הורות יתר – האם המושג הזה מדבר אליכם ? ומה נוכל ללמוד מההורות הצרפתית על חינוך ?

איך הורים צרפתים עושים את זה?   מאת פמלה דרוקמן

וול סטריט ג’ורנל, 4.2.2012

כשהיתה בתי בת 18 חודשים, החלטנו בעלי ואני לקחת אותה לחופשת קיץ קצרה בעיירת חוף שנמצאת במרחק כמה שעות נסיעה מפריס, המקום בו גרנו (אני אמריקאית הוא בריטי).

בוטן, כך אנחנו קוראים לה, היתה אז בתנו היחידה, אז סילחו לנו כשחשבנו: כמה קשה זה כבר יכול להיות. מהר מאד גילינו שלאכול שתי ארוחות ביום במסעדה עם פעוטה זה גהנום לא קטן.

תוך דקות מספר בוטן שפכה את המלח מהמלחיות, קרעה את שקיות הסוכר ואחר כך דרשה שנוציא אותה מהכסא
כדי שתוכל להסתובב במסעדה כשהיא מתקרבת בצורה מסוכנת למזח.

האסטרטגיה שלנו היתה לסיים את הארוחה במהירות. הזמנו את האוכל עוד כשהושיבו אותנו ואז התחננו שיביאו
לנו כמה שיותר מהר לחם ומתאבנים ויחד איתם גם את המנות העיקריות. בזמן שבעלי אכל קצת מהדג, אני בדקתי שבוטן
לא נבעטת על ידי מלצר ממהר או נעלמת בים. ואז היינו מתחלפים. השארנו טיפים ענקיים מלאים בהתנצלויות כדי לפצות
על קשת המפיות הקרועות והקלמארי המפוזרים סביב השולחן שלנו.

אחרי כמה ביקורי זוועה במסעדה, הבחנתי שמשפחות צרפתיות סביבנו לא חלקו עימנו את סבל הארוחות. באופן
מוזר נראה היה כאילו הם באמת בנופש. פעוטים צרפתיים ישבו מרוצים על הכסאות הגבוהים מחכים לאוכל שלהם
או אוכלים דגים או אפילו ירקות. לא היו צעקות או בכיינות ולא היו עיי חורבות סביב השולחנות שלהם.

למרות שכבר חייתי בצרפת מספר שנים לא הצלחתי להסביר את זה. וכשהתחלתי לחשוב על ההורות הצרפתית, הבנתי שלא
רק זמן הארוחה היה שונה. בשעות הרבות שביליתי בגני השעשועים בצרפת אף פעם לא ראיתי ילד (למעט שלי) מתפרץ
בהתקף זעם.

למה חברים צרפתיים אף פעם לא צריכים לזרז שיחת טלפון לסיומה בגלל שהילדים שלהם דורשים מהם
משהו? למה הסלונים שלהם לא נכבשו עלי ידי צעצועים של ילדים כמו הסלון שלנו?

במהרה התבהר לי שהורים צרפתיים משיגים תוצאות שיוצרות אווירה שונה בחיי המשפחה שלהם. כשמשפחות אמריקאיות ביקרו
את ביתנו, ההורים בדרך כלל בילו חלק גדול מהביקור כשהם מתייחסים למריבות של ילדיהם, עוזרים לילדיהם הפעוטים לעשות סיבובים סביב המטבח שלנו או יושבים על הרצפה כדי לבנות כפרי לגו.
כשחברים צרפתים התארחו, המבוגרים שתו קפה ואילו הילדים שיחקו בשמחה בינם לבין עצמם.

מונעת באופן חלקי על ידי יאוש אמהי, ביליתי את השנים האחרונות בחקר ההורות הצרפתית. ועכשיו כאם לבוטן
בת השש ולתאומים בני שלוש אני יכולה לומר כך: הצרפתים לא מושלמים, אבל יש להם כמה סודות הורות שעובדים. הבנתי שעליתי על משהו כשגיליתי מחקר אמריקאי שמצא שאמהות אמריקאיות תפסו את המשימה של גידול ילדיהם כבלתי נעימה פי שניים מאשר אמהות צרפתיות. הן אמרו שאפילו עבודות הבית הינן נעימות יותר מאשר טיפול בילדים.

