DODGE, K.A., SCHLUNDT, D.G., SCHOCKEN, I. & DELUGACH, J.D. (1983).   SCIAL COMPETENCE AND CHILDREN’S SOCIOMETRIC STATUS: THE ROLE OF PEER GROUP ENTRY STRATEGIES.

 MERRILL-PALMER QUARTERLY, 29, 3, pp. 309-336.

תקציר

מטרת המחקר היתה לגלות דפוסים של כשירות חברתית והצלחה בהצטרפות לקבוצת עמיתים.

במחקר הראשון: ילדים פופולריים, דחויים וזנוחים בגיל הגן התבקשו להצטרף למשחק של עמיתים.

במחקר השני: נצפו התנהגויות הצטרפות בכיתה ב' אצל ילדים פופולריים, דחויים, זנוחים, בינוניים ונתונים במחלוקת.

הצילומים הראו שהילדים בקבוצות השונות היו שונים:

• בתכיפות הניסיונות שלהם להצטרף לקבוצה
• בהתנהגויות שהשתמשו בהן במהלך הניסיונות
• בהסתברות של הצלחת ניסיונות אלה

ניסיונות מוצלחים כללו רצף של טקטיקות שהתקדמו מכאלה שיש בהן סיכון נמוך, כמו לחכות ולרחף, עד לטקטיקות עם סיכון גבוה כמו הצהרות ובקשות,  ותוך כדי התנהגויות אלה הילדים שמרו על  מסגרת ההתייחסות של הקבוצה.

הניסיון של מחקרים שנעשו בעבר וביקשו להבחין בין דפוסי ההתנהגות של ילדים במעמד סוציומטרי שונה נתן תשובות לא מובחנות. נראה שילדים פופולריים משתתפים ביותר התנהגויות פרו-חברתיות ופחות אגרסיביות. אך ממצאים אלה הציגו מעט ידע על דפוסי ההתנהגות המובילים לתוצאות חיוביות ביחסי עמיתים.  ASHER & HYMEL 1981.

דרכי כניסה

  CORSARO  1981 מצא  שיוזמות ראשונות של ילדי גן להצטרף לקבוצה נדחו על ידי העמיתים במחצית מהמקרים, ושתהליך זה אינו קל לביצוע.

לובין ופורבס מצאו שאסטרטגיות שילדים משתמשים בהן כדי להצטרף לקבוצה משתנות עם ההתפתחות ועם רכישה של סופיסטיקציה רבה יותר.

PUTALLAZ & GOTTMAN 1981 AB בדקו ילדים תלמידי כיתה ב' ומצאו שילדים לא פופולריים משתמשים בריחוף רב ובהתיחסויות לעצמם ושהתנהגויות אלה הובילו לאי קבלה על ידי העמיתים  (במחקר זה מופיעה שיטת הבדיקה המוכרת- ובה נעשה שימוש ב"מארחים" לא מוכרים לילד).

טקטיקה הוגדרה כ "דפוס התנהגות ספציפי כדי להצטרף" ואילו אסטרטגיה הוגדרה כ"רצף של טקטיקות".

COIE, DODGE & COPPOTELLI 1982 מצאו שיש הבדל  בין דחויים לזנוחים ושהם מתנהגים שונה בכיתה ובחצר ולכן גם לעמיתים יש תפיסות שונות לגביהם.

המדדים במחקר 1 היו:

1. WAIT & HOVER – הילד מתקרב לאחרים וצופה בפעולתם למשך זמן של יותר משלוש שניות אך אינו מדבר.
2. ATTENTION GETTING  – הילד משתמש באמצעי מילולי או לא מילולי אך לא אברסיבי כדי לעורר את תשומת הלב של המאחרים ולעצור את משחקם. למשל מקפיץ כדור על השולחן (כמו מדד DEMAND של פוטלז וגוטמן).
3. GROUP ORIENTED STATEMENT – פניה מילולית לגבי פעילות המארחים.
4. שאלה- הילד מפנה שאלה למארחים ומצפה מהם לתשובה: "מה שמך?".
5. התייחסות לעצמו – יש לי אח קטן.
6. הפרעה – התנהגות מילולית או לא מילולית שמפריעה למשחק. למשל, הילד דוחף קוביות מהשולחן.

תגובות המארחים:

חיובי /מקבל

מתעלם/נטרלי

שלילי /דוחה

דיון במחקר 1

בניגוד למחקר של פוטלז וגוטמן שבו ילדים הצטרפו למשחק של עמיתים מוכרים במחקר זה העמיתים היו לא מוכרים.

הילדים הפופולריים נטו פחות למשוך תשומת לב לעצמם כמו משפטי עצמי או הפרעה של הפעילות והשתמשו בטקטיקה של משפטים לגבי המארחים או הפעילות הקבוצתית. טקטיקות אלה היו היעילות ביותר וולובין ופורבס הראו שהן מאפיינות ילדים יותר בוגרים, כלומר היא נלמדת עם ההתפתחות.

גישה זו מתייחסת לתהליך שפיאז'ה הגדיר כ- DECENTRATION שדורשת שהילד יאמץ את צורת ההתייחסות FRAME OF REFERENCE של הקבוצה.

