הבניית ילדות בגיל הרך – מה משמעותה?

דברי פתיחה בכנס השביעי לזכרו של גדעון לוין  בנושא:

תרבות הגן והבניית הילדות – הכוחות המשפיעים עליהן, 7.2.2017.

 

יעל דיין

האם יש להעמיק התבונן, כדי להבין, שעם תנאי-החיים של בני-האדם, עם יחסיהם החברתיים, עם הווייתם החברתית,
משתנים גם דימוייהם, השקפותיהם ומושגיהם, בקיצור  גם תודעתם?

(מרקס ואנגלס, המניפסט הקומוניסטי, 1848)

 

הבנייה חברתית

ההבנייה החברתית היא ספור של כוחות ושל יחסי כוח. כוחות פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, אידאולוגיים המשפיעים על אורחות חיינו,
הערכים שלנו, הדימויים שלנו וההתנהגות שלנו. כולנו תוצר של ההבנייה הזו. לא תמיד אנחנו מודעות להשפעה של יחסי הכוח,
לעיתים קרובות מנגנוני הכוח הם סמויים. העיוורון למנגנוני הכוח יוצר אשלייה שאנו פועלות מתוך אוטונומיה ובחירה.

חוסר מודעות להבנייה הנוצרת כתוצאה מהכוחות המופעלים עלינו מובילה לשתי תופעות, האחת היא משמוע עצמי כלומר, אני כבר לא
צריכה שיפקחו עלי כי כבר הפנמתי את ההתנהגות שבעלי הכוח דורשים ממני, דוגמא לכך ניתן היה לקרוא לאחרונה בעיתון "הארץ"
(אור קשתי, 31.1.17 ) תחת הכותרת: "משרד החינוך מגבש רשימות של גני ילדים שלא תלו דגל ותמונה של ריבלין. מפקחות של
המשרד הורו לגננות בירושלים לוודא שקיימת "פינת לאום" בכל גן ילדים ואף המליצו להפוך אותה ל"מרכז פעיל ומשמעותי".

לאור תגובת משרד החינוך: "מדובר ביוזמה נקודתית של מפקחת ", ניתן ללמוד על התהליך של משמוע עצמי שעובר על המפקחות,
שהפנימו את רוח השלטון. התופעה השנייה היא שכל כך הפנמנו את השליטה החברתית, שנדמה לנו שזו בכלל תופעה טבעית מולדת
ואינה תוצר של הבנייה חברתית. למשל, האם נתפשת כטובה יותר בטיפול בתינוק לעומת האב בגלל שהיא נולדה כאשה עם "אינסטינקט
טבעי מולד" שחסר לאב, תפישה שלא מודעת להבנייה החברתית הכופה עליה להיות מטפלת טובה מהאב.

הבניית ילדות

הבניית הילדות מושפעת כמובן מההבנייה החברתית, פוליטית, כלכלית. ההבנייה החברתית יוצרת דימויים שמשקפים מעמד חברתי, מגדר,
תקופה היסטורית וכך גם את דימוי הילד או הילדה. דימוי זה הוא תוצר של החשיבה הדיכוטומית ילד-מבוגר. ילד הוא כל מה שאינו מבוגר,
ילד הוא ה"אחר", הנחות, הלא מפותח, הפרימיטיבי. כל כך הפנמנו את נחיתות הילד בהשוואה למבוגר שזה נראה לנו טבעי, מולד ונותן
לגיטימציה למבוגרים לשלוט בילדים ובילדות. זו תפיסה המזכירה תפיסות קולוניאליסטיות.

במסגרת הכוח של המבוגרים הם הפכו את הילדים והילדות לקבוצה שונה, אחרת. הם הפרידו אותם מחברת המבוגרים באמצעות מוסדות
כמו גן ילדים, יצרו הפרדה של חיי היום יום באמצעות תעשיית משחקים או חוקים – מה אסור לילד ומה מותר למבוגר. מרחבים נפרדים אלו
לא קשורים להבדלים הביולוגים. ילדים וילדות לא זקוקים באופן ביולוגי למקומות מיוחדים, אינם זקוקים לחוקים מיוחדים שיגנו עליהם ואפילו
לא לצעצועים מיוחדים.  חברת המבוגרים היא זו שהחליטה שאלו הדברים שילדים וילדות רוצים וכך אנחנו מבנים ילדות שתהיה מאד שונה
מבגרות. למעשה ההבנייה נועדה לשרת את האינטרסים של המבוגרים לצאת לעבודה ולהכשיר את הדור הבא שיצא לעבודה וכך לענות
על הצרכים הכלכליים והחברתיים של החברה.