אני לא סובלת מהעדפה לצרפתים, להיפך, אני אפילו לא בטוחה שאני אוהבת לגור כאן ואני לא רוצה שילדיי יגדלו להיות פריזאים מתועבים. אבל למרות כל מגרעותיה צרפת היא מקום מצוין לבדיקת הבעיות של ההורות האמריקאית. הורים מהמעמד הבינוני הצרפתי הם בעלי ערכים הדומים לשלי: הם קנאים לשיחה עם ילדיהם, מראים להם את הטבע ומקריאים להם הרבה ספרים. הם לוקחים אותם לשיעורי טניס, ציור ולמוזיאוני מדע אינטראקטיביים.

אבל, הצרפתים מצליחים להיות מעורבים בחיי המשפחה שלהם בלי להיות אובססיביים. הם מניחים שהורים לא צריכים לשרת את ילדיהם כל הזמן, ואין שום צורך להרגיש אשמים בשל כך. “מבחינתי הערבים הם עבור ההורים” אמרה לי אמא פריזאית. “הבת שלי יכולה להיות איתנו אם היא רוצה, אבל זהו זמן מבוגרים”. הורים צרפתים רוצים שילדיהם יהיו מגורים אינטלקטואלית, אבל לא כל הזמן. בזמן שחלק מהפעוטות האמריקאים מקבלים שיעורים פרטים במנדרינית ושיעורי קדם קריאה, ילדים צרפתים מסתובבים סביב עצמם.

אני לא הראשונה שמציינת את הבעיה ההורית של הורים אמריקאים מהמעמד הבינוני: הורות יתר, היפר הורות, ועוד.

אף אחד אינו מרוצה מההורות האמריקאית, ופחות מכולם ההורים עצמם. כמובן שלצרפתים יש כל מיני שירותים ציבוריים שעוזרים לילדיהם להיות פחות לחוצים. הורים לא צריכים לשלם על גן, לדאוג לביטוח רפואי או לחסוך לקולג’. רובם מקבלים קיצבה לגידול ילדיהם. אבל השירותים הציבוריים האלה לא מסבירים את כל ההבדלים.

כששאלתי הורים צרפתים איך הם מטילים משמעת על ילדיהם, לקח להם זמן להבין למה בכלל אני מתכוונת.
“אה, את מתכוונת איך אנחנו מחנכים אותם?” הם שאלו. “משמעת” הבנתי דיי מהר, היא דרך שמשתמשים בה
לעיתים רחוקות, והיא לרוב כרוכה בעונש. בעוד ש”חינוך” הינו דבר שהם רואים עצמם עוסקים בו כל הזמן. אחד ממפתחות החינוך הוא הלמידה הפשוטה של להמתין בסבלנות. וזו גם הסיבה שתינוקות צרפתיים שפגשתי רובם ישנים כל הלילה מגיל חודשיים- שלושה. ההורים שלהם לא מרימים אותם ברגע שהם מתחילים לבכות, והם מאפשרים לילדים שלהם ללמוד איך להירדם חזרה.

זו גם הסיבה שפעוטות צרפתיים ישבו בשמחה במסעדה. ילדים אמריקאיים אוכלים כל היום, לעומתם הילדים הצרפתיים אוכלים רק בשעת הארוחה (בדרך כלל שלוש ארוחות ביום וחטיף פעם אחת ביום בשעה 4).

שבת אחת ביקרתי את דלפין עורכת דין בשנות ה-30 לחייה שגרה עם משפחתה בפרברים המזרחיים של פריס. כשהגעתי, בעלה עבד על המחשב הנישא שלו בסלון בזמן שבן השנה ישן לידו. ביתם בת השלוש ישבה ליד שולחן המטבח, עסוקה לגמרי בעטיפת עוגות חמאה קטנות (קאפקייקס) והצליחה להתגבר על הפיתוי לאכול את החמאה.

דחיית סיפוקים

דלפין אמרה שהיא אף פעם לא לימדה את ילדיה סבלנות באופן מכוון. אבל סדר היום של המשפחה כולל בתוכו למידה מרובה של דחיית סיפוקים. דלפין אמרה שהיא לפעמים קונה לבתה ממתק שאותו היא יכולה לאכול רק בזמן ארוחת ארבע גם אם זה אומר שעליה לחכות שעות מרובות עד אז. כאשר הבת ניסתה להפריע בזמן השיחה, דלפין אמרה “חכי שתי דקות, קטנה שלי, אני באמצע שיחה” בצורה מאד מנומסת ומאד תקיפה. הפתיעה אותי הדרך שבה דלפין אמרה זאת כשהיא בטוחה שהבת תציית לה. דלפין לימדה את בתה מיומנות נוספת : לשחק בעצמה. “הכי חשוב שילד ילמד להיות מאושר בעצמו”. זוהי מיומנות שאמהות צרפתיות מטפחות במכוון בילדיהן יותר מאמהות אמריקאיות.

