קשרים חברתיים בגיל הגן

בימים האחרונים אחד מיסודות האני מאמין שלי התחדדו פתאום – כשקלטתי שלא משנה כמה אבא טוב ואיש חינוך מלומד ומנוסה – לעולם לא אוכל לתת לאריאלי שלי, בן ה3, את מה שחבר טוב בן גילו יוכל לתת לו.
אחרי כמה חודשים בבית והרבה “שעות טיסה” עם אריאל בפארק השכונתי, ירדו לי כמה אסימונים לגבי ההתפתחות החברתית שלו. הבנתי שאריאל, שהיה במשפחתון עם ילדים צעירים ממנו ונמצא בבית עם אחים גדולים ממנו בכמה שנים – לא חווה את השלבים הבסיסיים בהתפתחות החברתית שלו.
הוא לא פיתח יחסים חברתיים קרובים אף לא עם חבר אחד קרוב. למעשה הוא טרם חווה חברות. ואין לו מושג איך להתנהל עם ילדים בני גילו.

איך גילינו את זה? כשהיינו יוצאים לפארק ראינו שהוא לא היה מוכן להתקרב לבני גילו. בארגז החול היה מוכן רק לשחק עם עצמו ליד אחרים, כשהתקרבו אליו הוא קפא במקום, לא לקח את המשחקים שרצה ואפילו ויתר על שלו. כשהתקרבו אליו יותר מידי, היה מעדיף ללכת לשחק באזור אחר. כשראה עוד ילדים על המתקנים, פחד לעלות, כשעלה והתקרבו אליו קפא בפינת המתקן וביקש מאמא לעזור לו לרדת. בכלל כשהתקרבו לאזור המתקנים, היה נצמד לאמא ואוחז אותה חזק.

אשתי שיצאה לפארק גם עם התינוקת היתה שבורה מהמצב ולא יכלה לתמוך באריאל כמו שרצה. היא גם לא הבינה למה ילד רביעי עם אחים גדולים, וורבלי לחלוטין, שבבית קופץ עליהם ומשתולל איתם, ילד שובב וספורטיבי, מתנהג בחוסר בטחון מוחלט איך שיוצאים מהבית.
כשהבנו שהוא לא ילך לגן פרטי כמתוכנן, רשמנו אותו לגן עירייה בקרבת ביתנו. ואז נודע לנו שנפתחה קבוצת וואצפ להורי הילדים שיכנסו לגן בשנה הקרובה.

אז הכל התחיל להשתנות.
נטע הכירה שתי אמהות מהשכונה וקבענו להיפגש בפארק.
באמצעות ישיבה על הדשא בצל, אבטיח וכישורי התיווך/משחק/צחוק שלי נדלק הניצוץ – נוצר צחוק
(הם אכלו אבטיח בצורת נעל, סירה, דינוזאור ופירמידה).

ואחריו הניצוץ גדל למשחק תופסת ומחבואים, ואחריו לחיפוש חתלתולים בסבך השיחים שבפארק. סיימנו בקפיצות ביחד ובגלגולים על הדשא. באמצע המפגש הם כבר הבינו שהם חברים! ואחריו הם רק דיברו אחד על השני ועל מתי נפגשים שוב! (מניסיוני, אני ממליץ על אבא של אחד הילדים שישחק איתם ו”יתניע” את התהליך במידה שהוא לא מונע מעצמו).

אחרי ארבעה מפגשים הם כבר אומרים שהם חבורה! הם פשוט אימצו אחד את השני לתוך ליבם באופן מהיר וטבעי יותר ממה שציפינו. כנראה שהיו צמאים לזה.
כולנו, ההורים מסתכלים על התהליך בהשתאות וממש מרגישים בעננים. שלושתם היו באותו המצב, לא חוו חברות במשפחתון, כמה חודשים בבית ללא אינטראקציה עם בני גילם, גם הם היו נלחצים כשהגיעו לאזור המתקנים בפארק ובכו שרוצים הביתה.
(עכשיו כשנוצרת חברות, מתגלים באופן בולט כישורים חברתיים נוספים שיש לפתח, כמו למשל היכולת להכיל מצב של קונפליקט ובהמשך להתנהל איתו. שגם באמור אליהם אנו כהורים יכולים וצריכים לתווך).

מאז החברות של אריאל עם שני חבריו, לאט לאט אנו רואים שהבטחון העצמי של אריאל משתפר גם כשהוא נמצא בפארק ליד ילדים שהוא אינו מכיר.
בקיצור – עקב החוויה הזו אני הכי ממליץ בעולם ליצור לילדיכם קשרים חברתיים עם ילד או שניים מהגן, כדי לעשות להם את הכניסה לגן הרבה יותר קלה ונעימה. זו לגמרי אחריותנו לזהות את המצב החברתי של הילד ואת המקומות שבהם הוא זקוק לחיזוק. עלינו לאפשר להם את הסביבה הנדרשת לפיתוח הכישורים החברתיים, חברתי בני גילם ובמידת הצורך לספק תיווך מתאים.

הדבר כל כך חיוני וחשוב, בייחוד בתקופה שבה אנו נמצאים כעת, כאשר הסביבה החברתית כל כך חסרה לילדים. ולמעת האמת, אין שום דרך אחרת להשלים אותה, מלבד סביבת בני גילם.
ההשקעה והמאמץ לספק לילדיכם סביבה כזו, לבטח יישאו פירות טובים מאין כמוהם בעתיד.
בהצלחה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

וויתור ותיווך לענייני מחלוקות

כתב: משה פולטורק רציתי לדבר איתכם על הנושא של תיווך לילדים במצבי קונפליקט בכלל, וביתר דיוק לגבי הנושא של ויתור לחבר. לאחרונה כשהייתי בפארק השכונתי

להיות חברותי בגיל שלוש

בארבעה החודשים האחרונים עברנו תהפוכות בניסיונות לבנות מסגרת עבור ילדינו. בהתחלה בנינו מסגרת באופן מלא, ואחר כך ניסינו לשלב אותה עם הלימודים בבית הספר, במינונים

סטטוס חברתי

התפתחות של יחסים חברתיים בקבוצה (מה זו קבוצה? מאיזה גודל נחשבת קבוצה? מספר אנשים שיש להם מטרה משותפת ושיש ביניהם יחסי גומלין שאינם אקראיים) HARTUP

אבל אני…אוהב להיות בבית

יש ילדים, ממש כמו אריק איינשטיין, שאוהבים להיות בבית. רק בבית. את הילדים האלה לא תראומושכים בשרוולה של אמם, שתיקח אותם לבקר חבר, הם גם