מאת: חגית נהיר-ירון

את הבכורה שלי החלטתי לגמול בקיץ אחד, כשהיתה בת שלוש. הייתי אז אמא צעירה וירוקה, והדבר האחרון
שהפריע לי היה העובדה שפעוטה המהממת והחכמה שלי עושה צרכיה בטיטול. הסיבה שבכל זאת החלטתי
שמספיק הייתה העובדה שחודשייים אחרי זה לערך המהממת הקטנה הייתה אמורה לעשות צעדיה הראשונים
במערכת החינוך הממלכתית, שגם אז היתה בלתי סובלנית לתוצרים נלווים של ילדים כגון פיפי וקקי.
אז בבוקר בהיר אחד הורדנו טיטול, לבשנו תחתונים חדשים וזהו.

כשנולד בני האמצעי כבר היה לי קצת יותר ניסיון. לא רק שהיה לי קצת יותר ניסיון, כשהיה הקטנצ'יק בן שנה
וחצי פתחתי עבורו לראשונה את שערי המשפחתון שלי (אז הוא עוד היה משפחתון). אז מלבדו חסו תחת כנפיי
עוד חמישה פעוטות מהממים, ועשרת הוריהם. כשהיו הזאטוטים בני שנתיים וקצת, באה אליי אחת האמהות
והודיעה שהיא מעוניינת להתחיל בתהליך גמילה. מיד התגייסתי לעניין. הצעד הראשון שעשיתי היה לחפש
מישהו שבאמת מבין בתהליכים מן הסוג הזה. ככה אגב נוצר הקשר הראשון ביני לבין ד"ר עדה בקר.
כמובן שמאז ועד היום לא נפרדנו.

עדה הגיעה לערב הורים בנושא גמילה בסלון ביתי, והביאה איתה הסתכלות קצת אחרת על גמילה מטיטולים.
המסר בשורה התחתונה היה- כמה שיותר מוקדם יותר טוב. אז זרמתי איתה, וכשהיה הזאטוט בן שנתיים
ושלושה חודשים, הורדתי לו את הטיטול. הפעם התהליך היה נראה קצת שונה. פתאום מצאתי עצמי מנקה
שלוליות שתן מהרצפה. אמנם לא הרבה, וגם לא לאורך זמן, אבל זה לא היה מושלם מהרגע הראשון,
בטח לא כמו אצל המהממת הראשונה.

זוכרת במיוחד יום ראשון אחד (אני זוכרת את היום בשבוע כי זה היה יום בו הייתי מגיעה לעדה בערב להדרכה)
הקטנצ'יק לא הפסיק לסמן בעלות ברחבי דירתנו הצנועה. הוא משתין, אני מחליפה לתחתון נקי, הוא מתבונן בי
במבט חייכני, ומשתין שוב. אני מנקה, מחליפה וחוזר חלילה.
כשהגעתי לעדה תליתי בה מבט מיואש ומלמלתי- עדה, נראה לי שטעיתי. הוא עוד לא מוכן. עדה התבוננה בי
משועשעת קמעה ואמרה לי- תסמכי עליו ואל תדאגי. הכל יהיה בסדר.

כנראה שבאותו הלילה היא הגיעה לקטנציק בחלום, כי למחרת חסל לחלוטין סדר הפספוסים. אפשר היה לנשום
לרווחה. עוד תהליך גמילה הסתיים בהצלחה. את קטנטונת הזקונים שלי, שנולדה כשנתיים לאחר מכן, גמלתי
עוד לפני שלמדה ללכת. נכון, היא אכן איחרה בהליכה, ופסעה את צעדיה הראשונים לבד רק בגיל שנה ושמונה
חודשים, אבל זה לבדו לא הפריע לה לזחול אל הסיר כשהיתה צריכה את שירותיו…

גם תהליך הגמילה שלה לא היה זבנג וגמרנו. אבל ממש כמעט. השארתי אותה איתי בבית לכמה ימים
(היות והמטפלת שלה אז התלהבה קצת פחות ממני מהרעיון ואני רציתי לקחת את האחריות ולהוביל את
התהליך מול הקטנה בעצמי), אחר כך היא חזרה אל המטפלת. אני לא זוכרת במדויק, אבל נדמה לי ששבועיים
שלושה של תהליך וסגרנו עניין.

מאז זרמו הרבה מים בירדן, והרבה פיפי וקקי בסיר או על הרצפה. אני חושבת שלא אגזים אם אומר שבמהלך 16
השנים שבהן אני מנהלת מסגרת חינוכית לגיל הרך זכיתי ללוות מאות פעוטות בתהליכי גמילה. וכמובן שעם השנים
והניסיון, כמו גם הלימודים והידע המקצועי שרכשתי, גיבשתי לעצמי השקפת עולם ברורה לגבי גמילה מטיטולים.
אגב- היא לא שונה מהותית ממה שעדה לימדה אותי אז, באותו ערב בסלון ביתי.

תראו, בחינוך כמו בחינוך- יש מיליון גישות ושיטות, אופנות וזרמים. ומה שלמדתי במהלך השנים הוא בעיקר
שאין כאן שחור/לבן, צודק/טועה, אלא יש את מה שמתאים למחנך ולילד המסויים. החוכמה היא לדעת מה מתאים לי.
לפני 16 שנה עדה המליצה לי לקרוא את מה שכותבת דפנה תייר על גמילה. דפנה תייר מציאה שיטה שגורסת
שהאחריות על התהליך מוטלת על כתפי המבוגר. הוא היוזם, הוא המוביל, והוא זה שצריך להיות בשל לתהליך
טרם היציאה לדרך. לשיטתה אין לחפש "מוכנות" אצל הילד, כי מכל מיני סיבות היא פחות רלוונטית.

