תגידי איך קוראים לך?

תגידי איך קוראים לך?

תגידי איך קוראים לך?

לי קוראים עדה. אני לא ממש אוהבת את השם הזה. בעבר, כלומר מזמן, הוא היה שם מקובל. בכיתה בה למדתי (בי”ס עממי)
הייתה עוד עדה אחת,  שכמובן ממש לא סבלתי אותה, כי בגללה קראו לי 8 שנים עדה-שין. לעדה השניה קראו עדה- בית.
איזו אירוניה. לא נורא. היו גם שתי רות-יות ואולי שלוש יעל-ות.

ורק חגית או אשרית אחת.

 השנים עברו, והשם עדה הפך להיות כמעט אקזוטי. כבר לא עובר יום שלא שואלים אותי, באיזה משרד או חנות כשכותבים
חשבונית, עדה זה עם א’ או ע’?

ולא נכנס עכשיו למהמורות הביטוי שיוצר שם פשוט כמו בקר (וליתר בטחון, זה לא מבוטא עם שני קמצים אלא עם שני צרה,
כלומר “אופה” בלע”ז).

גם אני חלמתי בגיל ההתבגרות להחליף את השם עדה ל… (לא אגלה…) אבל נגמלתי גם מכך.

ולמה אני כותבת לך על הנושא ומשתפת אותך?

כי אני רוצה לכתוב על המשמעות החברתית של שמנו ומתכוונת להתייחס לשם הפרטי:

תחילה, לא היו לאנשים שמות פרטיים.  לא במפתיע, בחברה המעמדית של המאות הקודמות אנשים כונו בשם המעמד שלהם:

 הוד מעלתו, אדוני, בעל הבית, אבי המשפחה, אישה מס’1 או אישה מס’ 3, דודה, סבתא ,גיס, חמותי או חמי ואפילו
ובמיוחד אבא או אמא.

 ברור שאף אחד לא קרא להוריו בשמם הפרטי – מי יעז לבטא כל כך הרבה חוסר כבוד? וכו’

 עם השנים, כשהמעמדות והגדרות התפקיד איבדו מחינם החל המנהג של נתינת שמות פרטיים. והמטרה המרכזית היא שנוכל
לזהות אנשים אחרים  ולדעת למי אנחנו פונים  (יוסי, בוא רגע) ועל מי אנחנו מדברים (לקחנו את הילדים לסבתא ריבה). מידע.
זה כל הסיפור.

כשהחל המנהג של נתינת שמות פרטיים, הורים נהגו להשתמש בתנ”ך כמקור לשמות פרטיים רבים  (דוד, שלמה, אברהם, שרה, רחל)

 ובמיוחד כציון לבני משפחה:  חיים-בעדות המזרח או שנפטרו-בעדות אשכנז.

 כיום, ישנם הורים המבקשים את עזרתו של נומרולוג במציאת שם מתאים ליילוד, לפעמים עוברים שבועות עד שהיילוד מקבל את שמו –
כי לעיתים נומרולוג אחד לא מספיק וצריך גם קבליסט.

 בשני העשורים האחרונים אנו עדים לתופעה חדשה: שמות זהים לבנים ובנות.

העידן הפמיניסטי מכה אמנם שורש אך יצר בלבול חברתי לא קטן. וכך אני פוגשת יום יום במסגרות החינוכיות בהן אני מפקחת
את שרוןאבן ושרוןאבת, את אריאלאבן ואריאלאבת את טלאבן ואת טלאבת וגם נועםאבן ואת נועםאבת.

  ואם בשיבושי שמות עסקינן, שימו לב מה עושים  ילדים עם שמות חבריהם.

בגיל בית הספר אין שם פרטי אחד שאינו זוכה לניגון של גנאי. אין דבר העומד בפני מי שרוצה להעליב את חברו.

אתם בוודאי זוכרים את דנה בננה, דן חסכן, אורי כדורי ועוד.

בחמש שנים האחרונות אני נתקלת בתופעה נוספת :

לא די בשמות הגנאי שילדים מצמידים אחד לשני,

גם מבוגרים עולים על העגלה הלא נעימה הזאת, ומשתפים פעולה עם שיבושי שמות והפיכת שמו של ילד לשם גנאי.

