מאת: שושי רפפורט
לא להיות ביקורתי, לזהות את הדברים הטובים שבך, לאהוב את עצמך, להיות אגואיסט, לחפש עבודה טובה, להקיף את עצמך רק באנשים מפרגנים– וזו רק רשימה חלקית של הדברים שניתן לעשות כדי לשפר את הדימוי העצמי, שקובע איך נראים החיים שלנו.
אחת ההאשמות הפופולריות המוטחות בתקשורת היא יצירה וטיפוח של דימויים בלתי ריאליים, המשפיעים באופן משמעותי על הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו – כלומר על הדימוי העצמי שלנו. התקשורת משדרת לנו כיצד עלינו להיראות (רזות ומטופחות), כיצד עלינו להתנהג וחשוב, ולאילו מטרות עלינו לשאוף בחיים (קריירה, בעל וילדים). המתקפה התקשורתית מציגה בפנינו איך צריכים להיראות חיינו והיא דוחפת אותנו למרדף אחר הדימויים שהיא מציגה. משלא השגנו אותם מתעוררים בנו ספקות בנוגע ליכולות שלנו, למראה שלנו ולשווי שלנו – ספקות המשפיעים על הדימוי העצמי שלנו. עד כאן ההאשמת, אבל פסיכולוגים ומטפלים טוענים שדימוי עצמי בכלל נבנה ומתבסס בשלבים מוקדמים הרבה יותר של החיים. שלבים אלה הם שקובעים איך ייראו חיינו ומה תהיה מידת הצלחתנו. חוויות מאוחרות יותר יכולות רק להעצים או להחליש את הדימוי שכבר נוצר בשנות חיינו המוקדמות.
בספרו "פסיכולוגיה בחינוך" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה) הגדיר פרופ' אבנר זיו את הדימוי העצמי כ"מערכת מאורגנת של תכונות והערכות שמייחס אדם לעצמו ומתנהג לפיהן". לדבריו, "הדימוי העצמי כולל את הציפיות שיש לאדם מעצמו, מיכולתו, את הערך שהוא מייחס לתכונותיו ולמעשיו וכן את הפער שהוא חש בין ציפיותיו מעצמו ובין הישגיו בפועל. כאשר הפער קטן, האדם יהיה בעל דימוי עצמי חיובי שיניע אותו להעז, להיות בטוח בעצמו ולהתמודד היטב עם משימות החיים. דימוי עצמי שלילי הוא תחושה של חוסר שביעות רצון מההישגים, מהתכונות ומהמאפיינים העצמיים. תחושה כללית זו של חוסר ערך עצמי גורמת להססנות בקבלת החלטות, להימנעות מהתמודדות עם משימות הדורשות מאמץ, לחשש מכישלון ולהיעדר יוזמה".
דימוי נולד
"הדימוי העצמי נבנה בשנות החיים הראשונות", טוענת ד"ר עדה בקר, יועצת חינוכית-התפתחותית לגיל הרך. "הדימוי נבנה באינטראקציה בין התינוק לסביבתו, והוא כולל שלושה מרכיבים: פיזי, רגשי וקוגניטיבי. כל חוויה שהתינוק חווה היא מרכיב בבניית הדימוי העצמי שלו. המגע, ההתייחסות, הצלילים שהוא שומע וכל דבר שעמו הוא בא במגע.
לסביבה, ובמיוחד להורים, יש חשיבות גדולה מאוד בבניית הדימוי העצמי, כיון שהתינוק מפנים את הדרך שבה ההורה מתייחס אליו, כמרכיב בדימוי העצמי שלו. תינוק שמקבל יחס מספק תופס את עצמו כמישהו שראוי לטיפול הזה. ההורים משמשים מעין מראה למה שהתינוק חושב ויחשוב על עצמו בעתיד. אם הוא מקבל יחס טוב, ראוי וחיובי, הוא יודע שהוא נפלא. התחושה נבנית על ידי הישנות של האינטראקציות הקטנות המתרחשות בעת שההורה מספק את צרכיו של התינוק: האכלה, החלפת חיתולים, חיוכים, ליטופים, החזקה על הידיים, תחושת חום הגוף, שירגיעו אותו כשהוא בוכה. כל אינטראקציה כזו באה לידי ביטוי בגוף, ברגש ובהכרה של התינוק. תינוק שלא מספקים את צרכיו יפתח תחושה שלא מגיע לו, שהוא לא טוב, שהוא לא שווה, שמשהו שהוא עושה, או זקוק לו, לא זוכה לתגובה המתאימה. האינטראקציות מאוד פשוטות, אבל הן הופכות למרכיב מופנם. אם חלקן הגדול של התגובות חיובי נבנה אצל התינוק דימוי חיובי, ואם אינו חיובי – נבנה דימוי שלילי".
אבל כל אדם הוא עדות חיה לכך שקיבל טיפול ראוי, אחרת לא היה שורד.
"אצל הורים שונים ניתן להבחין בסוגי טיפול שונים. למשל, אצל הורה מסוים עשוי התינוק להיות מוזן באופן פיזי בלבד, אך הוא אינו מקבל מזון רגשי. האכלה של תינוק, למשל, צריכה להיות חוויה שלמה שתכלול מגע רך ובוטח, מבטים, תחושות וכו'. אם מיהרו להאכיל את התינוק או נתנו לו לחכות יותר מדי, או שלהורה חסרה הסבלנות לחכות עד שהתינוק או הפעוט יסיימו לאכול את הביס; אם במהלך ההנקה לא נוצר קשר רגשי, אם אמא הושיבה אותך בסל-קל בהאכלה במקום להחזיק אותך ולחבר את האוכל לחוויה רגשית ממשית, זהו צורך שלא סופק. הדימוי העצמי שמתפתח משליך על הציפיות של הילד מאינטראקציות עתידיות עם אנשים נוספים. ילד שחווה הורה לא עקבי, לא זמין, לא נענה, לא מתגמל – מפתח דימוי עצמי של אדם שאינו ראוי לאהבה. הוא מפתח תחושה שהעולם הוא מקום שבו אנשים לא ייענו לצרכים שלו. אולם, גם ילד שהוריו תמיד רצו אליו בשנייה שהוא נפל והרימו אותו, לא איפשרו לו את החוויה של לקום בכוחות עצמו ולהתמודד לבד עם הקושי. הילד מקבל מסר שהוא אינו יכול להתמודד".
