הרצאה בכנס של ארגון הגננות החדש   2012

ערב טוב, אני שמחה מאוד להשתתף ב-כנס של אנשים, שטובת הילדים בגיל הרך היא בראש מעייניהם. אני מברכת את כל מי ששותף לעשייה
הזו. אני עוקבת אחר פועלו של הארגון ומתפעלת מהנחישות ומהעוצמות שמלוות את פעולותיכם.

אני יועצת התפתחותית לגיל הרך . במהלך שנים רבות של עבודה בתחום, אני צופה, מפקחת ומדריכה גננות שעובדות עם מגוון של גילאים.
אני מעורה מאוד בעבודתן החינוכית של גננות  ומעריכה אותה מאוד.

לפני שלוש שנים יצא לאור הספר שלי  "עם מי שיחקת בגן היום?" שעוסק בעולמם החברתי של ילדים בגיל הרך ואני רוצה לדון אתכם בכמה
היבטים אקטואליים בהקשר הזה. וכמו-כן,  אדבר איתכן על "אופק חדש" ועל רפורמת גני הילדים מגיל שלוש במסגרת ועדת טרכטנברג.
אבל לפני שאני מגיעה לעסוק בענייני מדיניות, אני רוצה לשתף אתכן בכמה תובנות על פיתוח היכולות  החברתיות של ילדים צעירים.

לפני שלוש שנים פגשתי את תומר. תומר היה אז בן  3 וחצי והלך לגן מיכל בגבעתיים – ואל דאגה, כמובן ששיניתי את השמות כאן.
תומר הוא הבכור ויש לו עוד אח בן שנה. תומר הוא ילד דחוי. איך אני יודעת את זה? אספר לכם על כך בהמשך. וגם אספר לכם על מה זה
אומר שיש בגן ילד דחוי.

במסגרות החינוך בגני הילדים מרבים לדבר וגם לכתוב תכניות לימוד מפורטות על  אוריינות, על מוסיקה, על תנועה, על טבע, על זהירות
בדרכים ועוד נושאים מבלי לתת את הדעת על כך שכל הלמידה וההתנסות בנושאים אלה חייבת להיות מבוססת בראש ובראשונה על
ההתפתחות בתחום הרגשי- חברתי. זהו הבסיס לכל לימוד אחר.

אחד הדברים המופלאים שמתגלים להורים ולגננות היא עוצמת הקליטה הלמידה וההפנמה של ילדים בגיל הרך. ילדים צעירים הם באמת
כחומר ביד היוצר. כל פעולה שלנו משאירה את חותמה על נפשו הרכה של הילד, לטוב ולרע.

ולכן, את הדמויות החינוכיות הראשונות שפוגש הילד אני מעדיפה להגדיר כ"מחנכות". ככל שיורד גילם של הילדים שמשתלבים במסגרות
חינוכיות רשמיות כך עולה הצורך במחנכות שאמונות על החינוך הרגשי והחברתי של הילד. מחנכות שהמסגרת החינוכית מאפשרת להן
לתמוך בהתפתחות הרגשית חברתית של הילד הרך.

אבל הבטחתי לכן קודם שאדבר על טרכטנברג ואופק חדש, אז הנה זה מגיע. למרות כל הידע וההבנות האלה, עם כניסת הרפורמה
הקרויה "אופק חדש" לגני הילדים, הוטלה על כתפי הגננות המטלה  לשלב בעבודתן, בין השאר,  מילוי דו"חות מעקב אחרי פעולותיהם
של הילדים בתחומים השונים.

המטלה הזו נראית כאילו היא עניין שולי.  לעבור על דף עם משבצות ולסמן כן או לא ליד שמו של כל ילד אחת לשליש. באמת לא מטלה גדולה.
אך זה אינו כך. דוחות מעקב כאלה  מבוססים על  סטנדרטים שמאפיינים מוסדות לגילאים בוגרים יותר כמו בתי ספר, אוניברסיטאות וכו'.

