לצרוח זה לא פשוט #

אתמול הייתה לי שיחה עם נכדתי הילה בת ה-8. רציתי לברר איתה מה היא
יודעת על התמודדות עם אנשים שיכולים לפגוע בה.

שאלתי אותה:
"מה תעשי אם מישהו יותר גדול וחזק ממך ולא נחמד ינסה לגעת בך"?

הילה: "אני ארביץ לו חזרה"
אני: "אבל הוא יותר חזק"
הילה: "אני אגיד לו שיפסיק"
אני: "הוא לא יקשיב"
הילה: "אני אצעק "הלפ"
אני: "את בכיוון…"
הילה: "אני אצרח"
אני: "כמה תצרחי?"
הילה: "הכי חזק שאני יכולה"
אני: "עד מתי?"
הילה: "עד שמישהו יבוא לעזור".

אחרי השיחה נזכרתי בקורס שלמדתי כשהייתי סטודנטית בארה"ב. זה היה
קורס להגנה עצמית לנשים ולמדנו בו אמנויות לחימה שונות. אבל עיקר
הלמידה היתה – אימונים בצרחות (!).

מסתבר שלמרות שזה נשמע קל לצרוח, כשאנו נמצאים במצוקה, הגרון נסתם
לנו ולעיתים קרובות לא יוצא ממנו כלום!

אז בקורס התאמנו בלצרוח ולקראת סיום הקורס הודיעו לנו שיש בחינה סופית
שרק לאחריה מקבלים תעודה. המבחן קרוי: "מבחן הסופרמרקט".

הכוונה הייתה למצב בו איש זר ייגש אלינו כשנחנה את המכונית שלנו במגרש
החנייה הענק של הסופרמרקט בעיר ויתקוף אותנו. כשזה יקרה, עלינו להתחיל
לצרוח באופן שאנשים שיהיו נוכחים במגרש החנייה יבואו לעזרתנו.
זה לא היה מבחן קל…

הבנתי שבתרבות שבה אנשים מן היישוב לא יורים, דוקרים, דוחפים או מרביצים –
אין לנו בעצם שום כלי להתמודד עם תקיפה. הכלי היחידי שנשאר בידנו הוא
להזעיק עזרה ע"י צרחות.

פעם חשבתי שלהגיד "זה לא נעים לי" יש השפעה ואז הסתבר שאפילו בגן
הילדים זה לא עובד. לצרחות לעומת זאת יש אפקט בין אישי מאד גדול…

נזכרתי בכל הפעמים שבהן בגן הילדים שמעתי ילד או ילדה (בעיקר ילדות) צורחות
שלקחו להן צעצוע או הפריעו להן בכל צורה שהיא, והגננת היתה נזעקת מייד,
אבל בדר"כ כדי להגיד: "למה את צורחת?! למה את לא באה להגיד לי מה קרה?"

באותה תקופה חשבתי שהצוות צודק, שאת הילדים צריך ללמד לפתור את
הקונפליקטים ביניהם בדיבור, בהקשבה, בשקט. לבקש יפה חזרה משהו שלקחו לך.
והנחתי שאחרי לימוד ממושך, הדברים בהחלט יכולים לעבוד.

אבל בכל אופן, עם אנשים זרים (בכל הגילאים) זה לא תמיד עובד.

אני סקרנית…
איך אתם מגיבים כששני ילדים צורחים לידכם?
מה לדעתכם צריך לעשות בגן כשהילדים מנסים לפתור את בעיותיהם בצרחות?
וגם, מה כדאי ללמד ילדים לעשות כשהבטחון שלהם בסכנה?