את המושג "תשומי" שמעתי לראשונה לפני כעשור באחד מהמעונות שבהם הדרכתי באותה תקופה,
מפיה של אחת המטפלות שסיפרה על ילדה בת שנתיים.

"תשומי"? נדהמתי… הבנתי ולא הבנתי.

שאלתי את המטפלת למה היא מתכוונת והתשובה היתה: "הילדה הזו זקוקה כל הזמן לתשומי"

ולמה "תשומי" ולא תשומת לב ? תהיתי. למטפלת לא היתה תשובה.

כמו מה נשמע לכם "תשומי"?

לי זה נשמע שלקחנו את המונח כבד הראש "תשומת לב" והפכנו אותו למילת חיבה חמודה, שמשדרת:

• "זה בסדר לרצות תשומי"
• "כולנו רוצים תשומי"
• "אם לא קבלת היום תשומי תקבלי מחר תשומי"
• "אם לא קבלת היום תשומי (או קינוח או במבה) זכותך לרגוז ולכעוס ולהגיב באי שביעות רצון, בזעם".

אלה היו המחשבות שלי.

מאוחר יותר גיליתי כי המונח "תשומי" הפך להיות גם מילה חיובית עבור מחוות של תשומת לב כמו
מתן מתנות קטנות, שנימת הביקורת נמחקה ממנו.

ובאמת, למה שנסכים לחיות בלי תשומי? הרי תשומי זה משהו שמגיע לנו. הוא שלנו והוא הבסיס לקיומנו.
ומהיכן מגיעה התשוקה לתשומי?

להרגשתי הדבר קשור לשיבוש שחל במנגנון מולד של "הרמזות חברתית".

המנגנון המולד של הרמזות חברתית נובע מהצורך של התינוק להבין כיצד מתנהל העולם ומה נכון או לא נכון לעשות – על בסיס למידה מתוך התבוננות על האנשים שסביבו. המנגנון המשוכלל הזה נובע ממניעים אבולוציוניים הישרדותיים. למשל, אם נכנס לחדר אדם זר – הילד מביט על פניה של אימו ורואה שהיא אינה נרתעת ממנו, הוא מבין – "בסדר, זה זר ידידותי". לכן רוב הסיכויים שיחייך אליו. אבל אם פניה רציניות והיא מגיבה בריחוק – רוב הסיכויים שיזהר. כך גם בחפצים השונים בבית, במקומות חדשים, מזונות לא מוכרים, יחס כלפי בעלי חיים וכו' – הילד מתבונן כל הזמן על תגובותיהם של ההורים והקרובים אליו כדי להבין כיצד לפרש את הסיטואציה.

הילד מסתכל על המבוגרים בתדירות גבוהה. אולי גבוהה מזו שהם מסתכלים עליו.

ומה משתבש?

כשהורים מסתכלים על הילד ברצף ובאינטינסיביות, מרחפים מעליו, מגיבים לכל תנודה ורחש שלו
(מה שמכונה בגילאים בוגרים יותר "הורות הליקופטר"), הכיוון מתהפך – הילד כבר פחות מסתכל על הוריו כדי ללמוד מהם.

הוא עלול להתמכר לתשומת הלב ולתחושת הכוח וההשפעה שהיא נותנת לו, עד כדי כך שהמוטיבציה
שלו לפעולה עלולה להיות תלויה בתשומי, ויהיה לו קושי לפעול ממניע פנימי.

ומה באמת העניין עם תשומת לב?

באמצעות תשומת הלב שאנחנו מקבלים מהסביבה אנחנו מאשרים את קיומנו ואת חשיבותנו במסגרת החברתית –
במשפחה, בגן, בגן המשחקים, בעבודה… בכל גיל.

נדמה לי שכמבוגרים ובעיקר כישראלים, אנחנו מושכים אל עצמנו לא מעט תשומת לב בכל מיני דרכים.

אז נכון שתשומת לב והכרה בערך היא חשובה. אבל מתי תשומת לב באה כדי לענות על צורך רגשי-חברתי ומתי
היא פשוט התמכרות וצורך בהכרה בקיומנו שאנחנו לא יכולים להעניק לעצמנו, או שהילד לא יכול להעניק לעצמו?

עוד נשים לב, שלהתייחסות לצורך ביחס כ"תשומי" עלול להיות אפקט משטיח – במקום לבקש ולקבל יחס, אהבה,
הקשבה, מבט עיניים או מגע, אנחנו פוטרים את כל העניין ב"צורך בתשומי", ולא מתבוננים בצורך האמיתי הספציפי
הקיים באותו רגע באינטראקציה.

כמו כל דבר בחיים, זה לא תמיד פשוט ויש לזה יותר מצד אחד.

אז אני מזמינה אתכם לבדוק:

• מה זו תשומת לב עבורנו?
• האם אנחנו זקוקים שכל הזמן יחמיאו לנו? שיגידו לנו כמה אנחנו נפלאים? שישבחו אותנו על תפקידנו?
• לכמה תשומי אתם זקוקים?
• איזו תשומת לב אתם רוצים לתת לילדיכם?

ומה דעתכם בכלל על המונח "תשומי"?