קשר עין, תשומת לב משותפת ומעורבות/משחק בחפצים

במחקר זה נבדקו שלוש התנהגויות של ילדים בעת משחק: קשר עין, תשומת לב משותפת ומעורבות/משחק
בחפצים. נאסף מידע על גילאי 5-10 שנים שנצפו בקבוצות משחק קטנות. התוצאות הראו שתשומת לב משותפת
היתה קשורה באופן חיובי לגיל ולסוג הפעילות מעורבות בחפצים היתה גבוהה בכל הגילאים. לעומת זאת,
קשר עין היה נמוך ולא היה קשור לגיל והיה נמוך בהשוואה למה שדווח על אינטראקציות שבין ילדים-מבוגרים
וגם בין מבוגרים-מבוגרים.

קשר עין

לקשר עין-עין או קשר עין-פנים יש תפקיד חשוב בהתפתחות הילד. מפרספקטיבה פסיכוביולוגית, קשר עין היא
התנהגות שתומכת בהסתגלותו של הילד ומסייעת בהשרדות על ידי הבנה של התחלה או סיום של תוקפנות,
מבססת דומיננטיות, מסמלת התנהגויות של קשר עם בני זוג לצורך רבייה, מיקום של אוכל ומידע על
התקרבות של אויבים.

כבר בגיל 4 שנים תינוקות עוסקים במבט הדדי עם אמהותיהם, התנהגות שמתרחשת כחלק מהתנהגות נורמלית
בינקות. הפונקציה העיקרית של קשר עין הוא לווסת את המבט משותף ולנהל את האינטראקציה החברתית
(ליקם, ברון כהן ושות' 1997). קשר עין משולש כולל תשומת לב משותפת המכוונת לאדם שלישי או לחפץ ומופיעה
מאוחר יותר בערך בגיל חצי שנה ומטרתו לקבוע אם העצמי ואדם אחר שמים לב לאותו חפץ או אירוע.

קשר עין משולש עשוי להיות קריטי במיוחד לרכישה יעילה של שפה. (ברון כהן ושות' 1997). בגיל 9-14 חודשים
פעוטות רגילים מפתחים באופן ספונטני התנהגויות של תשומת לב משותפת כדי לפקח על תשומת הלב של האחר.
בהמשך ילדים ממפים את הדובר של מילים חדשות על ידי צפיה/שימת לב לעבר מה הדובר מסתכל כשנאמרת
המילה החדשה (ברון כהן כנל). קשר עין לא מספק או לא נכון נחשב בדרך כלל דפיציט חשוב שנמצא בבסיס
רבים מהליקויים אצל ילדים עם בעיות התפתחות .(MIRENDA ET AL 1983)

המיקוד בעצמי של הילד הבעייתי יוצר בלבול ושגיאות במיפוי ואלה עשויים לבסוף לגרום לילד להפסיק לנסות
להבין את סודות השפה. כך, דפיציט בהתנהגויות קשר עין גורם לקשיים גדולים ברכישת שפה.

מרכיב נוסף של מבט עין-פנים, שהוא כנראה ייחודי לבני אדם, הוא השימוש בו כדי לשער/להניח/לנחש את
המחשבות, הרצונות והכוונות של האחר – כלומר לפתח תיאוריה של המיינד (ברון כהן 1995), שהיא היכולת
לנבא את התנהגות האחר על ידי ייחוס של אמונות, רצונות או כוונות – הדומות לאלה של עצמי. Flavell (1993)
מדבר על ההתקדמות המשמעותית במטה-קוגניציה (ידע על הידע) של גיל הילדות וההתבגרות. קשיים
ביכולת זו קשורים לאוטיזם.

מסתבר שבדיאלוג מבוגר-מבוגר יש הרבה יותר קשר עין מאשר אצל מבוגר-ילד או אצל ילד-ילד.
זו נקודה חשובה מאוד. כמו-כן, ידע זה יעזור לנו להחליט על קריטריונים לטיפול בילדים אוטיסטים.

דיון

המחקר הנוכחי מצא שקשר עין אצל ילדים כפי שנמדד בקבוצות משחק, התרחש בממוצע בפחות מ-18%
מזמן המשחק. זה באופן ברור פחות ממה שדווחו לוין וסאטן-סמיס 1973 שמצאו באינטראקציות של
מבוגרים-ילדים 44% ושל מבוגרים-מבוגרים 59%.
יתכן שחלק מהסיבה לאחוזים הנמוכים של קשר עין במחקר שלנו היו קשורים לכך שמרכיבי המחקר היו מוכרים:
המשתתפים הכירו את מקום המבחן (חדר בבית הספר) הכירו את שאר הילדים ושיחקו במשחקים מוכרים.
במחקר של סאטן-סמיס הילדים לא הכירו את המבוגרים ולכן נראה שקשר העין שימש ככלי לאיסוף מידע.
במצבים טבעיים ילדים מביטים במבוגרים כמקור למידע כיצד להתנהג.

התוצאות של המחקר הזה מעלות את השאלה לגבי התקפות של תכניות התערבות/אימון ששואפות להגדיל
את כמות קשר העין באינטראקציות של ילד-ילד מעל ל-20%.
אבל תכניות (לילדים על הרצף) ששואפות ל-50-100% קשר עין בעצם מלמדות ומעודדות התנהגותיות לא
מתאימות. נורמות לא מקובלות.

הילדים הגדולים במחקר היו מעורבים יותר בתשומת לב משותפת מאשר הצעירים. זה מעיד שהיכולת או הרצון
לעקוב אחר הפעילות של ילד אחר הוא מאפיין התפתחותי. זה תומך בחשיבה שצריך ללמד ילדים להשתמש
בתשומת לב משותפת על פי גילם.

לסיכום, תוצאות המחקר מראות שכמות קשר העין של ילד-ילד הם פחותים באופן בולט מאשר באינטראקציות
של מבוגר-ילד. כאשר אנחנו מתכננים תכניות עבור ילדים עם בעיות התפתחות צריך לזכור זאת.

Angela Arnold et al (2000): Eye contact in children's social interactions
what is normal behavior?

Journal of intellectual & developmental disability
Vol. 25 iss 3 pp. 207-216