מה אפשר לעשות כדי שלילד יהיה דימוי עצמי חיובי?
"צריך לאפשר לו לאכול לבד, להתלבש לבד, ולאפשר לו להשיג יכולות עצמאיות כבר מגיל צעיר, כמובן בהתאם ליכולות התואמות את גילו. כל פונקציה שהילד יכול להיות אחראי עליה תורמת לדימוי שלו, כי הוא מרגיש שהוא יכול, שסומכים עליו. ילד שעושים עבורו הכל מקבל פינוק מיותר, שפוגע ביכולת שלו לתפוס את עצמו כיצור עצמאי.
"לחיזוקים ולמחמאות יש כוח רב מאוד" מציינת ד"ר בקר, "אולם במקום לומר לילד 'אתה חכם, יפה, נהדר', כדאי לחזק את הדרך בה ביצע הילד את הפעולה: 'אתה אוכל לבד מצוין', 'בנית מגדל נפלא'. יש לשבח את העשייה ולא את הילד. ולהפך, כשלא מרוצים ממשהו – אין להפוך אותו ל'ילד רע', 'שובב', אלא להתייחס למעשה. כשאתה אומר לילד 'אתה ילד רע', הוא לא תמיד מבין מה הוא עשה, וזו הכללה שלא מקדמת. צריך להגיד מה הילד עשה טוב או עשה רע".
"בהקשר זה, סימוכין חשובים יותר ממילים ריקות. בתיאוריית ההתקשרות שלו טען ד"ר ג'ון בולבי בסוף שנות ה-50, שהחוויות שיש לתינוק באינטראקציה בינו לבין האם מופנמות והופכות לייצוגים מנטליים, למודלים. הילד לא חווה את המגדל היפה שבנה, אלא חוויה של הצלחה, שאותה הוא מפנים. על פי בולבי יש לנו מודל של תחושת העצמי. היכולת להפנים ולהפוך את החוויות לייצוג מנטלי אבסטרקטי היא יכולת אנושית.
"השנים הראשונות של כל אדם חשובות ביותר, והן אלה הקובעות את הבסיס לדימויו העצמי. אם הבסיס טוב ויעיל, קל לבנות עליו את הדימוי החיובי. אם נבנה במהלך שנות החיים הראשונות דימוי עצמי שלילי, יהיה קשה מאוד לשנות אותו. שינוי אפשרי בתנאי שקיימת איזושהי מסגרת שמפצה על התבנית הראשונה. אם סיפוק הצרכים בינקות לא היה יעיל, אבל המסגרת החינוכית – מעון וגן – הייתה טובה, הילדים יוצרים קשרים מתגמלים עם מטפלות וגננות, זה יכול להוות פיצוי ולשפר את הדימוי העצמי. אירועים חריגים בחיי הילד, שיבוש היומיום (למשל גירושים, הגירה, לידת אח ומעבר דירה) גם הם מקור לשינוי בדימוי".
לילדים בגן יש השפעה על הדימוי העצמי?
"ילד מגיע לגן או למעון עם בסיס אישיותי ודימוי עצמי מסויימים. לסביבה החברתית והחינוכית יש השפעה גדולה על המשך התפתחותו. המטפלת, הגננת וכמובן הילדים מחזקים או מחלישים מרכיבים שהילד הגיע איתם" מדגישה ד"ר בקר. "מטפלות יכולות להקנות לילד מיומנויות טובות על ידי הסבר, הדגמה, חינוך, דברים פשוטים מאוד. גם ילדים שבאים עם דימוי עצמי חיובי זקוקים להדרכה מבחינה חברתית. מרכיבים רבים ביכולת החברתית שלנו אינם נרכשים רק באופן טבעי. האנשים המשמעותיים לילד מוכרחים להדריך וללמד אותו איך לשחק יחד עם ילדים אחרים, איך לוותר, איך לשתף פעולה, איך להיות חבר טוב".
איך הורה יכול לדעת אם לילד יש דימוי עצמי חיובי?
"עקרונית זה פשוט. ילד שנעים להיות איתו, שהוא פרטנר טוב בבית, לא מפונק, לא בוכה ולא עושה סצינות כל הזמן, ובסך הכל אין איתו הרבה עימותים, הוא בדרך כלל ילד בעל דימוי עצמי חיובי. לעומת זאת ילד רגזן כעסן, שכל דבר מוציא אותו משיווי משקלו וקשה לו לחזור לשלוות נפש אחרי שקרה משהו, ילד שאינו עצמאי ולא יודע להעסיק את עצמו, הוא ילד שלא מצא את היכולות והכוחות כדי להפיק את המרב מהיומיום שלו. צריך להבין שדימוי עצמי הוא מבנה עלום שנמצא כל הזמן בתהליך של שינוי. אנחנו לא רואים את הדימוי, אלא את ההתנהגות, וממנה מכלילים לגבי מושג תיאורטי אבסרטקטי".
