כשהייתי בשנים הראשונות של בית הספר שיחקתי כדורגל עם הבנים. תמיד אהבתי יותר חברת בנים. היה פשוט, ברור, פיזי ואני אהבתי יותר לטפס על עצים ופחות להתאפר וללבוש שמלמלות. וזה עבד עד כיתה ד'.  ואז יום אחד הבנים סירבו לצרף אותי למשחק הכדורגל. והסיבה: "את לא בועטת מספיק חזק".  זה היה משבר רציני. בלית ברירה העברתי את העניין החברתי שלי לקבוצת הבנות בכיתה, שעבורן, נודה על האמת, הייתי קצת פראית מידי.

כיום אני נוצרת את החוויה הזו של משחק עם הבנים וטיפוס על עצים בתור נוסטלגיה חביבה, סיפור לנכדים.

וחזרה לימינו.  הורים מגיעים לשיחת ייעוץ : הילד כבר כמה שנים מראה סימנים של נטייה להתנהגויות נשיות: משחק עם בנות ולובש בגדי בנות בבית. ורוצה ללכת כך גם לגן. בגן הגננת המליצה שיבוא כך ושההורים לא יעשו עניין: "תנו לו לבטא את עצמו". בגן חובה לא היתה ממש בעיה – הילד שיחק עם הבנות וגם באו בנות הביתה. מיד עם כניסתו לכיתה א' הבנים החלו לדחות אותו, בהפסקות ובכלל, וגם הבנות אינן מעוניינות להיות איתו בקשר בשעות בית הספר. הן עדיין מוכנות לבוא אליו הביתה לשחק בתחפושות ובבובות.

וכך הוא נשאר לבד מסתובב בהפסקות בחצר באומללות גדולה.

שוחחנו ארוכות  על הגישה שלהם לנושא המגדרי ולדרך בה הם תופסים את המשמעות של התנהגותו של הילד. התברר שלילד יש יכולת משחק מצוינת והוא אוהב להתחפש. היחידות שנענות לרצונו לשחק הן הבנות. ביררנו גם את מידת ההתאמה שבין גישת האב לבין גישת האם בנושא.

הצעתי להם להפסיק מיד את התמיכה בהתנהגויות הנשיות של בנם בבית הספר ולתמוך בעדינות ובלי לחץ בחלק הגברי שלו. אין בגדי בנות בבית הספר, אין איפור והתנהגויות נשיות אחרות בבית הספר, יש תמיכה לחוג לכדורגל שהילד רוצה מאוד להרשם אליו – למרות שבחוג הוא עוזר המאמן ולא ממש משחק (מספיק שיהיה בנוכחות הבנים ולאט לאט ילמד להשתלב במשחק שכרגע הוא פיזי מידי עבורו). ולהפסיק להזמין בנות הביתה. וגם לתת לאב תפקיד יותר משמעותי בגידול הילד. שיבלו, שידברו, שישחקו יחד. שיראה לו מה פירוש להיות בן/ גבר/ זכר.

תוך זמן קצר חל בילד שינוי – הבנים קלטו שהוא משלהם והתחילו להתייחס אליו, גם בחצר. ילד או שניים היותר עדינים התחילו לבוא לשחק איתו בבית. וזה הספיק. גם הבנות הבינו את המסר והפסיקו לבקש לבוא אליו לשחק בתחפושות  נשיות. מה יקרה במהלך השנים הבאות? אין לי מושג, אבל כרגע, זה פחות חשוב.

הרציונל: לילד יש עוד הרבה שנים להיות במסגרת בית הספר-  עליו ללמוד להסתדר עם הבנים ולהיות בחברתם. זה חלק מתנאי החיים הבסיסיים שלו. הבנות אינן הפרטנריות שלו למשחק בתוך בית הספר. לילד יש שנים רבות לבלות בבית הספר ולכן זה יהיה לטובתו שידע להסתגל לסביבתו, אחרת הוא יסבול כל שנות בית הספר מדחייה מצד שני הצדדים.

אם יש לו חלקים נשיים – אין בעיה לבטא אותם בשירה, בציור, במשחק אין צורך להפוך אותם לחזות הכל. האם הוא טנרסג'נדרי – אולי. עם השנים אולי יתבהרו לו הצדדים היותר דומיננטיים בזהות המגדרית שלו ואז יתכן שיהיה לו יותר קל להתמודד עם השונות שלו. הוא צעיר מידי והזהות המגדרית שלו עדיין לא מעוצבת ולא מגובשת דיה ולכן עדיף שהמבוגרים יתמכו בהתנהגות על פי  הזהות המינית המולדת שלו.

זה שהעיתונות מחפשת הסנסציות הופכת את הנושא לאטרקטיבי וכאילו חצי המדינה היא כבר טרנסג'נדרית  – אינו מחייב אותנו הורים לילדים בגיל הרך וגם לא את אנשי המקצוע בגיל הרך. אנחנו רואים כיצד העיתונות משבשת עלינו את תפיסת עולמנו. עבור העיתונות להיות הומוסקסואל או לסבית הפסיק להיות אטרקציה. לצאת מהארון? כבר משעמם אותנו. אז מה נשאר היום – טרנס. ומה תהיה האטרקציה הבאה?

חשוב שנזכור את תהליך ההתפתחות המינית של ילדים בגילאי 3-6 .  בגיל זה ילדים מגלים את המיניות שלהם. הם מנסים להבין מה פירוש להיות בן ומה פירוש להיות בת, איך מתנהגים בכל ג'נדר, איך זה מרגיש.  כאמור, הקושי רב יותר עבור ילדים בגיל הרך בחברה שלנו כיום.  זהו תהליך ארוך, מבלבל, והילד צריך תמיכה בזהות שלו. בעדינות, בלי סטריאוטיפים קיצוניים.

ילדים רבים נמצאים על הרצף מבחינת הזהות המינית שלהם. הפתרון המהיר לדחוף אותם לזהות שנראה לנו שהם נוטים אליה – איננו נכון בשלב זה של חייהם.

ובעיקר, בואו נפסיק את הטרנד המכוון "להחריג"  את הילדים שלנו על ידי פתיחות יתר. ניתן לבנים שרוצים להיות בנים ולשחק בכדורגל לפעול כרצונם ולבנות שרוצות להיות בנות עם שמלות המלמלה והלקים לפעול כרצונן.   וגם נאפשר לבנות שרוצות לשחק כדורגל ולטפס על עצים לעשות זאת מבלי לתייג אותן.

בואו לקרוא עוד על הבדלים בין המינים בגן הילדים בפרק "חמישים גוונים של ורוד ותכלת" בספרי "לגדל ילד חברותי"    https://www.socialkid.co.ilbook