שנים אחר כך שמעתי את דפנה גרייס מרצה על גמילה. הגישה שהיא מציגה שונה מהותית בדבר אחד-
היא שמה את הילד במרכז, ומדגישה את חשיבות ההישג שטמון בתהליך גמילה מוצלח, להתפתחותו העתידית
של הפעוט. אז משני האילנות הגבוהים הנ"ל לקחתי את מה שהתאים לי ולגישה החינוכית שלי, ובצירוף נסיוני
המעשי הלא מבוטל, וההתבוננות ב"הסתבכויות" האפשריות שבדרך, גיבשתי את הגישה שלי לגמילה.

כדאי ומשתלם לגמול כמה שיותר מוקדם

יש גישות שאומרות כי הורה קשוב ופנוי, שיודע לזהות סימנים מטרימים, יכול "לגמול" את התינוק מטיטולים
כבר מלידתו. אז אני אף פעם לא הצלחתי להיות ההורה הזה- הפנוי והקשוב עד כדי כך. תמיד הייתי אפופה
בסימני שאלה וחרדות. מכאן שגמילת תינוקות לא נראית לי עניין רלוונטי. אבל מה לגבי פעוטות בני שנה וחצי?
בעצם זה נשמע הגיוני, לא? אני תמיד אומרת שאם גור כלבים בן שלושה חודשים יודע להתאפק ולהטיל את
מימיו רק מחוץ לבית, למה שגור אדם בן שנה וחצי לא יצליח גם?

הגמילה המוקדמת היא גמילה טכנית בעיקרה.
הילד לא בוחר, לא מחליט, ולא מנהל את התהליך.
אני יודעת שיש כמה הורים שמצטמררים כעת ממה שאני כותבת. לא בוחר? לא מחליט? אוקיי. כמו שכתבתי
למעלה, לא לכל אחד זה מתאים. אגב- יש עוד כמה דברים שאנחנו לא שואלים אותם או נותנים להם להחליט
לגביהם. כמו למשל אופן הנסיעה שלהם ברכב המשפחתי. ואין בזה שום דבר רע. להפך. לפעמים דווקא העדר
הבחירה שומר עליהם ומאפשר להם גבולות להתריס מולם. כל עוד כל זה נעשה מתוך מודעות ומחשבה,
וגישה של כבוד הדדי.

אבל הנה כמה סיבות נוספות לגמילה מוקדמת-

מניסיוני, תהליכי גמילה מוקדמת יכולים להיות ארוכים יותר, ואולי קצת יותר "מעיקים" לצוות המטפל, אבל
"הסתבכויות" שקשורות למאבקי שליטה וכוח פחות נפוצות בתהליכים כאלו (ואני מדברת כאן בעיקר על בעיות
לא פשוטות ולא נעימות של גמילה מקקי, שלצערי ככל שעוברות השנים אני רואה יותר ויותר. לא ארחיב כאן
את היריעה על המחשבות שיש לי בעניין הזה. אולי בהזדמנות אחרת).

בסופו של דבר, עם כל הביקורת שיש לנו היום על הגישה הפרוידיאנית, קשה להתעלם מכך שהיו כמה עניינים
לגביהם פרויד צדק באיזשהו אופן. ואני תמיד אומרת להורים שאת הגמילה אני מעדיפה להתחיל קצת לפני
שהילד נכנס לשלב האנאלי בחייו (גיל שנתיים-שלוש), כדי שהתהליך לא ישמש קרקע פורה למאבקי העצמאות
שדור ה Z יודע לעשות כבר מגיל צעיר. גם כי אנחנו כהורים רוצים לשחרר את מאבקי השליטה מראש,
וגם כי אם יש משהו שבאמת אין לנו שום יכולת לשלוט עליו זה הקקי והפיפי של הילדים שלנו.
ותאמינו לי שראיתי כמה ילדים שמגיעים ממש לשיאים בעניין הזה.

ועוד שני דברים חשובים-
המצאת הטיטול החד פעמי אולי שחררה אותנו הנשים אפילו יותר מהתנועה הפמיניסטית (בצחוק), אבל יש בצידה
נזק לא מועט. קודם כל נזק אקולוגי עצום. טיטולים חד פעמיים, כמו גם המגבונים שנלווים לשימוש בהם, מזהמים
את הכדור הכחול שלנו. והרי שום דבר שנעשה לא באמת שווה אם לא נשאיר לילדינו מקום סביר לחיות בו. לא?
הכי שנואים עליי התחתולים. המצאה מרושעת שכל מטרתה לעבוד על ההורים והילדים כאחד. נו באמת.

ונקודה אחרונה- תחשבו על היתרון הכלכלי שיש בגמילה מטיטולים. כמה עולה כיום חבילת טיטולים?
בכמה כאלו אתם משתמשים בחודש? כל אחד שיעשה לעצמו את החישוב. ונכון שכסף הוא ממש לא הכל בחיים,
אבל כשזה מצטרף לכל מה שכתבתי למעלה, נראה לי שהתשובה ברורה.

אז איך עושים זאת?
על כך בפוסט הבא… 🙂