ואני רוצה לומר לכם:  תפקידו של הגן איננו להכין את הילד לבית הספר תפקידו של הגן הוא להכין את הילד לבית הספר של החיים.
אומר זאת שוב: תפקידו של הגן איננו להכין את הילד לבית הספר, תפקידו של הגן הוא להכין את הילד לבית הספר של החיים.

ולכן, הכנסת מדדים כמותיים  להישגיהם של ילדים בגן היא  בעייתית לאור כל מה שאנחנו מבינים ויודעים משנים של עבודה ושל מחקרים
על הצרכים האמיתיים והמהותיים של ילדים צעירים. על הנדבכים האמיתיים שעליהם יש לבנות התפתחות ולמידה.

החינוך לגיל הרך חייב להיות מוערך:

• באיכות החינוך הרגשי
• באיכות החינוך החברתי
• ולא פחות מכך – באיכות החינוך הערכי.

חינוך ערכי איננו חינוך לדוגמטיזציה,  אלא  הוא מתייחס למערכת הערכים שעל פיה בני אדם מתנהלים יחד כחברה. כשאנחנו מדברים היום
על צדק חברתי ומחויבות חברתית ואנחנו עוסקים בחשיבות של דיור לכל  ושוויון בגיוס לשירות הצבאי ובתרומה לחברה, ערכים כאלה
ותפיסת עולם כזו נבנית קודם כל  במיקרוקוסמוס של הגן.

למשל, ביכולת של ילד אחד לשבת ליד ילד שהוא איננו מחבב במיוחד ולא לגרום לאחר תחושה שהוא איננו רצוי. זו גדלות נפש שאיננה
נלמדת מעצמה. התנהגות כזו היא תמיד פועל יוצא של הדוגמא שמעמידות מחנכות.

החינוך לגיל הרך הוא המקום הראשון שבו ניתן ליישם את החזון שלנו לשינוי פני החברה. 

בגיל הרך ניתן להקנות ערכים  והתנהגויות ותפיסת עולם שלא ניתן להקנותם בגילאים מאוחרים יותר כשהאישיות כבר מעוצבת, ואם כן,
רק במאמצים גדולים הרבה יותר.

ונשוב לעניין המדידה של הישגיהם של ילדים בגן: 

המדידה שדורש משרד החינוך מעידה על הציפיה, ובעצם הדרישה, שילדים במהלך שנות הגן יגיעו להישגים קוגניטיביים שניתנים למדידה.
אבל מסתבר שדגש על היכולות הקוגניטיביות איננו המתכון להשגת הישגים כאלה.

מחקרים מראים שבמסגרות שבהן הודגשו תכניות אקדמיות והישגים קוגניטיביים הייתה ירידה קודם כל באיכות ההתפתחות הרגשית חברתית
של  הילדים, אבל, גם ההישגים הקוגניטיביים שלהם היו נמוכים. ( 1992 Howes & Hamilton).

לגישה הזו יש השלכות מרחיקות לכת.

בגילאי בית הספר אנחנו נתקלים בילדים פסיביים ומשועממים, לא -כי לימדנו אותם מעט מידי, אלא כי רק לימדנו אותם ולא חינכנו אותם ללמידה.
לא יצרנו אצלם את הכלים האמתיים ללמידה.

הנה הכלים האמיתיים ללמידה ולחיים:

דימוי עצמי חיובי

עצמאות

נחישות

סקרנות

שיתוף פעולה

חברות

יכולת לפעול יחד בקבוצה

אמפטיה

כל אלה אינם מרכיבים מדידים אבל הם מרכיבים הכרחיים בגיבוש דרכו של הילד.

 

אנחנו מצרים על כך מאוד שבבתי הספר  הולכת וגוברת האלימות, ואנחנו כמובן רוצים למנוע אותה.  את תכניות ההתערבות למיניהן אנחנו
מגדירים על דרך השלילה:

ביעור האלימות, או אפס סובלנות לאלימות או עיר ללא אלימות

אבל אם נקדיש את מירב הכוחות החינוכיים שלנו להקניית מיומנויות חברתיות לילדים בשנות הגן לא יהיה צורך לדבר על ביעור האלימות.