שווים ושווים פחות
"אם בשנים הראשונות לחיינו ההורים פעלו באופן שגרם לנו להבין שאנחנו לא שווים, לא חשובים, אם ההורה היה מאוד עסוק בעצמו, הילד גדל עם תחושה שהוא לא מספיק שווה כדי שההורה יוותר על עצמו וייגש אליו. תחושה זו תלווה אותו גם בבגרותו. עם זאת, במהלך שנות החיים מצטרפים נדבכים נוספים לדימוי העצמי, שמחזקים או מחלישים את הדימוי שנוצר בילדות", אומרת נטע ענבר-סבן, פסיכולוגית קלינית מוסמכת ומנהלת חברת מענה שירותי ייעוץ והפנייה. ענבר-סבן טוענת כי הדימוי העצמי שולט באופן בו אנו מנהלים את חיינו, ומשפיע על תחומים רבים של החיים. "ככל שנחשוב שאנחנו שווים יותר מבחינה תעסוקתית ולימודית, למשל, כך נשאף להיות עם אנשים שנמצאים באותה רמה סוציו-אקונומית. לדימוי העצמי יש השפעה גם בבחירת בן זוג: אם אני תופסת את עצמי כשווה יותר ומושכת יותר, בעלת ערך רב יותר מבחינה משפחתית ותעסוקתית, אני אבחר מישהו ששווה, לדעתי, כמוני. אנשים נוטים לבחור בני זוג באותה רמה של משיכה מינית, שמתבטאת ביופי. יש זוגות מעטים שבהם אחד מבני הזוג יפה באופן יוצא דופן ואילו השני מכוער מאוד. בדרך כלל בני הזוג הם באותה רמה של אטרקטיביות.
"הדימוי העצמי נתון להשפעות חיצוניות ופנימיות. עם ההשפעות החיצוניות ניתן למנות רמה סוציו-אקונומית, דימוי גופני, מיקום גיאוגרפי, מצב כספי וסטטוס חברתי ותעסוקתי. הנושא הפנימי מורכב מיחס ההורים לתינוק, עד כמה הם נתנו לו להרגיש שהוא חשוב להם, שהוא חכם, בעל ערך וכו'. יש הרבה אנשים שהדימוי החיצוני שלהם הוא ברמה גבוהה, ויחד עם זה הם מרגישים שעליהם להילחם כדי להרגיש טוב עם עצמם מבחינה חברתית, כי בבית הם היו ילדים להורים שלא היה להם זמן או מודעות – ההורים שלא הקנו להם תחושת הערכה עצמית".
אנשים שלמדו והצליחו, למשל, לא משפרים את הדימוי העצמי שלהם דרך ההצלחה?
"אנשים שמשיגים מטרות בחייהם ומגיעים לעמדות גבוהות לא בהכרח מרגישים טובים ושווים. רבים מהם מחפשים תמיד חיזוקים ואישורים. חיזוקים כאלה ישפרו לרגע את ההרגשה, אבל האדם לא יפנים אותם וזה לא ישנה את הדימוי העצמי שלו. את השינוי יכול לעשות רק מישהו קרוב יותר, כמו מטפל או בן זוג שחי עם האדם שנים רבות. אם יש לאדם בן זוג שתומך בו ומאמין בו באופן בלתי מסויג, האדם יעבור חוויה מתקנת. את מה שהוא לא קיבל מהוריו הוא יכול לקבל מבן הזוג ולהתרפא".
עד כמה הדימוי העצמי ניתן לשינויים?
"הבסיס נוצר עד גיל ארבע-חמש, ואחר כך יש בו רק גיוונים. אם אדם מצליח בלימודים או בעסקים ואנשים מתייעצים בו ומבקשים את עזרתו, זה עוזר לו לרפד את הדימוי העצמי. אבל אם בגיל צעיר הדימוי העצמי היה בעייתי, הוא יישאר כזה. אפשר לרכך, לשנות ולגוון את הגרעין הבסיסי, אבל קשה מאוד לשנות אותו מן השורש. בטיפול פסיכולוגי ניתן לשנות את הדימוי העצמי במידה ניכרת, אך הוא צריך לכלול עבודת עומק דינמית שתיגע בשנים הראשונות של הילדות".
איך נראית זוגיות של אדם שלא אוהב את עצמו?
"זוגיות כזו יכולה להתבטא בשתי צורות קיצוניות: זוגיות שבה האדם יהיה הרבה מתחת לבן זוגו בהיררכיה ויאפשר לבן הזוג לקבל את רוב ההחלטות החשובות, גם כשהן נוגעות לו עצמו. במצב כזה האדם מבטל את עצמו כמעט לחלוטין. קיצוניות שנייה היא זוגיות עם הרבה רוגז, מתח ומאבקים כדי לקבל אהבה".
איך אדם יכול לשקם את הדימויו העצמי?
בתעסוקה שתיתן לו הרגשה טובה, בטיפוח חיצוני או אינטלקטואלי. יש אנשים שהצליחו לשנות את הדימוי העצמי שלהם ללא טיפול".
גברים מדווחים על רמות דימוי עצמי גבוהות יותר מנשים?
"לא. מראה חיצוני הוא פן מאוד חלקי בהערכה העצמית. הנושא התעסוקתי, הזוגי וההורי תופסים יותר מקום בהערכה העצמית מאשר איך אתה נראה. בארץ, בגיל מסוים, אם את לא נשואה או אם לילדים את מרגישה פחות טוב עם עצמך".
של מי הגוף הזה?
הנטייה הטבעית של גוף האישה היא לאגור שומן לשעת מחסור. אילולא הלחץ התקשורתי למידות "מושלמות", האם היה עולה בדעתנו ללחך חסה ולהגיר לקרבנו יוגורט במוקם לחמניות ועוגות? האם היינו משלמות במיטב כספנו כדי להזיע ולבזבז אנרגיה שכה חיונית לקיומנו? האם היינו נותנות שידקרו אותנו, ימדדו אותנו, ישאבו אותנו, יחתכו אותנו, ימתחו אותנו וישפצו אותנו מן היסוד? קרוב לוודאי שלא.
