חברת דיסני המפיקה את קלטות בייבי איינשטיין, בייבי מוצרט, בייבי גליליאו, בייבי שייקספיר
(בקיצור, כל גאוני הבייבי), הסכימה להחזיר כסף לכל הורה שגילה כי קלטות הווידיאו שלה,
למרות ההבטחות שהן יהפכו את התינוק שלו לאיינשטיין קטן, לא באמת שיפרו את מנת המשכל שלו.

הקלטות הללו, שהיו כביכול הפקות פשוטות של מוזיקה, בועות, צבעים עליזים וללא הרבה מילים, הפכו ללהיט.

ממש קשה להאמין, אבל בתחילת העשור שליש מהתינוקות האמריקנים בגיל חצי שנה עד שנתיים צפו בקלטת כזו אחת לפחות.

בתחילת הדרך, הטענה נשמעה נפלא: החְנה את תינוקך מול המסך, ותוך זמן קצר הוא יהפוך לאיינשטיין…או לגליליאו.

 אבל המציאות היתה שונה מהפנטזיה:

צוות של חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון מצאו שמוצרים כאלה עשויים לגרום ליותר נזק מאשר לתועלת.
החוקרים מצאו  שבכל שעה שבה התינוקות צפו בקלטות הם למדו 6-8 פחות מילים חדשות מתינוקות
שלא צפו בקלטות.

והמדאיג ביותר, שההשפעה היתה חזקה במיוחד אצל תינוקות בגילאי 8-16 חודשים, הגיל שבו מתחילות
להתפתח היכולות השפתיות.

ולא תאמינו, רק באמריקה! שדולה בשם "למען ילדות נקייה ממסחור"  איימה בהגשת תביעה ייצוגית נגד
חברת דיסני על שיווק מטעה במכוון, ודרשה שהחברה תחזיר את מלוא הכסף לכל מי שרכש קלטות כאלה,
שנרכשו בשוק האמריקאי במאות מליוני דולרים.

בסיומו של התהליך (אחרי שמחברת דיסני נשמעו קולות נעלבים, כועסים, נדהמים, מפקפקים במידע ועוד)
הודיעה החברה שהיא תפצה את רוכשי הקלטות.

נשים רגע בצד את העלבון של חברת דיסני, כשמסתבר להם שכמה ראשים אקדמיים מקלקלים להם עסק
של מיליארדים, ונראה מה קורה לתינוקות ולפעוטות וגם לילדים גדולים יותר.

מחקרים רבים מראים שצפייה פסיבית, לא רק שאינה עוזרת לתינוקות ללמוד,
אלא גם עלולה לעכב את התפתחותם. 

כדי ללמוד מיומנויות חדשות תינוקות זקוקים לאינטראקציה של פנים אל פנים עם מבוגר,
ולכן הם מתקשים ללמוד מצפיה במסך. אבל גרוע מכך, הצפיה במסך עלולה להפריע לחיווט העצבי
הקריטי המתרחש במוח בגיל הרך.

ואילו אצל ילדים שהוריהם הקריאו להם לעיתים תכופות, היתה עליה ביכולות השפתיות וכמובן ביכולות
האחרות הרגשיות-חברתיות. הפיכתו של המסך לשמרטף אלקטרוני מעולה, לא רק שאינו מקדם את התפתחות התינוק
שזקוק לאינטראקציה מהנה והדדית עם מבוגר המדבר בשפת התינוק והתואמת את יכולותיו של התינוק
(צליל גבוה, איטי, עוצר ומצפה לתגובה, קשר עין יעיל), אלא הוא גורם לנזק מבחינה שפתית.

אבל ישנו מרכיב נוסף ההופך צפייה מרובה במסך לבעייתית מאוד. מסתבר שמה שמאפיין את הקלטות
(ותכניות טלויזיה רבות אחרות) הם חילופים מהירים של סצנות וחיתוכים תכופים, מוסיקה קולנית-קופצנית,
צבעים חזקים ועוד, כך שכל מה שהקלטות עושות זה לייצר דור נוסף של תינוקות עם גירוי יתר ועם בעיות
קשב וריכוז.

הרגילו אותנו לחשוב שגריה עבור תינוקות היא טובה, ולכן אנחנו עשויים להסיק מכך שגריה רבה יותר תהיה
יעילה יותר. אבל, לא כך הם פני הדברים. מסתבר שככל שתינוקות צופים יותר בקלטות, ובטלויזיה בכלל,
כך מתקצר טווח תשומת הלב שלהם.

המוח שלהם מתחיל לצַפות כל הזמן לגריה גבוהה ומתייחס לכך כאל גריה נורמלית, ולכן המציאות עשויה
להחוות להם כ…משעממת. כי המציאות דורשת מהתינוק לפעול, להתנסות, להחכשל, לחזור שוב ושוב
על הפעולה עד שיצליח. בלי רעש, בלי צלצולים, בלי בלונים, בלי מוסיקה קצבית.

 הייתי שמחה להציע כאן כמה המלצות, אבל החוקרים מאוניברסיטת וושינגטון עשו זאת במקומי. הם הציעו:

• לא לאפשר לתינוק/ילד לצפות בטלויזיה (כולל קלטות) עד גיל שנתיים.
• אחרי גיל שנתיים לבדוק את איכות התכניות ולסנן את הקופצניות והריקניות שבהן.
• להגביל במודע את שעות הצפייה.
• לכבות את הטלויזיה מיד לאחר סיומה של תכנית כלשהי כדי להרגיל את הילד לכבות (!) ולא ליצור
  רצף בלתי פוסק של צפייה.
• ואם אפשר, לצפות יחד עם הילד כדי ללוות את המוצג על המסך באינטראקציה אנושית.
  

בשבוע הבא אענה על השאלה:
האם ביבי הוא חברותי או כריזמטי ומה ניתן ללמוד מכך על החברותיות של הילד? מה דעתכם?

בהצלחה!