עמיתים" ושאינם
בהכרח החברים הכי טובים שלנו.

איך זה יתכן שדווקא האנשים הפחות קרובים לנו עשויים להיות לנו לעזר רב?

אחת הסיבות לתופעה זו היא שאנשים שנמצאים איתנו ביחסים פחות אינטנסיביים מבחינה רגשית אולי
פחות אוהבים אותנו אבל גם פחות מקנאים בנו ויתכן שדווקא הם יעשו לנו טובה ויעזרו לנו יותר מאנשים
קרובים שיחסינו איתם הם מורכבים יותר.

במחקריו התעניין גרנובטר במיוחד בדרכים שבהן עובר מידע בין אנשים ומה היא הדרך הטובה ביותר
למצוא עבודה חדשה. אבל גם אנחנו יודעים שלהבנה הזו של כוחם של הקשרים החלשים שיש לנו
עם עמיתים יש הרבה כוח כבר בשנות הגן.

לכן, כדאי ללמד את הילדים שלנו להיות לא רק חברים טובים אלא גם עמיתים טובים. גם עם הילד ההוא
שיש לו נזלת.

מה דעתכם? האם קשרים חלשים עזרו לכם בחייכם?

האם אתם יכולים לראות כיצד קשרים כאלה יכולים לעזור לחיברות של ילדיכם?

ומה דעתכם המשמעות של הדברים לגבי כולנו כחברה?
תגובות יתקבלו בברכה.

 

אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

9 תגובות

  1. כשקראתי את מה שכתבת חשבתי על שילוב של ילדים עם מוגבלויות בתוך מסגרת רגילה. כמה קשה לנו המבוגרים להטמיע בקרבנו את כוחם של "החלשים" . כמה אנחנו שופטים, מבקרים, נמנעים מאנשים השונים מאיתנו ושאנו מסמנים כחלשים. (נכים פיזית, חולי נפש, משהו שלא נראה בדיוק כמונו…) אנו מיד יוצרים הגנה ומתיגים אותו איך שהוא כמוגדר אחרת מאיתנו. אני מורה בבי"ס יסודי ולשעבר עובדת סוציאלית. לדעתי חוסנה של חברה ובטח של חברת ילדים, היא בקבלת הכוח ממי שלא בדיוק דומה לנו. בגן של בני לפני שנים היה ילד שהוגדר כאוטיסט, כמה ילדי למד ממנו, איך תקשורת מילולית לא תמיד נושאת פרי ואיך אפשר לתקשר אחרת. ללמוד לגשת , לתקשר אחרת. ולפני כל זה קבלה אמיתית של האחר ורק אז לראות, לגלות, להאמין בכוח של הזולת. אני משתדלת בכל יום שאני נכנסת לבית-הספר ליישם חוק זה. אני זוכה להיות בבי"ס ששם למטרה לשלב ילדים , עם צרכים שונים…..אני באמת מאמינה כי חוזקה של חברה היא בחיזוק והתחזקות, למידה ושיתוף של כל אחד מחלקי /פרטי החברה. מי יתן שנצליח להעביר זאת כמסר לילדנו.. יפעת

  2. שלום יפעת, אני מסכימה עם כל מילה. היכולת להעזר וללמוד ולתמוך דווקא בחלשים אמורה להיות החוזקה שלנו ואותה צריך להקנות בגיל הרך כשמתהווים דפוסי הקירבה, החברות השיתוף והתמיכה. הילדים שאת מלמדת זכו. כל הכבוד, עדה

  3. עדה שלום, אני חושבת שפתיחות וקבלת השונה מצד המחנכות היא אבן נגף ליחס הילדים כלפי האחר והשונה בגן.
    מניסיוני נתקלתי בדחייה של ילד שהגיע לגן חובה היישר מגן פרטי. מאחר וקבוצת הילדים הייתה מגובשת עוד בגן הקודם הם דחו אותו . לילד לא היו מיומנויות חברתיות לא ידע איך ליצור איתם קשר והוא הכה כמגננה והשרדות , עודדתי אותו ושיבחתי אותו על כל דבר חיובי שעשה . תמיד קבל תשבוחות וחיזוקים על התנהגות טובה ועשייה , לאט לאט יחס הילדים החל להשתנות כלפיו והיום משתפים אותו ואוהבים אותו. המחנכים משדרים אמפתיה הילדים יקבלו את הילד. תלוי מה המסר והשדר שיקבלו