נקודת מבט היסטורית

בימי הביניים, לטענת אריאס (Aries, 1965), מושג הילדות לא היה קיים. הבניית הילדים כשונים ממבוגרים החלה להתפתח רק במאה ה-13.
אריאס טוען כי ניתן לראות בציורים בהם מופיעים ילדים או ילדות באומנות המערבית כי הם נראים כמו מבוגרים.  בתקופה זו הכנסייה הייתה
בעלת הכוח וההבניה החברתית הייתה בעיקר באמצעות דימויים ויזואליים. הכנסייה, באמצעות ציורים, השפיעה על הבניית הרגשות והאמונות
"הנכונות". כך ניתן לראות את הבניית הקשר בין אם ובנה באמצעות יצירות אומנות של מריה ובנה ישו. הצייר ג'וטו, למשל, שצייר בשלהי
ימי הביניים, ניתן לראות בציור שלו משנת 1310 את ישו התינוק כמבוגר. אין כל קרבה רגשית ושום הבעת רגש בין האם לבנה.
הדגש הוא על הרוחניות ולא האנושיות.

 

רק בתקופת הרנסנאס ציירו את ישו כתינוק אנושי ואפילו עירום כמו בציור של לאונרדו דה וינצ'י למשל, משנת 1481.
האב אמנם נעדר, היעדרות המעידה על חוסר תפקידו בטיפול בתינוק, אך המדונה מופיעה כהתגלמות של אמהות,
אהבה ומסירות שנתפשו כערך אנושי גבוה. הנוף בחוץ מציג הרמוניה. הכול רגוע ואידיאלי. הנינוחות של ההנקה,
השד החשוף, העירום של התינוק המוצגים כמובנים מאליהם, נתפשים היום לעיתים כמפריעים במרחב הציבורי
ובמקומות שונים מעדיפים את התפישה שרווחה בימי הביניים.

 

 

 

ספרן של סנפיר, סיטון ורוסו-צימט: "מאה שנות גן ילדים בארץ ישראל" (2012), יכול להוות דוגמא טובה למשמעות
הבניית החינוך בגן הילדים מנקודת מבט היסטורית. ניתן למצוא בספר כיצד הראוי והנכון לגבי חינוך בגיל הרך
משתנה במהלך ההיסטוריה הציונית וכיצד דימוי הילד הוא תוצר של הבנייה חברתית. הספר מורכב מפרקים
המציגים את הבניית דימוי הילד: הילד הרך, הילד העברי, הילד הישראלי, הילד טעון הטיפוח, הילד כמדען,
הילד הפעיל, הילד האורייני והילד בעידן הפוסט-מודרניסטי.

 

 

 

הבניית ילדות בגן הילדים

איך נוצרת הבניית הילדות בגן הילדים? איך מבנים נורמות, ערכים, הרגלים, דפוסי התנהגות ואבחנה בין ראוי ולא ראוי?

להלן דוגמא על הבניית התנהגות בזמן הפרידה בבוקר בגן, איך "ראוי" להיפרד מההורים בבוקר:

פנתה אלי אם שהבת שלה התקשתה להסתגל לגן ובכתה כל בוקר. כצפוי, האם חסרת האונים, הגיבה באמירות כמו 'את כבר גדולה', 'תתגברי',
'מה תעשי בכיתה א". מקרה נפוץ זה הוא דוגמא להבנייה של נורמות התנהגות, של נורמות התפתחותיות, של מה ראוי ומה לא ראוי בגיל הזה.
הבנייה זו נובעת מהרצון שלנו ליצור מסגרת שקטה וממושמעת ומתאפשרת הודות ליחסי הכוח בין אם לבת או בין ילדה למבוגרת. בעזרת כוחה
דורשת האם התנהגות "מתאימה" מבתה. כדי לצמצם את כוחות ההבנייה ולאפשר בחירה ואוטונומיה לבת, הצעתי לאם לומר לילדה שזה בסדר
לבכות, שהיא מבינה שבאמצעות הבכי היא מביעה את הקושי שלה ושהיא סומכת עליה שכשתרגיש טוב יותר תפסיק לבכות. להפתעת האם,
הילדה הפסיקה לבכות כבר למחרת.  