במחקר שנערך ב2004 על ערכים הוריים של אמהות בוגרות קולג’ בארה”ב ובצרפת, האמהות האמריקאיות ייחסו חשיבות ממוצעת למשחק עצמי בעוד אמהות צרפתיות ציינו זאת כערך חשוב מאד.

מאוחר יותר, שלחתי מייל לפרופ’ וולטר מישל, המומחה העולמי לחינוך ילדים לדחיית סיפוקים, שהגה את “מבחן המרשמלו” בשנות ה60 המאוחרות כשהיה בסטנפורד. בניסוי ילד בן 4 או 5 מוכנס לחדר שבו יש צלחת מרשמלו על שולחן. החוקר אומר לילד שהוא הולך להשאיר אותו בחדר לזמן קצר, ואם הילד לא יאכל מהמרשמלו עד שהוא חוזר, הוא יתוגמל בשני מרשמלו. אם הוא יאכל את המרשמלו הוא יקבל רק אחד. רוב הילדים הצליחו לחכות בערך 30 שניות. רק אחד לשלוש הצליח לחכות את כל 15 הדקות בזמן שהחוקר לא היה בחדר.

הטריק היה, כך גילו החוקרים, שמי שהצליחו לא לגעת במרשמלו היו אלו שידעו להסיח את דעתם. וילדים שהצליחו להתאפק היו גם טובים בריכוז והגיון ולא נטו להתפרק לגורמים תחת לחץ. האם יכול להיות שללמד ילדים לדחות סיפוקים, כפי שעושים ההורים הצרפתיים, הופך את הילדים לרגועים יותר ומחוסנים יותר? האם זה יכול להסביר מדוע ילדים אמריקאים שרגילים לקבל את מה שהם רוצים מיד, לעיתים כה קרובות נוטים להתפרק תחת לחץ? מר מישל, שנולד בוינה, אמר שהוא הבחין בהבדלים בין הילדים הצרפתיים לילדים האמריקאיים. הוא אמר שמתקבל הרושם שלילדים בארה”ב השליטה העצמית יותר קשה”.

גבולות או לא להיות

הורים אמריקאים רוצים שילדיהם יהיו סבלנים, ידעו לחלוק, לחכות לתורם, לערוך את השולחן ולהתאמן בנגינה בפסנתר. אבל סבלנות אינה מיומנות שהם מקנים בחריצות כמו ההורים הצרפתיים. הורים אמריקאים נוטים להתייחס אל היכולת של ילד לחכות בסבלנות כקשורה למזג שלו. כלומר, או שמתמזל מזלו של ההורה והילד שלו יודע לחכות היטב או שלא. הורים ומטפלים צרפתיים מתקשים להאמין עד כמה הורים אמריקאים מוותרים על יכולת קריטית כל כך. כשהזכרתי נושא זה בארוחת ערב בפריס המארח הצרפתי החל לספר על השנה שבה גר במערב קליפורניה.

הוא ואישתו חברו לזוג אמריקאיים והחליטו לבלות יחד איתם את סוף השבוע. הילדים היו בגילאים שבין 7 ועד 15. שנים אחר כך הם עדיין זוכרים איך הילדים האמריקאיים לעיתים קרובות הפריעו למבוגרים באמצע משפט. לא היו זמני ארוחות קבועים, הילדים האמריקאיים פשוט ניגשו למקרר ולקחו אוכל מתי שרצו. “מה שהפריע לנו הוא שההורים אף פעם לא אמרו ‘לא'” אמר הבעל. הילדים עשו ‘מה שהם רצו’ הוסיפה האישה. המושג של ‘מה שהם רוצים’ הראה שלילדים האמריקאים אין גבולות ברורים, שלהורים חסרה סמכות, והילדים יכולים לעשות מה שמתחשק להם.

לא כך רואים ההורים הצרפתים את המסגרת האידיאלית עבור ילדיהם. לפי ההורים הצרפתיים תפקידם של ההורים הוא להנהיג מסגרת של גבולות ברורים אבל בתוך המסגרת הורים צרפתיים מאפשרים לילדיהם הרבה חופש ואוטונומיה. סמכות היא אחד החלקים הכי מרשימים בהורות הצרפתית – ואולי גם הקשה ביותר ללימוד. הורים צרפתיים רבים שאני פוגשת הם בעלי סמכות רגועה ונינוחה עם ילדיהם שכל שנותר לעשות הוא לקנא. ילדיהם באמת מקשיבים להם. ילדים צרפתים לא מתפרצים כל הזמן, עונים או עוסקים במשא ומתן ממושך.