 דוגמא דוחה במיוחד היא תופעת “יובל המבולבל”, תופעה שאין צורך להרחיב את הדיבור על הרמה הנמוכה שלה.

 ולא רק יובל הופך למבולבל במחי מילותיה של הגננת, אלא גם ילדים רבים אחרים.

 לכל איש יש שם אך כל כינוי נחרת בנפשו של הילד ומופנם אל תוך זהותו.

 וכך, בשם השנינה והרצון להצחיק את הצוות  או את הילדים האחרים, נותרים ילד או ילדה קטנים עם מטען נוסף, חריג,
הנטמע בזהותם. “מבולבל”, “כדורי”, “בננה”.

 לסיכום, יש לי בקשה מגננות ומהורים:

היזהרו משמות מיוחדים, היזהרו משמות דו מיניים והזהרו משימוש לא מכבד בשמותיהם של ילדים.

השם הוא מרכיב חשוב בזהותנו, כרטיס הביקור החברתי שלנו שמקדים את הגעתנו לכל מקום.

בואו נפנה לו מקום של כבוד ונפנה גם את המקום המיותר בלב הילדים שתופסים כינויי הגנאי המוצמדים לשמם.

 בטוחה שיש אספקטים רבים נוספים בנושא זה שלא נגעתי בהם. מחכה לתגובותיכם.

  “תגידי, איך קוראים לך?”  הספר הנפלא שכתבה: נירה הראל ואיירה: אלישבע געש
הוצאה לאור: הוצאת הקיבוץ המאוחד (1994) . לחצו כאן לספר

אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

8 תגובות

  1. אספקט נוסף של בחירת השם הוא התפקיד הייצוגי והמחוייבות שהשם נושא בחובו .
    האם “ברכה” – מבורכת?
    האם ל”מזל” יש מזל?
    האם “יפה” באמת יפה?
    ו”אהובה” – אהובה?
    ו”חביבה” – חביבה?
    ו”עדינה” – עדינה ?
    ועוד ועוד….
    אין חכם כבעל ניסיון!
    חביבה

  2. עדה וכולנו בוקר טוב,
    שם הרך הנולד עולה טרם נולד.
    אחרים קובעים/קבעו את שמי ובכך נטלה ממני זכות הבחירה לשם שאשא איתי בגאון או ביגון בהמשך חיי.
    יחד עם זאת, כמו כל דבר אחר, האסוציאציות שפרטים ישליכו על השם הן סוביילקטיביות. השלכות מעולמם הפנימי.
    לביתי קוראים נועה – שם מקסים (בעיני) שעונה על הקריטריונים שנמנו.
    שם תנכ”י אופנתי, ייחודי לבנות, נפוץ ומקובל.
    ו… היא היתה מעדיפה שם אחר. ו… היא עשויה לפגוש חבר/מורה שפגש בילדותו נועה שמררה את חייו ומאז הוא מדביק(באופן לא מודע) חלקים מנועה הממררת על כל נועה שהוא פוגש.
    ובכן, אין לכך סוף… …
    אז נכון שם הולך לפנינו ככרטיס ביקור ראשוני.
    אגב, אחד מזכרונות הילדות שלי (גיל 10 פלוס מינוס)הוא שאני מסתובבת ברחוב
    ממררת על מר גורלי וחושבת לו רק היו קוראים לי לילך או ענבל מצבי היה טוב לעין שיעור.
    נכון, שם הוא חלק מהזהות שלנו, מההגדרה העצמית שלנו.
    במפגשי מודעות עצמית אנו עוסקים בנושא שמות ועולים נושאים רגישים.
    יחד עם זאת, אני מחזירה אותנו לחינוך.
    אנו כהורים ומחנכים יכולים לעשות רבות כדי לתווך מציאות, לאפשר התמודדות והתגברות במפגש עם מציאות בלתי רצויה. (כמו: אלון בלון או ארז…כמו ברז) . אכזריות ורוע גם בהיסח הדעת הם חלק מהחיים.
    נשאלת השאלה איך כל אחד מאיתנו יכול לעזור לילד שלו לצלוח ולהתחסן נוכח המציאות והחיים.
    ותודה לך עדה שהעלית נושא מסעיר מוח.
    עינת גבע, יועצת משפחתית, מדריה ומורה במסלול להכשרת מנחי קבוצות במכון אדלר.