ההבנייה נקלטת היטב על ידי הילדים והילדות. בדרך כלל הם  משתפים פעולה ביחסי הכוח האלו ומתנהגים כפי שמצופה מהם. הם מבינים שזה
סוג של משחק עם חוקים שצריך לשחק. הם עונים על שאלות באופן אוטומטי, עוסקים בפעילויות הנדרשות, יושבים במקומות הנכונים.
הם שומרים על יחסי הכוח של המערכת ובכך משמרים אותם. לעיתים מחפשים דרכים מחתרתיות לעקוף את הדרישות ויוצרים תרבות חתרנית.

ניתן לראות את ההשפעה החזקה של הבניית ההתנהגות בזמן פרידה, בתגובות ילדים וילדות מגן טרום חובה כשנתבקשו לספר על הפרידה בבוקר.

להלן מספר תגובות:

לי זה קלי קלות להיפרד…בכיתי פעם.. ואז התגברתי

מתגברים. צריך להתגבר

אני בכיתי כשהייתי צעיר ..ועכשיו לא

זה לא בריא לבכות, הכי בריא להיות שמח. הכי בריא לצחוק

כבר טוב. כבר בזמן האחרון אני מתחיל להיפרד שוב יפה.

 

הבניית ילדות בגן מתרחשת באמצעים שונים:

באמצעות שליטה על הזמן –  ההתנהלות בגן נשלטת על פי חלוקה של פרקי זמן. מה מותר לעשות ומה אסור בהתאם ללוח השעות. למשל,
"תוכנית מסגרת" (תשנ"ה) ניסחה במדויק את משך הזמן לתחומי פעילות שונים. למשל, בגיל שלוש צריך להקדיש שעה וחצי ל"הקנייה של
כישורי חיים", שעה ל"משחק חופשי", שעה ל"הבעה בחומרים", שלושת רבעי שעה ל"פעילות לימודית מכוונת" וכד'.  הזמן מבנה גם את קצב
ההתפתחות. יש זמן "המתאים" להפגין הישגים התפתחותיים מסוימים כמו למשל, זיהוי אותיות או מספרים.  וגם הבניית העתיד כזמן חשוב
יותר מההווה אשר בא לידי ביטוי בביטויים כמו "הגן העתידי" או "מוכנות לכיתה א'".

באמצעות שליטה על הגוף ועל התנועה – בגן כללים לאן מותר ללכת ואיפה אסור להיות, איפה מותר לרוץ, איפה צריך לשבת או אסור לשכב,
כשמציירים חייבים לשבת, כשקוראים ספר מותר לשכב, איזה מגעים פיסיים מותרים ואיזה אסורים.

באמצעות הבניית היררכיה של פעילויות – מה חייבים לעשות ועל מה אפשר לוותר. למשל, מפגש חשוב יותר ממשחק בקוביות. לא כל אחת
חייבת לבנות בקוביות אבל כולם צריכים להשתתף במפגש. גדעון לוין יצא כנגד הבניית היררכיה של פעילויות באומרו שאין פעילות אחת החשובה
מהשנייה. הוא כינה זאת "שוויון ערך הפעילות".

באמצעות שליטה על תחומי הסקרנות – ישנם תחומים שמותר להביע בהם סקרנות כמו תופעות בטבע למשל, אך ישנם תחומים שהסקרנות
נבלמת כמו לגבי אברי גוף מסוימים או לפעמים תחומי עניין של "מבוגרים".

באמצעות טקסים – הטקסים הם אמצעי חזק להפעלת כוח על הפרט. מי שלא מתנהג כיאות בטקס נענש. הטכסים מבנים את הזהות
החברתית- לאומית.