איך לומר “לא”?

באחד מימי הראשון בבוקר בפרק, השכנה הצרפתיה שלי פרדריק ראתה אותי מתמודדת עם הבן שלי לאו, שהיה אז בן שנתיים. לאו עשה הכל מהר, וכשהלכתי לפארק איתו הייתי כל הזמן בתנועה יחד איתו. הוא התייחס לשערים שהיו באיזורים שונים בפארק כהזמנה ליציאה. שלושה חודשים לפני כן אימצה פרדריק ילדה ג’ינג’ית בת 3 מרוסיה. ובכל זאת למרות הזמן הקצר היא כבר ידעה את ההבדל בין מה אפשרי למה בלתי אפשרי, מה מותר ומה לא. פרדריק ואני ישבנו ליד ארגז החולת מנסות לשוחח. אבל לאו ברח כל הזמן החוצה דרך השערים. בכל פעם שקמתי לרדוף אחריו ולגרור אותו חזרה הוא צרח. בהתחלה פרדריק צפתה בנעשה בשקט.

ואז ללא התנשאות אמרה שאם כל הזמן ארדוף אחרי לאו, לא נוכל להנות מלשבת ולשוחח ביננו לכמה דקות.
“זה נכון,” אמרתי “אבל מה אני יכולה לעשות?” פרדריק אמרה שאני צריכה להיות קשוחה יותר עם לאו.
מבחינתי לבלות את אחר הצהריים במרדף אחרי לאו היה בילוי בלתי נמנע, מבחינתה זה היה דבר בלתי אפשרי.
ציינתי את העובדה שאני נוזפת בלאו ב-20 הדקות האחרונות. פרדריק חייכה. היא אמרה שעלי לומר את ה”לא”
שלי חזק יותר ובאמת להאמין בו. בפעם הבאה שלאו ניסה לרוץ מחוץ לשער, אמרתי “לא” באופן חד יותר מהרגיל.
הוא יצא בכל זאת. גררתי אותו משם.

“את רואה?” אמרתי ” זה בלתי אפשרי”. פרדריק חייכה שוב ואמרה לי לא לצעוק אבל לדבר בשכנוע עצמי רב יותר. פחדתי שאבהיל אותו. “אל תדאגי” אמרה פרדריק מעודדת אותי. לאו לא הקשיב לי גם בפעם הבאה, אבל לבסוף הרגשתי שה-“לא” שלי מגיעים ממקום משכנע יותר. הם לא היו קולניים יותר, אבל הם היו ממקום בטוח יותר.
בניסיון הרביעי, כשאני מלאה בשכנוע עצמי, לאו התקרב לשער אבל באורח פלא לא פתח אותו. הוא הסתכל לאחור ובחן אותי. אני פתחתי את עיניי וניסיתי להביע את מורת רוחי. אחרי כעשר דקות, לאו הפסיק לנסות לעזוב.

נראה היה ששכח מהשער ושיחק בארגז החול עם ילדים אחרים. מהר מאד פרדריק ואני שקענו בשיחה. נדהמתי לראות איך לאו ראה בי פתאום דמות סמכותית. “את רואה” אמרה פרדריק “זה היה גוון הקול”. היא ציינה שלא נראה שלאו עבר טראומה. באותו רגע, ואולי לראשונה, הוא אכן נראה כמו ילד אמיתי.

לקוח מתוך ספרה של כותבת המאמר:
“Bringing Up Bébé: One American Mother Discovers the Wisdom of French Parenting,”.
אשמח לתגובותיכם. נהניתם, החכמתם? שלחו את הפוסט לחברים.

11 תגובות

  1. עדה שלום, אכן גוון הקול אומר הכל. לפעמים רואים מבוגר צורח על ילד צעיר, שבסוף מחייך לעצמו בסוף הצעקות. במקום לומר את הדברים בצורה אסרטיבית עם מבט מישיר לעניים. כך ידע הילד בדיוק מה אנחנו רוצים ממנו, וכמה אנו רציניים במילתנו. אכן גוון הקול אומר הכל. שבת שלום פנינה