המסכים מוצפים בנשים יפות ורזות – בסרטים, בתוכניות האירוח ובפרסומות. אפילו מגישי החדשות נאים. אין כמעט קיום לנשים 'לא יפות' או שמנות על המסך. התקשורת מציגה מודל יופי אחד ואינה פתוחה לקבלת שונות – מה גם שלכל הדמויות היפות משדכים תכונות אופי חיוביות, וכך נקשר קשר נוסף בין יופי להצלחה, הישגיות וכו'. המשוואה יפה=טיפשה כבר מזמן פאסה, ואת מקומה תפסה משוואה חדשה: יפה=הצלחה.
פרופ' דפנה למיש, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, טוענת שלתקשורת יש השפעה מכרעת על בניית הדימוי העצמי שלנו. "עוצמת התקשורת כה גדולה עד שאי אפשר לברוח ממנה. הדימויים שמציגה התקשורת נתפסים כטבעיים ומובנים מאליהם, ו גם מודעות וחשיבה רציונלית או פמיניסטית לא מאפשרים להשתחרר מהכתבה זו, כי יש פער בין ההיבט הרציונלי הביקורתי להיבט הרגשי. אישה יכולה להיות מאוד מודעת לכך שמציבים לה דימויים בלי אפשריים, ואף לגבש עמדה ביקורתית כלפיהם – ועם זאת, היא עדיין תנסה להתאים את עצמה לדימוי.
"חינוך, מודעות, אי קבלה או יצירת תנועת התנגדות והצעת אלטרנטיבה הן דרכי התמודדות, אבל הכוח האדיר שיש לאידיאולוגיה הנורמטיבית הופך את המאבק לקשה מאוד. המחיר שמשלמות המתנגדות גבוה – הן נתפסות כחריגות, כמפרות את הסדר, מייחסים להן תכונות של פמיניסטיות, שונאות גברים ומיליטנטיות".
מה בכל זאת אפשר לעשות?
"להעלות את הנושא למודעות הציבורית. חשובה המודעות של יוצרי הדימויים, וכן של ה'קורבנות' לכוח האידיאולוגי הגדול של התקשורת. המאבק הוא על שוויון האישה: בחברה שבה הנשים יוערכו כאדם שלם, והערך של הופעתן החיצונית יהיה מצומצם ביחס לשאר הדברים, התמונה תיראה אחרת".
התקשורת מציבה מודלים גם לגברים
"כמובן. בשנים האחרונות מפילים גם עליהם את הדרישות לענות על דימויים של יופי, ובהדרגה עולות הציפיות שיסירו שיער, יהיו רזים וכו'. זה תוצר של כוחות שוק שמרוויחים מהסיטואציה – תעשיות האופנה, הקוסמטיקה, הניתוחים הפלסטיים ועוד. גורמים אלה זיהו שוק של 50 אחוז מהאוכלוסייה שטרם נוצל – שוק הגברים, ולכן יש לחץ גדול על הגברים להיכנס למשטר של הקפדה על מראה חיצוני. העובדה שזה חל כעת גם על גברים מאפשרת לנו להבין עד כמה הציפיות הן תוצר חברתי, ולא משהו טבעי. לגברים יש עדיין חופש התנגדות גדול, כי אצלם משחק הסטטוס, לא המראה החיצוני. סטטוס וכוח הם הקריטריונים לגבריות, ולכן יש להם אופציה המאפשרת להם לא להיכנע לדימויי הגוף".
אני נהדרת, אני מוכשרת, אני מקסימה
המאמנת שרה ארבל, גורסת שכשאנחנו לא מייצרים מדדים עצמאיים לערך עצמי, שאמור להיות קבוע ולא מותנה על ידי הסביבה, מתחיל הכרסום באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. לכל אחד יש צרכים בלתי מסופקים, והם יכולים לנהל את חיינו באופן שבו ננסה לספק אותם ללא הרף, ולעתים ללא הצלחה מרובה. כשצורך לא בא על סיפוקו נוצר כרסום בדימוי העצמי. כשאנו זקוקים מאוד לאהבה והצורך בא לידי ביטוי באמצעות חיפוש תשומת לב, מחמאות, מילים מעודדות ומעצימות, אנחנו בעצם פועלים כדי להזין את הצורך באהבה. אם הבוס שלנו לא יהיה מרוצה לחלוטין, למשל, ניכנס למצב של דיכאון ותחושת ביקורת ושיפוטיות עצמית, שיכרסמו בערך העצמי. די במשהו קטן כדי לערער לנו את הדימוי".
מה מאפיין נשים בעלות דימוי עצמי חיובי?
"הן נשים מחוברות לערך הפנימי שלהן באופן יציב, ויש להן יכולת לא להיות שיפוטיות כלפי עצמן, אלא להיות פתוחות להתרחשות ממקום של למידה; יש להן גם יכולת הצבת גבולות לעצמן ולאחרים תוך שמירה על גמישות והן מכבדות גבולות של אחרים. הן בעלות יכולת להעברת מסרים ברורים ולא כפולים, מסוגלות לבטא רגשות וליצור אינטימיות תוך שמירה על גבולות, הן יכולות לייצר עוצמה ממקום שקט ויש להן גם יכולת לאהוב את עצמן".
איך אפשר לשנות את הדימוי השלילי בשיטה שלך?
"הנשים שמגיעות אלי עם דימוי עצמי שלילי לא מעזות לתבוע את המגיע להן, כי בתוך תוכן הן לא מאמינות שמגיע להן, או שהן תובעות ונאבקות ומצליחות תוך חשש מתמיד שיגלו את 'הסוד הכמוס' – שהן לא שוות. ככל שהן קוטפות יותר הצלחות, החשש שיעלו עליהן גדול יותר ולכן הן מתאמצות יותר, מצליחות יותר וחוששות ונשחקות יותר.
