יצירת שיתוף פעולה – "כולם", מילת הקסם של הגננת

כולם

בתקופת לימודי בבית הספר היסודי בשנות ה-60 הייתי הולכת לעיתים קרובות לבקר את אבי שניהל אז את
"המוסד לאם ולילד" – שבו גדלו למעלה מ- 200 תינוקות וילדים ללא בית. המוסד הוקם על ידי ארגון נשות ויצ"ו
ושכן בבנין מול בי"ח איכילוב בתל-אביב (כיום בית אבות).

במסגרת ה"מוסד" נפתחו גם מעונות-יום ששירתו את ילדי המוסד וגם את ילדי הסביבה. באותה תקופה היו מעט
מעונות-יום בארץ. מעולם קודם לא הייתי במעון-יום ובפעם הראשונה שנכנסתי לבקר במעון הייתי סקרנית מאוד.

כשהגעתי, הילדים בני השלוש עמדו לאכול ארוחת צהרים.

על פי סימן מוסכם של הסייעת (הכל מוכן) הגננת יהודית אמרה בשקט רב: "כולם יושבים לאכול" וכולם התיישבו.
רק לאחר אמירת בתאבון התחילו "כולם" לאכול והגננת ציינה בקול: "כולם אוכלים יפה". ואחר כך "כולם" חיכו
ש"כולם" יסיימו לאכול ואז "כולם" קמו להתארגן לשנת הצהרים.

הייתי המומה, ויהודית הגננת הסבירה לי ש"כולם" היא מילת הקסם של הגננות. שהילדים שבאים מהבית
(כלומר, לא ילדי המוסד) חלקם מפונקים יותר וחלקם פחות, תוך זמן מאוד קצר לומדים את מילת הקסם הזו ומבינים
שככה הדברים מתנהלים.

למילה "כולם" הייתה משמעות של שיתוף, של ביחד, לא היה צורך להדגיש באופן אישי שמישהו "אוכל יפה" או
"אינו אוכל יפה", מספיק שכולם מילאו כהלכה את המשימה.

זה נכון שלמילה כולם היה כבר אז שימוש נוסף שהפך אותו במידה מסוימת לבעייתי:

יום אחד חזרה אחותי הבכורה (בת 14) בוכיה מבית הספר "לכולם יש אופניים ורק לי לא". נגד הטיעון הזה אי
אפשר היה לעמוד והורי מיהרו לקנות לה אופניים (מבצע כספי שבאותן שנים היה לא פשוט כלל).

אינדיבידואליזם

רק לאחר שהאופניים כבר היו בבית שאל אבי את השאלה המתבקשת: "מי זה כולם?" הסתבר שרק לרינה היפה יש אופניים, אבל כמובן קל להניח שרינה היפה היתה בהחלט "כולם".

בסופו של דבר אני יצאתי מורווחת מה"כולם" הזה. אחותי לא הרבתה לרכב על האופניים של "כולם" והם הפכו לאופניים שלי אם כי "כולם" קיבלו מידי פעם סיבוב על האופניים.

גם אז וגם כיום ילדים בגילאי בית ספר משתמשים במילה "כולם" ככלי ניגוח. למשל: "כולם חוזרים אחרי חצות; כולם ישנים מאוחר בחופש; לכולם יש (כל דבר שהוא) וגם אני רוצה".

הבעיה האמיתית היא שה"כולם" של הגננת כבר לא עובד: לפעול ולעשות ביחד, בשותפות, ה"כולם" הזה לא קיים,
הוא יצא מהאופנה: שום גננת לא תעז להשתמש בו במשמעותו השיתופית המלאה.

בעשורים האחרונים "כולם" הפכה כמעט למילה דחויה, בעלת ניואנסים שליליים – מרכיב מן העבר שאינו תואם את
הגישה האינדיבידואלית (כלומר אני ואני ואני) של ימינו.

כיום, משנשארנו רק עם מובן אחד של "כולם" המיקוד שלנו בטובתו ובצרכיו של הילד הפך לחרב פיפיות, אנחנו מתקשים
לעמוד בעומס הפיזי והרגשי של סיפוק צרכים בלתי פוסק וגישת "אני" מתוגברת והילדים מתקשים להסתגל למסגרות
חינוכיות שעדיין מנסות להדגיש לא מעט את מרכיב ה"כולם".

ביחס ישיר גדלו מאוד קשיי הגידול של ילדים קטנים. פינוק, העדר גבולות, חוסר שביעות רצון כללית, מיעוט הכרת תודה,
תביעות בלתי פוסקות ל"עוד" (לא חשוב מה) ועוד ועוד. כל אלה מעמיסים עלינו נטל גדול מאוד (במיוחד אם הוא מוכפל
בשנים או שלושה או ארבעה ילדים).

איפוא השינוי הזה לכיוון האינדיבידואלי משפיע? קודם כל בהעדר לכידות משפחתית אחר כך בהעדר לכידות לאומית,
במיעוט עשיה למען מטרה משותפת וגם מיעוט (והעדר) שמירה על הסדר החברתי: חוסר ההתחשבות בזולת, ולא
משנה היכן זה קורה, ברחוב, בכביש, במשימות לאומיות, בגיוס לצבא.

הרבה סיבות להתנהגות לא ראויה ולא רצויה של ילדים במסגרות חינוכיות נובעות מחוסר בתודעת "כולם". שימוש
בלתי פוסק בשמם הפרטי של הילדים (בהתנהגות רצויה או בלתי רצויה כאחד) משדר לילדים את המסר שמי שקובע
זה "אני", ולעיתים קרובות כדאי לפעול באופן בלתי רצוי כי הדבר גורם לתגובה אינדיבידואלית מהירה מצד איש החינוך
או ההורה.

