זהו אחד הטיפים המוצלחים ביותר שלי. גננות והורים מודים לי עליו כבר שנים, ועכשיו הוא הולך לעשות גם עבורכם
את הפרידות להרבה יותר קלות.

לפני כשני עשורים כאשר הייתי מפקחת-מדריכה במעונות יום, עמדתי בוקר אחד בפתחו של מעון במכבים-רעות
(כמה שבועות לאחר תחילת שנת הלימודים) כדי לצפות בתהליך פרידת הבוקר.

יום קודם לכן צלצלה אלי מנהלת המעון וסיפרה שתהליך פרידת הבוקר של הילדים (גילאי שנה וחצי-שנתיים) מהוריהם בבוקר
עדיין מלווה בקשיים רבים. הבטתי בהורים המגיעים עם ילדיהם למעון. חלק גדול מהילדים, בכל הגילאים, היה מגיע חבוק
בזרועות ההורה, בדרך כלל כשפני הילד מופנות אחורה (כלומר לא לעבר המעון).

נכנסתי לתוך המעון וראיתי שכאשר ההורה מנסה להוריד את הילד, או להעבירו לידיה של המטפלת, הילד היה נצמד אל
גופו של ההורה, ממרר בבכי גדול ומסרב להפרד.

במהלך השנים ראיתי את הדפוס הזה פעמים רבות, אבל הפעם נפל לי האסימון. הבנתי שצורת האחיזה הזו מונעת מהילד התאקלמות מהירה למעון ויוצרת קושי רגשי לילד ולהורה כאחד. בעוד שההורה חש שהחזקה זו נוטעת בטחון בילד, הרי
שההחזקה הזו דווקא משדרת אי אמון בכוחותיו של הילד ותחושה שגם ההורה אינו רוצה להפרד. רוצה להשאר בחיבור.

על הידיים או יד ביד?

הייתי מופתעת שלא שמתי לב לכך עוד קודם לכן, אבל לא נתקלתי בהתייחסות לנושא הזה מעולם. נכנסתי לחדרה של
המנהלת, שוחחנו על הדברים שראיתי וניסחנו להורים מכתב על נושא הפרידה ובו דגש על הגעה למעון כשהילד הולך
וידו ביד ההורה.

הרעיון לא התקבל בקלות על ידי ההורים, אבל המנהלת לא וויתרה, הסבירה ועודדה, ותוך כמה ימים צלצלה לספר שמרבית
הפרידות השתפרו פלאים.

אם אתם יכולים, אם הוא/היא כבר הולכים, השתדלו להגיע לגן כשהוא הולך לצדכם, ואם עדיין לא, הסיעו אותו בעגלה.
זה כבר יוצר מרווח ראשון שדרכו יכול להכנס ולהשתלב המרחב הרצוי. החזיקו בידו/ה – בבטחה, לא חזק מידי לא חלש מידי,
בבטחון שהכל בסדר, עם מסר שאומר "אנחנו לא מודאגים, אנחנו לוקחים אותך למקום טוב ואנחנו סומכים עליך".

בהצלחה!

רוצים לקבל כלים נוספים לגידול ילדים חברותיים, עצמאיים ומרוצים?
הם מחכים לכם בספר לגדל ילד חברותי – לחצו כאן