    שמחה קצין

  4. מעניין מאוד, למדתי משהו חדש.
    האם יכול להיות שפיילי היתה קשוחה עם כללי החוק כשהעבירה אותו לילדים? דבר שיצר התנגדות מסויימת?
    ואולי כדאי להתחיל איתו בגיל מוקדם יותר? יכול להיות שאם מלמדים את הגישה הזו בגיל מוקדם הם מקבלים את זה יותר טוב..
    מצד שני כשעוברים מסגרות והילדים "מתערבבים" קשה לשמור על המשכיות וכל ההישגים מתקלקלים..

  5. שמחתי לקרוא על האוטופיה החברתית שלפחות רבים מאיתנו מייחלים אליה. הבעיה, לדעתי היא במבוגרים, וזה כבר עניין שורשי (המורים והגננות במקרה זה, ואנחנו ההורים…) שקבלת האחר מקשה עליהם את ההתנהלות היומיומית ומשום כך ואפילו שהם בעצמם נושאים את הדגל של "מקובלות חברתית לכל", בסופו של דבר היום יום מנהל אותם, ואז קל מאוד ל"הפיל" את הכל על החלשים. לא, אנחנו עדיין לא מוכנים לזה! על אף שאת הילדים קל מאוד לחנך לזה, בואו נחנך את ה"גדולים" שמחנכים אותם ליותר אורך רוח והבנה ואי קבלת המובן מאיליו כמובן מאליו אלא היסתכלות קצת אחרת אולי מעמיקה יותר, או מה עם הצד השני…. חזון לי ומי יגשימנו. בברכה יולי

  6. שמחתי לקרוא על כך שיש גם תאוריה ומחקר בנושא.מניסיוני כנראה מתוך אינטואיציה טובה נהגתי ככה החל משנות העשרים כאשר לא בחלתי בקשרים חלים והשתדלתי להיות עמיתה של כולם ואם לא כולם אז הרוב.יש לי תפוקה נהדרת מכך ודוקא מהקשרים הללו ולעיתים אף יותר מאלו של הקשרים החזקים שלעיתים קרובות מאכזבים אותי.גם את ילדי אני מחנכת לנהוג בכבוד עם חברי הכיתה והם גם למדו תורה זו.בכל מקרה הרבה פעמים אני רואה קבוצות ואיך אכן הקבוצה מרגישה לכידה יותר וכיף יותר כאשר הם כאילו בכונה מגרשים ילד מסוים.אני בכלל אומרת שחבל שלא כל שנתיים מערבבים את הכיתות בבית הספר היסודי דוקא כדי לבלבל את המעמד החברתי של הילדים וגם כדי שהמקובלים והדוחים חברים ירדו בביטחונם במארג החברתי.זה רק יועיל ללכולם כי שמונה שנים זה המון זמן להשאר בתדמית אחת,

  7. אני מתגוררת מזה שנה וקצת בניו יורק, השנה התחלתי ללמד בכיתת גן בבית ספר יהודי בברוקלין. היום הלכתי לכנס שנוגע לגיל הרך, ובוא מוענק פרס וויאן פיילי, והיא גם זו שעלתה לבמה והעניקה את הפרס… אז כל הסיפור הזה היה בשביל להגיד – היום ראיתי את ויויאן פיילי

  8. שלום תמר, איזה כיף. האם את יכולה לספר יותר, אולי בפוסט נפרד, על החוויות שלך כגננת במערכת חינוך שונה משלנו. מעניין מאוד. וגם ספרי על הכנס, מה היה הנושא המרכזי ועל מה זכו בפרס. ועוד. אני סקרנית…

  9. אני מחנכת בבי"ס יסודי, וגם אני מעבירה כל הזמן את המסר: אני לא חייב לאהוב את כולם, אבל ברור שעלי לכבד!
    ואני רואה שזה עובד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מאמרים נוספים

צהרון אוהב חברים

חשיבות התפתחות הכישורים החברתיים בגילאי הגן ותפקיד מובילת הצהרון ביצירת אקלים חברתי מאת: נופר ירושלמי- ספדה, יועצת חינוכית ומנחה חברתית. כישורים חברתיים כוללים מיומנויות המאפשרות