  2. תודה על המאמר ועל תרגומו.
    אם לחבר זאת לתאורטיקנים מתחום הפסיכולוגיה אז לדעתי אפשר לחבר זאת לויניקוט. הוא מדבר על המושג “אמא מספיק טובה ” זו האמא שמאפשרת ללתינוק שלה להיות מתוסכל , לא ניגשת מיד כאשר הוא ממתעורר , נותנת לו להיות מעט לבד , בגבולות היכולת של התינוק לשאת תסכול וכך מלמדת אותו מינקות להיות עם עצמו ולהרגיע את עצמו כפי שאמא מרגיעה אותו .
    בספרים אחרים מצאתי את המושג “זולת עצמי ” שמדבר על הדרך שבה התינוק זוכה לטיפול אמהי דרך התיחסות גו מופנמת והופכת לחלק ממבנה האישיות ובעת תסכול התינוק מתנהג על פי הדגם שזכה שיטפלו בו . ומה איתנו , אנחנו על כל פיפס מזנקים לילד , לא נותנים לו להיות מתוסכל מעט ומלמדים אותו בדרך זו שהוא מרכז הבית ואין כזה דבר דחיית סיפוקים .לכן בהדרכת הורים יש ללמד אותם להיות “הורה מספיק טוב “.
    יש עוד מושגים שמתחברים לכך ועליהם בהזדמנות אחרת
    בברכה א ס נ ת

  3. שלום!
    מאד נהנתי מקריאת המאמר ותודה על התרגום !
    לדעתי, הגורם החשוב הוא האמונה שלך כהורה במה אתה אומר ועושה ובמיוחד אם אתה עושה זאת ברוגע.
    נתינת חופש ואוטונומיה בתוך מסגרת של גבולות ברורים היא מאד חשובה .
    תודה
    רונית אלישר

  4. שלום
    נהניתי מאוד מהמאמר ומתרגומו .
    נכון שהגוון של הקול משפיע מאוד על התנהגותו של הילד אבל גם התמדה חשובה מאוד בחינוך הילד.

  5. עדה שבוע טוב!המאמר מעולה ונכון אבל יש ילדים שלא משפיע עליהם גוון הקול אלה פעולה דרסטית מרתיעה.

  6. שלום נהניתי מאוד מהמאמר.
    חשוב תמיד לזכור שילדים חיבים גבולות זה נותן להם בטחון .
    וטון הדיבור של האמא לא מפחיד,כמו מבט ישיר לעינים.
    תודה עדה, אני מחכה לעוד מאמרים.

  7. נהנתי מהפוסט. מכיוון קצת אחר אבל דומה, יש מאמר מקצועי למי שבעניין, של ג’ולייט הופקינס בשם The dangers and deprivations of too-good mothering, שהתפרסם ב Journal of child Psychothrapy לפני ארבע שנים. אני מצרף את התקציר.

    Abstract
    The paper explores Winnicott’s ideas on the detrimental effects of mothering which is too well adapted to infant needs. Winnicott claimed that such too-good mothering, when pursued beyond the baby’s earliest months, led to two possible outcomes: the child would either reject the mother or would remain in a state of arrested development, merged with her. The paper follows the development of a baby girl, observed by the Bick method, and illustrates how her mother’s devoted and sensitive care effectively deprived her of the development of some aspects of the sense of self and of possibilities for negotiation, concern and reparation. The baby developed a paranoid orientation and later rejected her mother after the birth of her sister. The paper also mentions the alternative outcome of a persisting state of passive merger with the mother and ends by hoping for further exploration of the means by which some sensitive, responsive parents may inadvertently ‘worse than castrate’ their children by depriving them of an autonomous sense of agency.

    עמיר מחול

  8. היי עדה,
    מאמר מדהים! כל כך נכון! אנחנו כל כך מעמיסים על הילדים שלנו בניסיון לעשות אותם הכי טובים שאנחנו שוכחים את הדברים הכי בסיסיים.

  9. אני חושבת,שלצרפתים אין “רגשות אשם” על שלא הקדישו מספיק לילדים וכ’ו,יש בהם “אגואיסטיות טבעית”ושמחת חיים טבעית שלא רואה את גידול הילדים כנטל כבד.
    אם נוכל למצוא את האיזון שבין “ההיסטריה הישראלית” לבין “הנחת הצרפתית המוגזמת” – נגיע למקום טוב יותר.כנראה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

מעבר גן

שאלות ותשובות הלקוחות מתוך הפורום הישן של אתר “הגיל הרך” שאלה- אנונימית: טליה שלום, בני בן ה-3.9 עבר לפני שבוע לגן בוגר יותר, הוא עבר

התמודדות עם שינויים

שאלות ותשובות הלקוחות מתוך הפורום הישן של אתר “הגיל הרך” שאלה – חני:  טליה שלום, ברצוני להתייעץ איתך לגבי בתי הבכורה. בתי בת ה-4 התחילה