האדם נועד להיות בחברה, אחרת הוא אינו יכול לשרוד. הסדר החברתי בא לשמור על הפרט בתוך הכלל ועל הכלל למען
הפרט. אם כל אחד נוהג כבן יחיד אין יותר חברה ובעצם ההתמודדות של כל אחד מאיתנו כילדים או כבוגרים נעשית
בלתי אפשרית (או לפחות יותר קשה) ומהווה בכך איום על הקיום שלנו כיחידים וכחברה.

תנועת המטוטלת לעבר אינדיבידואליזם קיצוני אינו ניתן לשינוי בקלות אך הוא מחויב המציאות ומחייב אותנו לשמור
על האיזון בין זכויות הפרט לבין קיום חברה שמסוגלת לספק זכויות.

היכן נמצא כל אחד מאיתנו על הרצף הזה? לאן אנחנו נוטים? למה אנחנו זקוקים כדי להטות את המטוטלת הזו?
האם זה תפקידם של ההורים? של הגננות? של כולנו?

אשמח מאוד לשמוע מה דעתך.
את דעתי ורעיונות רבים אחרים הבעתי בתוך דפיו של הספר "לגדל ילד חברותי"
לרכישה לחצו כאן:  "לגדל ילד חברותי"

 

אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

6 תגובות

  1. בדברייך המחכימים קראתי משפט זה "גם אז וגם כיום ילדים בגילאי בית ספר …" , וברצוני לתקן:
    הריבוי של "גיל" הוא "גילים". כמו: לקייטנה מתקבלים ילדים בגילי בית-הספר היסודי, או: לקייטנה מתקבלים ילדים גילאי בית-הספר היסודי.

    גילאים הם בעלי הגיל…, לדוגמה – לגן חובה מתקבלים ילדים גילאי חמש.

    בריבוי: בנאים, רמאים, שמאים, וביחיד: בנאי, רמאי, שמאי, חקלאי.

  2. עדה שלום
    אהבתי מאוד את שכתבת.
    הילדים היום מפונקים או מוזנחים. ההורים הקרייריסטים עסוקים בקריירה ובעבודה וכדי להספיק עושים עבורם ונותנים לילדים כדי להשקיט את תחושת האשמה.
    ההורים לא מלמדים את ילדיהם לתת, לעזור, לקחת חלק, לשתף פעולה והם גדלים להיות אנשים מפונקים ואומללים.
    גם אלפרד אדלר דיבר על כך . על חשיבות הביחד, ההתחשבות , העזרה ולקיחת חלק . כדי ללמד ילדים להיות אחראים, עצמאיים ומתחשבים
    יש צורך בחשיבה ובהבנה מהי המטרה שלנו כהורים .
    בהצלחה עם ספרך החדש.
    מלי אלמוג-מדריכת הורים ומטפלת בהבעה ויצירה .

  3. כאמא ל-11 סבתא ל… וסבתא רבה ל… וכאחת שעוסקת בחינוך בגיל הרך מעל 30 שנה, מהנסיון הרב שלי בבית ובעבודה ה"ביחד", השיתוף, הוויתור שאנו מלמדים מגיל הרך ביותר תורם בעיני ל"אהבת ישראל" כנה. לאמפטיה, אכפתיות ועזרה לזולת. כמובן שזה בא יחד עם דוגמא אישית ברקע לאורך כל הדרך.

  4. בדיוק השבוע יצא לי להרהר בנושא ה"כולם" מכיוון קצת אחר… אני חושבת שדווקא הורים רבים (גם אז וגם בימינו) הם אלו שמשתמשים במושג "כולם" ככלי ניגוח בשיחותיהם עם ילדיהם, בניסיון "להטיף" לילד "הסורר", כך למשל אמא בגן של ביתי שמאד רצתה ללכת לעבודה אמרה לבנה: "תראה איך כולם משחקים יפה" כשראתה שבנה נצמד אליה ומתקשה להיפרד.
    ומכאן לעניות דעתי לומדים ילדים להשתמש במושג הזה ככלי מיקוח- מתוך הבנה שחשוב לנו המבוגרים שהם יהיו כמו כולם- בהחלט חרב פיפיות!!! (כלי הניגוח של המבוגר הופך לכלי המיקוח של הילד) ולרוב תשובתו הצפויה של המבוגר לבקשתו של הילד להיות כמו כולם לא תאחר להגיע: "ואם כולם היו קופצים מהגג גם אתה היית קופץ?" אני חושבת שהטנגו העדין בין סולידריות לאינדיבידואליות רלוונטי היום ממש כמו אז בימים של פעם…
    ובנוגע לגננות- אלו של ימינו לא ישתמשו במושג "כולם" אולי כי יש משהו מאד סמכותי ובטוח במושג הזה והן כבר לא כל כך בטוחות וסמכותיות כמו אלו של פעם…

  5. עדה שלום רב,
    אהבתי את מה שכתבת על "כולם". \מעניין לחשוב על דרכים לחזרה לאותו 'כולם" באופן שיתאים לתקופה בה אנחנו חיים. אחורנית, לדעתי, אי אפשר לחזור אבל לאיזה שהוא איזון בין "אני" לבין "כולם" כדאי.
    איפה אפשר להשיג את הספר שלך?
    בברכה,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

צהרון אוהב חברים

חשיבות התפתחות הכישורים החברתיים בגילאי הגן ותפקיד מובילת הצהרון ביצירת אקלים חברתי מאת: נופר ירושלמי- ספדה, יועצת חינוכית ומנחה חברתית. כישורים חברתיים כוללים מיומנויות המאפשרות

היי, תרצו להעמיק עוד לעולם המיומנויות החברתיות?
לקבל כלים, ידע, הכשרות ומענה מקצועי?
הקליקו למידע נוסף