ילדים דחויים השתמשו 10 פעמים יותר (מאשר פופולרים או דחויים)  בטקטיקות של הפרעה ונטו גם יותר להגיב בשלילה על יוזמות של המארחים. המארחים הגיבו בשלילה להתנהגויות שלהם. דפוסי קונפליקט אלה קשורים לתצפיות המראות שילדים אלה הם גם יותר אגרסיביים בסיטואציות טבעיות.

הילדים הדחויים, נמנעו מהפרעות והשתמשו בטקטיקה של לחכות ולרחף והמארחים הגיבו בדרך כלל בהתעלמות. גישה לא אסרטיבית זו עקבית עם תפיסות של עמיתים שילדים אלה הם ביישנים.

מחקר 2 – דיון כללי

הממצאים  משני מחקרים אלה ומאחרים הביאו אותנו לגבש מודל כללי של כשירות חברתית בהצטרפות של ילדים לקבוצה. הממצאים מוגבלים לאינטראקציות ראשוניות עם עמיתים ועשויות שלא להתאים ליחסים אינטימיים.

למודל המוצע יש שלושה מרכיבים:

1. ניתן להגדיר התנהגות ילדים במהלך הצטרפות לקבוצה ככוללת טקטיקה אחת או יותר שבה משתמש הילד כדי להצטרף. הצטרפות לקבוצה היא משימה חברתית עבור הילד הנכנס ועליו להפוך לחלק מהקבוצה.
   
2.  הטקטיקה כוללת כמות מסוימת של לקיחת סיכון להידחות.  הילדים המצליחים מתחילים עם טקטיקות עם סיכון נמוך ומתקדמים לטקטיקות עם סיכון גבוה ככל שהם מקבלים תגובות יותר חיוביות. (הראשון שהתייחס לנושא הסיכון היה WASHBURN 1932, אחריו פיליפס ושות' 1951 ולבסוף פוטלז וגוטמן 1981.  טקטיקות בסיכון נמוך מאפיינות כניסה לקבוצות לא מוכרות ואילו טקטיקות בסיכון גבוה מאפיינות כניסה לקבוצות מוכרות. טקטיקה של סיכון נמוך היא ריחוף מסביב לקבוצה בציפיה שתוזמן להצטרף. טקטיקות בסיכון גבוה הן להצהיר הצהרות, לשאול שאלות, להתקרב לקבוצה בחיקוי פעולתה. 
   
   במחקר זה טכניקות בסיכון נמוך היו בשימוש בשעה הראשונה לאינטראקציה ובשלבים הראשונים של  אפיזודת כניסה. לשימוש באסטרטגיות מסוכנות בשלבים הראשונים היו סיכויי הצלחה פחותים. טקטיקות שנעשה בהן שימוש בקרבה  פיזית לקבוצה היו יותר מסוכנות וזכו לתגובה חיובית או שלילית ואילו אלו שנעשו במרחק מהקבוצה קיבלו התעלמות או תגובה ניטרלית.  פוטלז וגוטמן 1981 מציעים שילדים לא פופולריים מתנהגים כמו שמתנהגים חדשים: כלומר משתמשים בטקטיקות בסיכון נמוך כמו לחכות ולרחף. יתכן שילדים לא כשירים לא למדו את ההתקדמות מטקטיקות בסיכון נמוך לסיכון גבוה, התקדמות שמהווה אסטרטגית כניסה יעילה. ילדים לא כשירים נשארים בסיכון נמוך או עשויים לקפוץ במהירות לסיכון גבוה. אסטרטגיה יעילה כוללת תפיסה מדויקת – תשומת לב לתגובות העמיתים ויכולת לסגת אם העמיתים אינם מקבלים או להתקדם אם העמיתים מקבלים.
   
3. הטקטיקה  שמקבלת הכי הרבה תגובות חיוביות מעמיתים ומוכיחה כמוצלחת הן אלה שנמנעות מלהפריע לפעילות הקבוצה על ידי משיכת תשומת לב לילד הנכנס. טקטיקה יעילה משאירה את תשומת הלב על פעילות קבוצת העמיתים בעוד היא עושה אינטגרציה של הילד הנכנס לתוך הקבוצה. ניתן לכנות דפוס זה  כדסנטרציה התנהגותית (פיאז'ה 1965) ועשויה לערב מיומנויות קוגניטיביות של לקיחת תפקיד ואמפטיה שמובילות לכשירות חברתית (צ'נדלר 1973 שטאוב 1975).

הטקטיקה של חיקוי ההתנהגות של העמיתים והפקת אמירות שמכוונות לקבוצה התקבלו בדרך כלל בחיוביות בחלק גדול מהכניסות היעילות.

טקטיקות שמשכו תשומת לב החוצה מפעילות הקבוצה כמו הפרעות, התנהגויות של חיפוש תשומת לב, התייחסות לעצמי, נתקלו לעיתים קרובות בתגובות שליליות.

האסטרטגיה הטובה ביותר כללה שימוש רציף של שלוש טקטיקות: לחכות ולרחף מסביב לקבוצה; אחר כך חיקוי של פעילות הקבוצה ואחר כך עשיית הצהרה לגבי הקבוצה או לגבי פעילותה. האסטרטגיה כללה גם תנועה פיזית לכיוון הקבוצה. התקרבות פיזית לקבוצה אסטרטגיה זו כללה גם לקיחת סיכון הולך וגובר והתייחסות לקבוצה נקודת התייחסות.