"בשיטת הקואצ'ינג, בה אני מדריכה, האישה מזהה את נקודות העוצמה, הכוח והנכסים הפנימיים של עצמה ומוצאת דרך להתחבר אליהם. היא מגלה אוצרות בלתי נדלים שהיא לא ידעה על קיומם, כי הייתה בכתישה מתמדת כתוצאה מביקורתיות ושיפוטיות עצמית. כולנו מלאים באוצרות שאנחנו יכולים לסיים את חיינו בלי לגלות אותם, כי אנחנו מאמצים בקלות רבה חוות דעת של אחרים עלינו. בעבודה שלי לא משתמשים בעבר, אלא רק בתועלות שהוא ייצר עבורנו. המטופלת מספרת לי קצת על עצמה ואני מבקשת ממנה לערוך רשימה של הצלחות והישגים. לא קל להכין רשימה כזו, הרבה יותר קל למנות את הכשלונות שלנו. אני עוזרת למטופלת לגלות את עצמה מחדש".
איך בונים דימוי חיובי?
"צריך ללמוד לאהוב את עצמך, לחמול על עצמך, לוותר על ביקורתיות ושיפוטיות ולא להרשות להם לנהל לך את החיים. צריך לבחור בחוכמה את החברים שלך – לבחור אנשים שמאתגרים אותך להצליח ולהתפתח, ולא מסתפקים במקום שבו את נמצאת היום. אלה שאומרים לך 'מה את צריכה את זה?' הם אנשים שמצהירים על אי אמון ביכולתך. צריך ללמוד להציב גבולות מול ההורים, מול בני זוג, ללמוד להגיד לא ולבטא את המילה הזו לפחות 20 פעמים ביום בסיטואציות שונות. תהיו קצת אגואיסטיות באופן חיובי, לא על חשבון אף אחד, אבל שיבינו שהאחריות של כל אחת היא כלפי עצמה. בכך שהיא עושה את זה היא מאפשרת לאחרים לקחת אחריות על עצמם. אם אדם שאמרת לו 'לא' בוחר להיעלב, זו אחריות שלו ולא שלך.
"אסור לתת לעבר לנהל את ההווה. כל רגע שבו אני בתוך ההווה אני מייצרת לעצמי עתיד טוב יותר. והכי חשוב – תמיד לחיות ממקום של הנאה, לעשות דברים בכיף. להיות כל הזמן נאמן לעצמך. רק כשאנחנו אוהבים את עצמנו ונאמנים לעצמנו, אנחנו מסוגלים לאהוב ולהעריך אחרים. כתוב 'ואהבת לרעך כמוך' – קודם תאהב את עצמך ורק אז תהיה מסוגל לאהוב מישהו אחר. כי אם אני אוהבת אותך רק בשביל שתאהבי אותי, יש פה נזקקות והצורך באהבה מנהל אותי".
ואם ביום שלישי לא בא לי?
לדימוי העצמי השפעה מכרעת על חיי המין שלנו ועל מידת הפתיחות וההנאה שלנו ממין. "מעולם לא פגשתי ולו אישה אחת שמרוצה מאוד מהגוף שלה" אומרת לאה בלטמן, מטפלת זוגית, משפחתית ומינית מוסמכת. "גם הנשים הכי יפות מנתחות, מותחות, עושות סיליקון וכולן מתעסקות בגופן ללא הרף. תחושה טובה של הצלחה, עשייה, של 'מגיע לי' ו'מותר לי' קשורה להתפתחות האישיותית של האדם, לחינוך שמביא איתו רעיונות על מה מותר ומה אסור, יוצר עכבות ובונה מיתוסים כמו זה שרק נשים יפות יכולות ליהנות ממין. כל הנושא של הנאה ממין קשור ביכולת האישית שלנו ליצור יחסים אינטימיים, סיפור מסובך שמתחיל מהבית. זה קשור בהיפרדות מההורים ובשאלה איך אני בונה את עצמי לבד ובונה יחסים עם בני זוג.
"במין אנחנו חושפים את עצמנו בגוף ובעיקר בנפש. אם אין לאדם הרשאה פנימית לחשיפה ולשחרור, כזו שמאפשרת לו להרגיש טוב בתוך יחסי המין, מתעוררות הבעיות: אם אין יכולת ליהנות ממין, תדירות יחסי המין יורדת, וזה, כמובן, משפיע על הזוגיות. אם יש הרשאה ליהנות, הרבה פחות קשה לחשוף את הגוף ולהשתחרר.
"כדי לבנות את האינטימיות, חשוב שבן הזוג יקבל אותך כפי שאת. יש גבר שיכול להגיד לך 'את צריכה דיאטה, מה זה הצמיג הזה?'. כל משפט מסוג זה, גם אם נאמר בהומור, מרחיק, נותן תחושה של כישלון וחוסר ביטחון, ופוגם בדימוי. אני מכירה נשים מאוד מצליחות, הפגועות אינטימית ודימוי הגוף שלהן מאוד נמוך. כשמעירים לאישה כזו על צמיג, היא יכולה ליפול.
הדימויים בתקשורת מחברים את המיניות ליופי. נשים שלא בטוחות במראה שלהן ובמערכת היחסים עם בן הזוג שלהן נמנעות ממין, עושות אותו רק בחושך כדי שלא ייראו, או שהן לא משוחררות ויכולות ליהנות רק בתנוחה מסוימת שבה הבטן שטוחה. כשאת עסוקה בזה כל הזמן את לא יכולה ליהנות, ובטח שלא לחוות אורגזמה. כשהראש טרוד בדברים כמו איך אני נראית, האם הבטן בולטת וכו', ההנאה פוחתת. אף אחד לא רוצה לעשות משהו שהוא לא נהנה ממנו וכך נוצר מעגל קסמים. יש לזה השלכה על הזוגיות, כי זה מתפרש כדחייה, או כחוסר משיכה."