כמובן אחד האמצעים החשובים ביותר של הבניית ילדות הוא השפה

השפה מגדירה את המותר ואסור, ערכים, מסרים. הילד "המתקשה" הפך לילד "מאתגר", ה"רכוז" הפך ל"מפגש" – מושג שגדעון לוין תבע.
סוג אחר של הבניית ילדות באמצעות שפה, תוצר של יחסי כוח פוליטיים, הוא לחייב גנים ערבים ללמוד עברית ולא לחייב גנים עבריים
ללמוד ערבית.

הבנייה מגדרית נוצרת באמצעות דיבור בלשון זכר כשלשון נקבה נעדרת כמעט לחלוטין מפנייה אל קולקטיב. בנות חוות הערות שליליות,
לעומת בנים, אם יושבות ברגליים מפושקות. הן מופנות בדרך כלל לפעילויות אחרות מבנים. הבנייה מגדרית מתרחשת גם באמצעות העסקת
גננות והדרה של גננים, לעיתים בנימוק שיש צורך בחום ואהבה שאין לגברים. כך מבנים טריטוריה לנשים בלבד.

הבניית ערכים באמצעות גישה חינוכית ניתן למצוא במאמרה של ויקטוריה בנימין (הד הגן, 2016, א' עמ' 36). היא ביקשה מילדים וילדות בגן
חובה  לצייר מה חשוב לגננת. ילדים וילדות שהיו בגן עם סדר יום מובנה הדגישו את הסדר והניקיון. לדוגמא:

 

הכי חשוב המפגש, אני מציירת את ש' [הסייעת] אומרת תשבי, והנה אני אצייר גם את א'
[הגננת] אומרת לילדים. הנה הילדים והנה הגננת. אני מנקה את המגירות, גם לסדר זה חשוב.
זו פינת הבית קפה בכאלו שבה מכינים אוכל. הכחול זה המים שניקיתי.

 

 

 

אני מנקה את המגירות.

 

 

 

 

 

ילדים וילדות שהיו בגן בגישה של זרימת פעילות הדגישו את חשיבות ההקשבה לחבר או חברה וחשיבות השמחה. לדוגמא:

הגננת מזכירה לנו כל הזמן להקשיב ולא להרביץ, זה הכי חשוב. עשיתי בן ובת, הבת מקשיבה
והבן מדבר, ופה הבן מקשיב והבת מדברת.

 

 

 

 

 

 

אני מציירת ילדה בשקט. וגם לא להפריע לילדים זה חשוב. היא מדברת והיא מקשיבה. הילדה צוחקת ומחייכת והיא מקשיבה לצחוק ועושה אה.

 

 

 

 

סיכום

הבנייה יכולה ליצור אפליה ואי שוויון כשהיא מדגישה את העדיף – הבן לעומת הבת, התרבות המערבית לעומת תרבויות אחרות, הלבן לעומת ה
שחור, היהודי לעומת הערבי, העברית לעומת שפות אם/אב אחרות, הילדה הוורבלית לעומת הילדה השקטה, הילד החברותי לעומת הילד
המתבודד ועוד ועוד.

כעוסקות בגיל הרך חשוב להיות מודעות לכוחות המשפיעים עלינו בגיבוש ה"אמת המקצועית" שלנו כמו גם להיות מודעות לכוחות הבניית הילדות
שאנו מפעילות. מומלץ לעצור ולבחון כיצד הסביבה הפיסית, הגישה החינוכית, ארגון הזמן והמרחב, החוקים והנורמות משפיעים על הבניית הילדות
ובאיזו מידה אנו מרוצות משימור יחסי הכוח המובילים אליה.

חשוב לזכור שככל שמנגנוני הכוח וההבניה יהיו חזקים יותר וככל שנתעלם מהשפעתם, כך נפגע באוטונומיה שלנו כנשות מקצוע ובשאיפה לפתח
את האוטונומיה והבחירה החופשית של הילדים והילדות. המקצועיות שלנו מחייבת אותנו לבחון שוב ושוב האם הבחירות שלנו ושל הילדים והילדות
הן חופשיות או נכפות עלינו ועליהם על ידי ההבניה החברתית.