לכן, ילדים צעירים חייבים ויכולים לרכוש דרכים שבעזרתן יוכלו לווסת את הרגשות שלהם באופן יעיל, את הרגשות החיוביים והשליליים כאחד.

ואת זה הם חייבים ללמוד בגן:

איך להתמודד עם כעס

איך להתמודד עם אכזבה

איך להתמודד עם קנאה

איך להתמודד עם תסכול

מצד אחד, ומצד שני הם יכולים וחייבים ללמוד:

איך לוותר

איך לשתף פעולה

איך לחבב

איך להתקרב

איך לאהוב

איך לשמוח

איך להיות בקשר עם עמיתים (כלומר עם כלל הילדים בגן) לא רק עם חברים.

כל המרכיבים האלה כאמור אינם מדידים, אבל הם דורשים מעורבות גדולה מאוד של המחנכות בכל האספקטים של חיי הילדים בגן.

לשם כך זקוקות מחנכות

• לתנאים פיזיים
• לכלים
• לזמן
• להדרכה צמודה

 

ואני רוצה לגעת עכשיו בחלק מהתנאים האלה שהם קריטיים לשיפור החינוך בגיל הרך: ושרפורמה – כל רפורמה צריכה לקחת אותם בחשבון.

 

אני רוצה להתחיל ממספר הילדים בגן:

הסטטיסטיקות על כמות הילדים הגדולה בגן הילדים הישראלי בהשוואה למדינות אחרות

כבר הופיעה פעמים כה רבות במהלך השנים בכל כלי התקשורת, שיש הרגשה שאנשי המערכת מסתכלים על המספרים, וממשיכים הלאה.

המספר הגדול של ילדים בכיתות הגנים מאפיין בעיקר את החינוך החילוני.

החינוך הדתי והחרדי משכיל להעמיד את החינוך לגיל הרך בראש מעייניו לא רק בדיבורים אלא גם במעשים.

לא מזמן סיפרה לי אם בחינוך הדתי שכאשר בתה למדה בכיתה ב' היו בכיתה 32 תלמידים.

 עם סיום השנה חולקה הכיתה לשניים: לבנים ולבנות. ועתה לומדות הכיתות בנפרד ובכל כיתה כמו שניתן לחשב יש   16 ילדים.

 לוקסוס שבחינוך החילוני איש אינו חולם עליו.

כשילדי למדו בגנים בארה"ב מספר התלמידים בכל כיתת גן היה קרוב ל-20.

בנה של חברתי דרורית ששהתה באנגליה למד בגן ובו 18 ילדים עם גננת וסייעת.

 

אולי אנחנו לא רוצים לחקות מדינות אחרות,  אז בואו נשאל את השאלה המתבקשת:

מדוע מספר גדול של ילדים בכיתת גן  אינו יעיל ואינו מתאים לצרכים של ילדים צעירים?

זה לא רק כי אנשי הצוות אינם יכולים לתת מענה אישי לכל ילד, וזה אכן כך ותיכף אדבר על כך, אלא כיון שהרעש והצפיפות גורמים לילדים
צעירים מצוקה רבה.

 לדוגמא:  מחקרים מראים שהורמון בשם קורטיזול שמודד את רמת המתח בגוף עולה ככל שעוברות השעות בגן וככל שהמצוקה והצפיפות גדולות יותר.

לצפיפות יש השפעה רבה לא רק על תחושת הרווחה של הילד אלא גם על היחסים החברתיים בגן.  

ילדים זקוקים לאינטימיות, לקשר עם חבר טוב,

ילדים זקוקים פשוט לשמוע אחד את השני

יש ילדים שאינם מסוגלים למצוא את מקומם החברתי בקלחת סואנת כזו.

אז הם מתבודדים. (זו לא הסיבה היחידה לבדידות אלא זו סיבה מהותית).

ולכן גם שילוב של סייעת נוספת לגנים האלה אינה פותרת את הבעיה.

גננות מספרות לי שישנם ילדים שיושבים רוב היום עם ידיים על האוזניים…

וגם אנחנו כמבוגרים מתקשים לפעול ברעש הזה בגן.

 

אם כך, הנזק הראשון  הנגרם בכיתות עמוסות הוא זה הנגרם לילדים.

אבל הנזק הנוסף שגורם מספר הילדים בגן הוא  הקושי של שני אנשי צוות לענות על הצרכים של ילדים כה צעירים.

ממחקר שערך  פרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת חיפה  הסתבר  שאיכות הקשר הרגשי שבין  הילדים לבין המחנכות היא שמשפיעה על
איכות ההסתגלות הרגשית-חברתית שלהם בכללותה.   

מסתבר שמחנכות אינן מצליחות ליצור קשר עם כל הילדים בגן: מחקרים הראו שבמהלך יום אחד בגן, יש ילדים שהמחנכת אינה מצליחה
להחליף איתם ולו משפט אחד.

אלה כמובן הילדים היותר שקטים, היותר מופנמים שלא יודעים למשוך תשומת לב לא באופן חיובי וגם לא על ידי התנהגות לא נאותה.
ודווקא לילדים  האלה יש צורך מיוחד בתשומת ליבה של המחנכת.

כאשר המחנכת קשובה לצרכים הרגשיים הייחודיים של כל ילד, ומבססת איתו קשר ייחודי מתעוררים אצלו רגשות של אמון ושל ביטחון
שתומכים בחקרנות בריאה שלו.

מחקרים בארץ, הראו שבכיתה גדולה, מתקשה המחנכת להציע לילדים  פעילויות מותאמות מבחינה התפתחותית.
(אביעזר ורוזנטל, 1997; שגיא ודולב 2001 )

ועכשיו אני רוצה להזכיר לכם את תומר. הילד הדחוי מגן מיכל.

כמרצה במכללת סמינר הקיבוצים לימדתי במשך 20 שנה סטודנטיות במסלולים של החינוך לגיל הרך.  ולפני שנתיים לימדתי קורס  ששמו
"התמודדות של ילדים עם מצבי לחץ ומשבר בגן".

בקורס עסקנו במצבים בהם ילדים זקוקים לתמיכה רבה של המחנכות: למשל גירושין, אימוץ, מחלה, ועוד.  הסטודנטיות היו בשלב העבודה
המעשית בגנים. ביקשתי מכל אחת מהן לשאול את הגננת  מיהו הילד הדחוי בגן, וביום ההדרכה הבא לצאת לחצר, לצפות בילד הדחוי
במשך 3 דקות ולנתח את התצפית.

קיבלתי 60 תצפיות. מ60 גנים שונים ברחבי הארץ.  מה זה אומר? שבכל גן יש לפחות ילד דחוי אחד!

זה אומר שהגישה החברתית שהצגתי קודם, היא רק פן אחד של עבודתן של מחנכות

כשאני מדברת על ילד דחוי אני רוצה להדגיש את הגישה האינדיבידואלית בחינוך בגיל הרך: הגישה של מחנכות הרואות את הילד המתקשה
ומשתמשות ביכולות המקצועיות שלהן כדי לסייע לו.

ואז אנחנו מדברות לא רק על ילד דחוי אלא גם על :

• ילד עם קשיי תקשורת
• ילד עם קשיים בוויסות החושי
• ילד עם קושי מוטורי
• ילד עם קושי שפתי
• או ילד עם בעיות התנהגות

זה אומר שלמחנכות יש תפקיד משמעותי מאוד בקידום הילדים הללו: בתצפיות, בהדרכת ההורים, בתיאום עם אנשי מקצוע ובנסיון שלא
לתת להתמודדות המיוחדת הזו להשפיע על העבודה החינוכית השוטפת עם שאר הילדים בגן.

ולכן, כמו שאמרתי – תפקידו של הגן איננו להכין את הילד לבית הספר תפקידו של הגן הוא להכין את הילד לבית הספר של החיים

זה המסר שלי אליכם היום.  תודה רבה.