איך אפשר לגרום לאישה אחרי שלוש לידות, עם עשרה קילוגרמים מיותרים, להרגיש טוב עם עצמה?
"אישה צריכה להבין שהאיש שלה רוצה אותה כמו שהיא. שהקשר הוא של חברות, אינטימיות, שגם לאישה בעלת משקל עודף עם חזה נפול מגיע ליהנות, וזה לא מפחית את ההנאה. פעמים רבות מה שקורה לאישה קורה גם לגבר: הוא חושש שאולי הוא לא מספיק טוב, הוא מתעסק בביצוע ולא בהנאה. כך הולכים כל ההנאה, הפינוק והאינטימיות לאיבוד. מין, כמו כל מעגלי החיים, משתנה, וצריך לקבל את העובדות ולשכלל את המין בהתאם".
מה אפשר לעשות באופן אישי כדי לשפר את הדימוי העצמי?
"לקרוא ספרי פנטזיה ולראות סרטים אירוטיים. כל אלה מקנים ידע על הנשיות, על הדימוי העצמי, על זוגיות, על מה נשים רוצות ומה נשים חושבות. לפעמים מראה עיניים מעורר סקרנות ורצון לשינוי. ידע ושינוי עמדות נותנים הרשאה להנאה מינית, לאינטימיות. את רואה שגם נשים אחרות מתלבטות באותן שאלות, את לא לבד. נשים מתביישות לדבר על הרבה דברים. עד כמה שהעולם פתוח ומתירני, יש עדיין המון בושה ונושאים שהם טאבו.
"את צריכה לחשוב על עצמך באופן חיובי, להגיד לעצמך 'מגיע לי', מותר לי', אני בסדר'. אם משהו מאוד מפריע לך בהופעה החיצונית שלך, תעבדי על זה. צריך לעסוק בדברים שאת אוהבת, למצוא את רגעי האושר ולהבין מאיפה זה בא. לסלוח לעצמך ולא להישאר בתחושות כעס, אשמה ותסכול, להתחבר לצדדים הטובים שבך. כדאי לעשות פעילות גופנית, שעוזרת להרגיש את הגוף. כדאי שאדם שלא אוהב את עצמו יגיע לטיפול, וילמד לאהוב את עצמו".
מישהי שקופצת ממיטה למיטה היא בהכרח בעלת דימוי שלילי?
"לאו דווקא. זו יכולה להיות מישהי בעלת דימוי חיובי, שפועלת מתוך תחושה שזה מה שאני רוצה, כיף לי, מגיע לי. אבל זה יכול להיות גם תוצר של דימוי נמוך ומחשבה כמו 'אני צריכה להסתפק רק בזה כי לא מגיע לי יותר', 'אף פעם לא יהיה לי מישהו שיאהב אותי'. אישה כזו לא עושה אהבה עם מי שהיא רוצה, אלא עושה אהבה כי היא צריכה שמישהו יאהב אותה. זה מצב מסוכן, והיא עלולה להישאר תמיד בתחושה שלא מגיע לה שום דבר. נשים כאלה יישארו לבד ולא יוכלו ליצור קשר אינטימי, כי היא תהיה תמיד אסירת תודה למי שלקח אותה וזה יגרום לה להתנהגות חסרת ביטחון ונכונות לעשות הכל בשבילו. מצב כזה מצריך טיפול, וניתן בהחלט לבנות דימוי עצמי נכון ולהבין שחום ואהבה זה יותר מסתם מגע".
המעבדה לזיהוי פנימי
דימוי עצמי, מתברר, הוא לא משהו חבוי ומסתורי. נילי רעם, למדה פסיכולוגיה ופסיכודרמה חיברה יחד עם בעלה, גבריאל רעם, ד"ר לתיאולוגיה ופילוסופיה, מרצה לתקשורת בינאישית ומומחה לתקשורת לא מילולית, ספרים בנושא שפת גוף ("משמעותן של תנוחות הגוף – מסרים מבפנים" / הוצאת ניסן, "גברים ונשים מעבר למילים" / הוצאת ידיעות אחרונות). הזוג מתמחה בנושא שפת הגוף ומעביר מגוון סדנאות בנושא.
"דימוי עצמי חיובי וביטחון עצמי באים לדבריה לידי ביטוי ביציבה שמקרינה 'תראו אותי': גו זקוף וישר (לא מתוח, שאופייני לטיפוס אגרסיבי), מתבונן לאחרים בעיניים אבל לא משפד במבט. הליכתו מדודה, בעלת קצב ועוצמה, הוא לא מסתער וגם לא גורר רגליים. כשמדברים על ביטחון מדברים על התנגדות לכוח המשיכה. כדי לשאת את עצמך את צריכה להפעיל כוח כנגד כוח המשיכה. אדם בעל ביטחון הולך בגוף מורם וגם זוויות הפה שלו עולות. הכיוון למעלה מצביע על ביטחון, על מצב רוח טוב, על אנרגיה טובה. כשאדם נכנע לכוח המשיכה כל הגוף נוזל למטה, גם הידיים, זוויות הפה, המבט ואפילו הנשימה. נשיאת הגוף בצורה שמעוררת הדרת כבוד מעידה על כך שאתה 'מחזיק מעצמך'. אדם שהולך זקוף, בהדרת כבוד, משקיע בלבושו ובצורה החיצונית שלו, הוא בעל ביטחון עצמי. סגנון הלבוש יכול להעיד עד כמה אדם מעריך את עצמו מבחינה מעמדית. סגנון לבוש שמשדר כבוד עצמי לא יכול להיות מיני או חושפני מדי.