  3. עדה שלום, כל אחד ושמו המיוחד. מעניין, תמיד אנחנו לא מרוצים ממה שיש לנו. אם נתיחס לשם הילד ולשמנו שלנו בכבוד גם החברה תקבל זאת. סיפרתי את הסיפור “תגידי איך קוראים לך, הילדים מאד התחברו לסיפור. דחברנו על חרוזים מצחיקים וחרוזים פוגעים. אמרנו שמי שלא רוצה למצא חרוז זה בסדר. צחקנו לשמע את החרוזים השונים. והילדים כבדו את אלה שלא רצו להמציא חרוז. בברכה פנינה

  4. עדה,
    אכן נושא בחירת השם ומשמעותו הוא מרתק ומשמעותי. כשהייתי בהריון עם בני הבכור שקלתי במוחי כ”כ הרבה שמות ואפילו היום,אני עדיין חושבת האם הייתי צריכה לבחור שם אחר בשבילו?!
    העניין הוא גם שבמשך הזמן,השם כבר נדחק קצת והאישיות של בני היא הנותנת תוכן ומשמעות עמוקה אמיתית ומחברת.כך שהיום כששמו נאמר על שפתותינו,הרי עולה במוחינו תכונותיו ומיד חיוך נסוך.
    אורנית וייס כלפה-עו”ס קלינית,מטפלת בילדים.

  5. שלום אורנית,
    קראתי שאצל האינדיאנים נותנים לילדים שמות
    רק בגיל 12, כשאופיו של הילד הוא הקובע את השם.
    רעיון מעניין ומעורר מחשבה.
    האם היית נותנת לו היום אותו שם? עדה

  6. עדה,
    קראתי ובהחלט הסכמתי עם דברייך כאשר אני נתקלת בהורים המתלבטים בקול רם בנוכחותי על שם שכדאי לקרוא לילוד העתיד להגיע אני תמיד חוזרת ואומרת להםעם כל הכבוד לנומרולוגים ולרבנים ויש לי בהחלט כבוד אליהם כדאי לזכור שעם השם ילך הילד שנים רבות עד שיוכל להחליפו במידה וירצה והוא זה שיהנה או לחילופין יסבול מכך. הדבר מזכיר לי קיבוץ בו בחרו ההורים לקרוא לילדתם ואני לא צוחקת “אוחזת ענף עץ השקד” תארו לעצמכם שבכל פעם הייתי צריכה לומר את כל השם במלואו !!! ובכן הוחלט יחד עם ההורים על קיצור אוחי אז אני שואלת אתכם האם זו לא החמצה …
    בכל אופן בגן אין אבן או אבת כפי שציינת בשישוש אלא שם משפחה מלא וכך אני נשארת נאמנה לשם ולא מעוותת אותו והילדים למדים שיש שם פרטי ושם משפחה ולא אות שמצטרפת ככה פתאום לשם הפרטי.

    נהנתי תודה.

  7. מאמר שמעורר המון מחשבה תודה לך.
    אך יש לי שאלה וכשהורים מעוותים את השם (במקום טליה קוראים לה טולה או טלולה)זה גם לא בסדר?
    תודה מרים.

  8. שלום צהלה, השמות שאנו נותנים לילדינו עונים על הרבה מאוד צרכים שלנו, לעיתיפ לייחודיות ולעיתים דווקא לאחידות. אני תוהה מה רצו וחשו הוריה של “אוחזת ענף עץ השקד”. תודה
    ושלום למרים – נראה לי ששמות חיבה שנותנים הורים לילדיהם מעידים אכן על חיבוב.
    לעיתים, הורים נותנים שמות שבבגרות ישדרו איכויות בוגרות אבל בילדות הם לא נוחים לביטוי, ואולי כאן יש מקום לשמות חיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים