מאת: חגית נהיר-ירון
הבטחות צריך לקיים…
בפוסט הקודם שיתפתי אתכם במחשבות שיש לי אודות גמילה, ולמה הגעתי למסקנה שכדאי ורצוי לגמול
ילדים מטיטולים בגיל מוקדם יחסית.
לאלה מכם שעדיין איתי ומעוניינים לצאת למסע הזה, קבלו כמה טיפים שיסייעו לכם לעשות אותו נעים
ופשוט יחסית-
- צאו לדרך אך ורק במידה ואתם מרגישים בכושר מתאים. כשאני אומרת ״כושר מתאים״ אני לא מתכוונת
למספר הפעמים שביקרתם בחדר כושר בחודש האחרון (תנו לי לנחש- הייתם רוצים אבל אין לכם זמן).
מה שאני מנסה לומר הוא שכדאי שתרגישו שיש לכם סבלנות וכח לתהליך. לא יזיקו בכלל גם קורטוב
של חוש הומור וחשיבה יצירתית. חשוב שתהיו מוכנים נפשית להתמודד עם הפרשותיו של הזאטוט
המדהים שלכם כשהן נעשות במקומות שלא הכרתם עד היום. בקיצור- שאתם פנויים נפשית לתהליך
ההפרדות מהטיטול. - צאו לדרך מתוך כבוד גדול לילדכם ומתוך ההבנה שההצלחה בתהליך ההיפרדות מהטיטול משמעותה
הישג התפתחותי אדיר לקטנטנים ולקטנטנות שלנו.
יהיו רגעים בתהליך שהביטחון שלכם בעצמכם ובילדכם יתערער. אני יכולה לומר זאת כמעט בוודאות.
ברגעים אלו חשוב לנשום עמוק ולזכור שאתם כעת בעין הסערה. אבל אם תצליחו לצאת מעין הסערה,
תקבלו פרספקטיבה נכונה יותר (שאתם עושים את הדבר הנכון עבור הילד) – כי דברים שרואים משם
לא רואים מכאן…
- לא יזיק קורטוב של אדישות. כן כן. אדישות.
לא תשמעו אותי אומרת את זה הרבה, כי אין דבר יותר שנוא עליי מאדישות. אבל במקרה של גמילה מטיטולים
אדישות היא תכונה נחוצה בהחלט.
מניסיוני ראיתי שתהליכי הגמילה הפשוטים ביותר עוברים על ילדים שהוריהם מצליחים לסגל לעצמם נון שלנטיות
בכל הנוגע להפרשותיהם.
חשוב לזכור שאין לנו שום שליטה על הצרכים של ילדינו הקטן, ושהקטן הזה נולד יצור תבוני וברוך יכולות,
וגם שאם נשכיל להימנע מלהתערב ולנסות ״לנהל״ אותו, כך ילמד הקטנצ'יק מהר יותר ובצורה מדויקת יותר
להיות קשוב לעצמו ולהבין מה בעצם הוא רוצה וצריך עכשיו.
ההצלחות הן שלו וגם הפספוסים הם שלו, למרות שאני זוכרת היטב את תחושת הגאווה שמלווה תהליך גמילה
מוצלח, כמו גם את תחושת התסכול ואולי אף אעז לומר אכזבה כשיש כישלונות בדרך.
תראו- מלני קליין ושאר ידידיה התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים עלו על זה כבר מזמן. הצרכים שעושה התינוק/פעוט
הם הרבה מעבר לסתם הפרשות גוף. הם סוג של מתנה שהוא יכול לבחור לתת או לא לתת.
אני זוכרת כמה התקשיתי להבין את האמירה התיאורטית הזאת כשהייתי סטודנטית צעירה, ואיך ביום אחד שבו
סבל בני התינוק מעצירות, הבנתי אותה בבת אחת.
האימהות שלי נמדדה לחלוטין בשאלה האם תינוקי הקט יעשה או לא יעשה קקי. באופן עמוק ממש ההפרשות
הן סימן שהתינוק ניזון כמו שצריך ושהוא בר חיות. זאת אומרת שאנו הוריו, עושים את המוטל עלינו כראוי.
זהו משהו עמוק וראשוני ביותר. אז יש פה אישיו. אני לא אומרת שלא. אבל המשימה שלנו כהורים היא לשחרר
את האישיו הזה, ולהפוך אותו לנון אישיו (בהמשך דרכנו כהורים נגלה עוד ועוד דברים שעלינו לשחרר על מנת
להיות הורים טובים לילדינו).
- עשו הכנה לילדכם- ספרו לו כמה אתם סומכים עליו וגאים בו, ושהגיע הזמן שכמו כולם מסביב גם הוא
ייפרד מהטיטול לטובת הסיר או האסלה. תלוי בגיל ובפניות של הילד אפשר ורצוי גם לקרוא ביחד כמה
ספרי גמילה. ויש כמה ממש טובים בעיני- כמו הסיפור המיתולוגי על נפתלי/ ציונה של אלונה פרנקל
הנהדרת, או הספר ״כולם עושים קקי״ של טארו גומי. גם ״סיפור בית שימוש״ מוצלח מאד בעיני.
ההכנה לא צריכה להיות ארוכה במיוחד. מספיקים מספר ימים מראש. - סיר או אסלה? אני מעדיפה סיר. הישיבה על הסיר מרגישה בטוחה יותר כשאתה בגובה חצי מטר.
בנוסף מבחינה אנטומית התנוחה על הסיר מעודדת יציאות. ונקודה חשובה אחרונה לטובת הסיר-
הצרכים יוצאים למקום שבו עדיין יש לילד שליטה עליהם, ולא נופלים ישר למעמקי הלא נודע.
אז בעיני אין ספק שהסיר לוקח, גם אם לנו המבוגרים זה עושה קצת יותר עבודה.
אבל גם כאן, המסר המרכזי שלי הינו- מה שמרגיש לכם הכי נכון עבורכם ועבור הילד שלכם הוא מה שכדאי
לכם לעשות. בשום אופן לא כדאי לאמץ עצות חינוכיות אם אתם לא שלמים איתן או חושבים אחרת.
בחינוך אין שחור לבן. יש רק את מה שמתאים למחנך מסוים ואת מה שמתאים לילד מסוים ואת האינטראקציה
החשובה בינם- שהיא טיב ההתאמה. ורצוי שתהיה התאמה טובה.
האמירה האחרונה אגב, הינה אמירה כללית שכדאי לאמץ לגבי כל סוגייה חינוכית שעולה לדיון.
- צאו לדרך
קחו לכם סופשבוע ופנו אותו מאירועים מיוחדים שיאלצו אתכם בנסיעות ארוכות או שהייה ארוכה מחוץ לבית.
הכריזו יום לפני ש-״מחר זה קורה", וכשילדיכם יקום בבוקר הורידו לו את הטיטול והלבישו לו בגאווה זוג
תחתונים חדש (רצוי כאלו שהוא בחר לעצמו). וזהו.
השתדלו לא לנדנד, לא להתרגש, אבל כן תובילו וקחו אחריות לפחות בהתחלה.
אתם בוודאי מכירים את דפוס היציאות של עוללכם, אז השתמשו בידע זה ולוו אותו לשירותים לפי ראות עינכם.
אל תצפו ממנו ליזום בהתחלה. האחריות להובלת התהליך בראשיתו מוטלת עלינו. אבל אנו זוכרים להוביל
מתוך רגישות ותחושה של כבוד לילד שלנו.
- נתקלתם בהתנגדות? אל תתייאשו. העבירו לילד מסר ברור- אנחנו מעריכים אותך וסומכים עליך ובטוחים שתצליח.
אם לא עכשיו אז בעוד שעה. ואם לא בעוד שעה אז מחר. מותר ״להיכשל״, מותר ורצוי לבדוק מה המשמעות של
מעשי על הסביבה. מותר ורצוי להתאמן בהצלחות ולא פחות מכך גם בכישלונות. אין שיעור חשוב מזה לחיים.
השתמשו בחוש הומור ובחשיבה יצירתית על מנת לעקוף התנגדויות ולמוסס אותן.
- יש הצלחות? נפלא! חזקו את הילד והראו לו שאתם גאים בו. הביטו לו בעיניים, חבקו אותו חזק ואמרו לו זאת באופן
מילולי. בבקשה- בלי פיפי פרס. בלי מסיבות וזיקוקים. החיזוק לילד נובע מהקשר העמוק בינכם ומכך שאתם מצליחים
להעביר לו את הכבוד הרב שאתם רוחשים לו. זהו. ועוד עצה. בתהליך הזה יש משהו אינטימי, השאירו אותו כזה.
ללא דיווחים יומיומיים על שלטי החוצות. כולל סבא וסבתא. זה ימנע לחץ מיותר עליכם ועל הזאטוט. - הורדת הטיטול היא ברורה וחד משמעית. לא מחזירים טיטול- לא בנסיעה, לא כשהילד יושב על ספת הזמש החדשה
שרכשתם במיטב כספכם, לא בביקור השבועי אצל הסבים, וגם לא אם היו פספוסים רבים היום.
מחזירים טיטול לשינה. לשנת הצהרים, ולשנת הלילה. כי אלו כבר גמילות אחרות.
(אפשר לגמול בשינה כשתהליך גמילת היום התייצב וכשהטיטולים איתם מתעורר הקטנטן, יבשים).
מאחלת לכם מסע פשוט קליל ומוצלח.
שלכם,
חגית.
תגובה אחת
נהניתי מאוד. תודה