"יש גם מדדים עדינים יותר. אזור הרגש, למשל, נמצא בחזה. אצל מי שספג פגיעה רגשית קשה נראה לפעמים נטייה של הכתפיים קדימה, במטרה 'לעטוף' את אזור החזה. חזה שקוע הוא חזה של אדם שמנסה להרחיק את אזור החזה מהסביבה, לשמור עליו. זהו אדם שמנסה לסגת ממגע, הוא תופס פחות טריטוריה. לעומת זאת, חזה מתוח הוא חזה של אדם תוקפני השש אלי עימות – הטיפוס האגרסיבי".
"היופי שבשפת הגוף הוא שאי אפשר לשקר באמצעות התנוחות, כי אימוץ תנוחה מסוימת יוצר את הרגש הקשור בה. אם מישהו מחליט לשדר, נניח, פתיחות – והוא פותח את ידיו ומחייך, ותוך כמה דקות הוא באמת ייפתח. כשאתה עושה עם הגוף דבר מסוים, אתה קורא אליו את הרגש הזה, כי הגוף והנפש קשורים".
איך מטפלים בדימוי גוף שלילי?
"אנחנו מבקשים מהאדם לצייר דמויות ומנתחים את הציור. אנשים שיש להם בעיה בביצוע, למשל, ישמיטו מהציור כפות ידיים. אנשים שיש להם בעיה לקחת על עצמם עומס ואחריות יציירו כתפיים באופן מסוים. מי שמצייר פרופיל מעיד על עצמו שהוא אינו פתוח מבחינה חברתית ויש לו בעיה של מגע.
לנענע
מחקר אמריקני חדש העלה כי פעילות גופנית מזרזת את ההירדמות בלילה ב- 15 דקות ומאריכה את משך השינה לפחות ב-45 דקות. היא גם משפרת את איכות השינה, תורמת לפריקת מתחים וכן לשחרור רוחני ורגשי. העיסוק הקבוע בספורט, נקבע במחקר, מוריד מתחים, מעלה דימוי עצמי וביטחון עצמי ותורם להתגברות על קשיים. מי שרגיל לעמוד בלחצי פעילות גופנית מצליח לעמוד טוב יותר בלחצים בכלל. השחרור של כמות גדולה של אנדורפינים (חומרים דמויי מורפין המופרשים בגוף) בעת הפעילות הופך את הספורטאי לאדם רגוע על פי רוב. מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט ממכון וינגייט, טוענת כי יש הוכחות מחקריות שפעילות גופנית משפרת את האמונה ביכולת האישית וכתוצאה מכך משתפרים הביטחון העצמי והדימוי העצמי. "אנשים שעושים פעילות גופנית הם בעלי דימוי עצמי טוב יותר, ותופסים את עצמם כבעלי יכולת. אדם שכושרו הגופני היה נמוך ולאחר אימונים מסוגל לעלות בקלות במדרגות, חווה תחושת הצלחה ותופס את עצמו כ'טוב יותר'. בנוסף, יש שחרור פיזי של חומרים והורמונים בגוף, המשפרים את ההרגשה הכללית. "אבל פעילות גופנית יכולה לעורר גם כמה בעיות. אנשים מציבים לעצמם לעתים מטרות אימוניות שהם לא מסוגלים לעמוד בהן. הם, למשל, מחליטים להתאמן כל יום, ואם אינם עומדים במשימה הם חשים כישלון. יש לשים לב גם לקבוצת ההתייחסות שאליה את משווה את הביצועים שלך.
נניח שאת והשכנה התחלתן להתאמן בערך באותו זמן, היא רזתה 20 קילו ואת לא. את מתוסכלת, אך אינך נותנת את הדעת לכך שהשכנה צעירה ממך בעשר שנים. חוסר ההצלחה של האדם מול האחר גורם לו תחושות של חוסר ערך עצמי. בנוסף, בזמן פעילות גופנית האישה לבושה בבגדים חושפניים וצמודים, וכל זה בחדר מלא מראות. החוויה של לראות את עצמך מכל הכיוונים, עם כל הקילוגרמים המיותרים, היא חוויה לא פשוטה – במיוחד כשמתאמנות לצידך חתיכות בנות 18. אחת המוטיבציות לעיסוק בפעילות גופנית היא שיפור דימוי הגוף שיושג דרך הרזיה, חיטוב וכו'. עם זאת, יש לזכור שלאימון מתלוות חוויות שעשויות להיות קשות".
"לאדם חסר ביטחון שכתפיו שמוטות נגיד ללכת כאילו תקוע לו מקל בגב. הוא ילך כך, וכתוצאה מכך יקבל משוב מהסביבה, שתתפוס אותו כאדם בעל ביטחון. המשוב הזה בונה ביטחון ועצם החזקת הגוף מביאה איתה את הרגשת הביטחון. שחייה, למשל, פותחת את בית החזה. ביישנים שהולכים כפוף צריכים לשחות ולפתח את בית החזה. לאנשים עם בעיות מין או מעצורים מיניים אני ממליצה למשל על ריקודי בטן, שיחזירו את החיות לאותו איזור".
אישה שלבושה חשוף משדרת ביטחון או חולשה?
"במיניות של נשים אנו מבדילים בין אישה סקסית לאישה סקסואלית. הראשונה משדרת סקס בכל רמ"ח אבריה ואיתותיה, אך ברגע האמת מגלים שהראש שלה לא בסקס, והיא עושה בו שימוש כי היא זקוקה לחיבה או לאהבה. לאישה כזו חשוב להתבלט והיא עושה זאת באמצעות לבוש שקוף או חושפני. אישה סקסואלית לא מתלבשת באופן חושפני. היא נשית אך לא משדרת סקס בלבושה. כשהיא מגיעה לסקס, היא כולה בעניין והיא מינית לחלוטין.
"ביטחון עצמי נשי לא צריך לבוא לידי ביטוי בהבלטה של מיניות בצורה מוגזמת. המיניות הנשית כוחה בכך שהיא מוצנעת. ברגע שהיא הופכת לשלט פרסומת, את מעקרת אותה מכוחה. יש נשים שמאמצות לעצמן גינונים גבריים כדי להפגין ביטחון – משתמשות בבדיחות גסות, בקול רועם, בהליכה צבאית, בישיבת 4 (רגל משוכלת פתוחה) או ישיבה בפישוק רגליים. לאופנה יש השפעה על שפת הגוף. משעה שנשים החלו ללבוש מכנסיים הן יכולות לפתוח צעד, ושפת הגוף הפכה מפושקת. הפישוק מקנה יותר ביטחון בעמידה".
ובנימה אופטימית זו
לני רביץ, תרפיסט ומנהל מכון הגשטאלט (זרם בפסיכולוגיה) בישראל, מנחה סדנאות אופטימיות וצחוק ומחבר הספר "אופטימיות נצחית" (הוצאת אורנית) גורס שכל מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של מה שאנו חשים בפנים, ומכאן שהדימוי העצמי הוא הדבר המשמעותי ביותר בחיינו – ליחסים טובים, להצלחה בחיים ולבריאות. "אם יש לך הערכה עצמית נמוכה", אומר רביץ, "לא תצליחי הרבה בחיים, כי לא תיקחי סיכונים, תעצרי את עצמך ותחיי בעולם צר מאוד. לא מלמדים את זה בבית הספר. הדבר הראשון שעשיתי כשהילדים שלי גדלו היה לבנות להם הערכה עצמית".
"צריך להתייחס לילד בכבוד, לומר לו את האמת, לשתף אותו במה שקורה, להעריך את הדברים החיוביים ואף פעם לא להעביר ביקורת, או להשוות את הילד למישהו אחר. זה תופס גם ליחסים עם בני הזוג. במקום להעביר ביקורת ולרדת על הבעל כשהוא מאחר, אני מציע לומר את האמת, ולהסביר. משפט כמו 'כשאתה לא מגיע בזמן אני מרגישה שאתה לא מכבד אותי, אז אתה יכול בבקשה להגיע בזמן?' הרבה יותר יעיל מהטחת ביקורת, כי כשאדם מקבל ביקורת הוא מיד סוגר את עצמו".
אחת לחודש מעביר רביץ סדנה (הפתוחה לקהל הרחב) בנושא הערכה עצמית, צחוק, הומור ואופטימיות. "ככל שאדם אופטימי יותר וצוחק יותר, הוא מאמין בעצמו ומושך אליו אנשים שמעריכים אותו ויכול לבקש יותר כי הוא מאמין יותר בעצמו. לבניית ההערכה העצמית לא מספיק שיעור אחד, זה משהו שצריך לתרגל כל יום. צריך להסתובב רק עם אנשים מפרגנים, ולהתרחק מאנשים שמעבירים ביקורת. אין דבר כזה ביקורת בונה. כל העולם פצוע, אין אדם שלא פצוע, אנחנו צריכים להיזהר אחד עם השני. מילה אחת יכולה לפגוע באדם למשך שנים".
מה הקשר בין אופטימיות והערכה עצמית?
"לפני שהתחלתי לכתוב את הספרים שלי החלטתי שהם יהיו רבי מכר. בעזרת אופטימיות קבעתי מה שיקרה. אם אני נכנס לחדר עם 20 אנשים שאני לא מכיר, אני יכול להתבייש, להסתגר, ואכן אף אחד לא ידבר איתי, או שאני יכול להגיד לעצמי -איך מסתכלים עלי, איך אוהבים אותי. מה שאני אומר לעצמי זה מה שקורה בחוץ. אין דבר יותר חשוב בחיים מאמונה עצמית ואופטימית. אופטימיים חיים יותר טוב, מצליחים יותר. אופטימיים מחלקים את האנרגיה והחמלה לאחרים. הייעוד שלי להצחיק אנשים, לתת הרגשה טובה, ולהראות שהחיים זה דבר קל ונעים".
איך אתה מלמד אנשים לאהוב את עצמם בקורסים?
"בגשטאלט מלמדים איך להתמודד עם חסרים ולהשלים אותם, לזהות מה צריך בחיים ואיך לקבל את זה – בין אם זה משהו פיזי, אינטלקטואלי, או כספי וכו'. בקורס של הומור וצחוק אנשים לומדים בצורה עצמית. אני מביא מראות וכל אחד צריך לעמוד מול המראה ולתת מחמאות לעצמו, לעשות אוטוסוגסטיה ולהגיד 'אני אוהב אותך', 'את יפה', 'יקרה, מגיע לך נשיקות'. צריך להגיד את זה בבוקר ובערב. זה יעזור. זה לא קורה בפעם אחת, זה לא קסם.
"אני נותן לאנשים תרגיל – לא לחשוב מחשבה שלילית במשך חודש, אלא רק דברים חיוביים. אני מבקש מאנשים להגיד דברים חיוביים על עצמם ועל העולם, ובכל פעם שמישהו חושב משהו שלילי צריך למחוק את המחשבות. המוח הוא כמו מחשב. יש תוכנה, אני בוחר איזה דיסקט להכניס למוח – בריאות, אהבה, חברים טובים, שפע, כסף, כוח. התוכנית של הילד לא נמחקת. אבל לאדם יש את הכוח להחליט במה להשתמש – להיות קורבן או לא. אדם יכול לבחור להיעלב ממשהו, להיפגע, או ללמוד מזה. אנחנו יוצרים את המציאות שלנו".
